ליום הזיכרון

יום הזיכרון תשל"ד

בית הקברות הצבאי-ארעי בנהריה *

גברים בוכים

כתפיים שחוחות, מבט קרוע ומסרב

ובכי

התייפחות יבשה בגרונות שכבר שנים לא זעקו

מטלטלות גווים חסונים שכרעו

ודמעות בעיניים שכבר שכחו מה טבעו

של אותו הנוזל המלוח וחם שזולג

וחורש פנים

בכי טרוף

על שורות של

קברים

גברים

בוכים

אתה רואה אותם באוטובוס המיוחד שהמדינה העמידה לרשותם

[טוב שעדיין יש מי שיעמיד לרשותם משהו]

משקפיים כהים, שיער מאפיר [ולא מזמן ולא בהתאם לגיל]

ישיבה מכווצת

אתה רואה אותם –

כל אחד וסיפורו

וכל אחד מביט בשני

ואף אחד לא שואל

כי לא צריך לשאול

אתה מביט בהם, והם מנהלים שיחות חרישיות איש עם רעהו

ומחליפים פה ושם איזו בדיחונת קטנה

ומנתחים מחדש את מצב העסקים ומספרים חוויות של סתם מהחיים

ובפנייה הראשונה שהאוטובוס פנה [כי כך ציין השלט "לאזכרה"]

הם לפתע נחרדים

ומנסים להתחזק

ופתאום הקולות מורמים וכולם מדברים

סתם מילים, בלי קשר לשום דבר, רק שלא יישברו כבר עכשיו

והאוטובוס נעצר וההמולה גוברת ופתאום עניינם היחיד והחשוב הוא

איך למצוא את האוטובוס שוב

וכולם שואלים את הנהג איך ומה ודומה שאתה נמצא במן סיור מאורגן

– –

ואתה מביט בהם:

איש איש ליד קברו והבכי פורץ בזעזוע איום…

ומנסים להתגבר קצת בשביל ה"קדיש"

ונשברים שנית למשמע "אל מלא רחמים"

אתה רואה אותם חוזרים:

וכבר לא חשוב לאיזה אוטובוס עולים

אתה ניצב מול הקברים ובכל פעם אתה מגלה שמות חדשים מוכרים

ואתה נפגש עם חברים שלא ראית כבר שנים

ובחיוך מעושה אתם אומרים: "במקומות שכאלה אנחנו תמיד נפגשים"

והכל מסביב מלא בכי ורעד וזעקות מתפרצות וגוועות בלי לדעת

ובעוד החזן הצבאי מדבר ו"אל מלא רחמים" מתגלגל וקורע

חולפים בשמיים תכולים רעמים ואתה יודע שמטוסי הקרב טסים

וברגע זה ממש, בעודך מבכה את מתיך האחרונים

אתה נוכח שזה עדיין לא הסוף

ושבעוד ישראל מתייחד עם מלחמתו האחרונה

מתחוללת כבר מלחמה חדשה

וגם לה יהיו ימי זיכרון והתייחדות משלה

ואתה עומד ותוהה מול קברים ואמרת עשרים ושש השנים:

"במותם ציוו לנו את החיים"

* הדברים נכתבו ב-1974. לפני 43 שנים. הימים היו קשים. אפלים. היינו בשלהי מלחמת כיפור, עדיין המומים, כואבים, מחפשים נעדרים, עוברים בין בתי קברות ארעיים. בחרמון התנהלה מלחמת התשה קשה. ולא שיערתי שיכול להיות קשה יותר, אפל יותר.

נתקלתי בדפים האלה במקרה לפני כשנה. חשבתי שאולי הגיע זמנם לצאת מהמחבוא.

פוסט אורח: כשמעשה הציור הוא מעשה הקריאה: יונתן הירשפלד על "עורב לבן" של כרמלה וייס

"עורב לבן" – תערוכה חדשה והשקת ספר אמן של כרמלה וייס

גלריה P8 , רח' הפטיש 1 תל אביב

הפתיחה ביום חמישי 26.1.2017  בשעה  20:00

נעילה  18.2.2017

 

        `                         Carmela Weiss גוסטב דורה קולאז שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם m                               `

   ארור כנען עבד עבדים יהיה              שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים                                וימת יוסף ויחנטו אותו

 

סדרת העבודות הנוכחית של כרמלה וייס היא משא ומתן עם הטקסט. וייס קוראת את התנ"ך ומגיבה. זו איננה תגובה עיונית או אקדמית. זו תגובה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, הלוקחת לעצמה רשיון פואטי רחב לתמרון. הטקסט המקראי משמש כאן כטריגר. ככח מניע. משהו שנקרא מעורר את סקרנותה והיא יוצאת למסע. היא מחפשת כמה פרשנויות, קוראת בנושא, נמשכת אחרי אפה, ולבסוף בוחרת דימוי. הדימוי אינו בהכרח ייצוג של המתואר בטקסט אלא תגובה מטונימית, אסוציאטיבית אישית לנקרא. ראו למשל כיצד היא יוצאת מהדיון בקללת חם. הנושא על הפרק הוא היותם של בני האדם השחורים עבדים. ועוד קודם לכך היותם של "בני חם" שחורים בכלל. המקרא והמדרשים מציגים זאת כעונש על חטא גילוי עריות. בני חם לקו בעורם- נהיו שחורים והכלבים, כדוגמה לחיה נוספת שחטאה בתיבה נגזר גורלם שיקשרו אותם ולא יהיו חופשיים. מנקודת מבטה של וייס בעצם אין פה קללה אמיתית, (ייתכן שחייהם של הכלבים המבוייתים טובים בהרבה למשל מיי אחייהם החופשיים) לכל היותר רציונליזציה מאוחרת לעוול מתמשך. ציורה בנושא הוא טיפול חופשי בצילום נוסח נשיונל ג'יאוגרפיק המציג, כדרכם של צילומים כאלה, בו זמנית את המצולמים האפריקאים רוקדים מקסימים חופשיים ומאושרים –אך בה בעת את מבטו הבולעני של הצלם המערבי המחפצן והופך את חייו של האחר לפטיש ריק של היקסמות אקזוטית. (אני נזכר בבדיחה ישנה שטענה כי ציצים של נשים לבנות זה פליי בוי וציצים של נשים שחורות זה נשיונל ג'יאוגרפיק).

הציור של וייס מחזיר אם כן את הסוגיה לפתחנו ומעמיד מולנו מראה. שכן הסוגיה של יחסיי האדם הלבן עם האדם השחור, לא ירדה כלל מהפרק ונראה כי מעולם לא הייתה קרובה ואקוטית יותר. כך הופכת קללת חם מסוגיה מקראית להרהור אקטואלי.

כאן מתרחש היפוך יפה, שבו הציור שנולד מהטקסט הופך להיות טקסט עצמאי שהמקור התנ"כי הוא לגביו אופציה פרשנית אחת. הציור מתנתק מהטקסט.

וכך, הופכים ציוריה לטקסט נתון לפרשנות אמנותית, כמו טקסטים פרשניים שמכבר, נאמר "משנה תורה" לרמב"ם, הנלמדים כטקסטים עצמאיים, וניתנים לפרשנות, והם שבים למקור כמפתח: זו תנועת המטוטלת ההופכת את מעשה הציור לפעולה של קריאה. זו מחשבה על הציור לא כתוצאה או כסיכום של עיון בטקסט אלא כמעשה העיון עצמו. הייתי אומר, שלא כמו איורי התנ"ך של גוסטב דורה שוייס עובדת אתם, החייבים את קיומם לצמידותם לטקסט, ואשר צברו איזו פיסת היסטוריה באמנות הישראלית מרפי לביא, מיכל נאמן ועד יוסי קריספל, הנלווים לטקסט ומאיירים אותו,עבודתה של וייס הינה כאיורים קבליים או אלכימאים בתוך ספרות מיסטית המהווים איבר מאיברו של הטקסט ובה בעת אובייקטים עצמאיים ונפרדים.

המהלך הזה של הפיכת הפרשנות לעמדה אסתטית מרתק אותי משום שנדמה לי כי אני מוצא בקריאתה הפרוזאית, החילונית והאינטואיטיבית של וייס בכתבי הקודש גוון חשוב בדיון המותש על חילוניים ודתיים.

אני תוהה שמא אין בעולם איש שמאמין באלוהים. ולא היה כזה מעולם. גם החרדים במאה שערים הם אתאיסטים גמורים על פי השקפה זו. גם המוסלמים המתאבדים, גם משה רבנו, גם עזרא הגדול, כמוהם כמו כל יהודי שבצוק העיתים אינו צועק "שמע אלוהיי" אלא "שמע ישראל" כאילו ברור לו שאין אל השומע והוא משליך יהבו פנימה. כולם כולם, אתאיסטים גמורים. האמונה בכך שמישהו מאמין באלוהים, האמונה של המצהירים שהם מאמינים, זהו אפקט הלוואי של תעלול התודעה הכוזבת הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

הדברים לא נאמרים מפרספקטיבה שפינוזיסטית או "ביקורת המקרא" ואני לא מביא כאן כראיה את משה שמקבל את עצת יתרו למנות שופטים (כי הוא לא מאמין שאלוהים ייתן לו כח לשפוט בעצמו) ואינני מביא כאן את "תנורו של עכנאי" מהתלמוד ואומר לכם כי משמעות האמת מאחורי הביטוי "כי לא בשמים היא" בספר דברים הנה כי השמים ריקים גם לדעת כותב הטקסט, או משהו ברוח ספרו של אליה ליבוביץ'. אינני מצביע כאן על העובדה הפשוטה והיומיומית שאנחנו פשוט חיים לפי ההנחה שאין אלוהים (כי אנחנו קמים להביא משהו ולא מחכים שהוא יעוף אלינו מכח האמונה).

ואני לא שולח אתכם לקרוא אצל זיז'ק איך אקט ההתאבדות אצל שהידים מוסלמים הוא הרגע שבו הם רואים את אי אמונתם ובשל הזעזוע מול העובדה שהם אינם מאמינים הם מבצעים את האקט האחרון הזה כדי להוכיח לעצמם שהם מאמינים-אבל כופרים ברגע האחרון הזה בעצם האמונה.

אינני מבקש מכם כי תביטו בהישגי המדע ובטיב ההסברים של האבולוציה. אינני מבקש מכם כי תשאלו כיצד יכול להיות אדם חרדי במאה שערים מאמין בלב שלם באלוהים בעולמם של ההישיגים המדעיים הללו, שמא יכול הוא כאילו להסתיר מעצמו את העובדה שהשמיים ריקים, חרושי מטוסים, והחלל מלא בלויינים, וה"האבל" רואה 14 מיליארד שנה אחורה בזמן, ואין שם אלוהים.

לא, אינני מבקש מכם דבר מכל אלו: אלו הם הטיעונים בוויכוח מדומה בין החילוני המדומה לדתי המדומה, שניהם שיכורים מרעל המופץ במימד הרביעי של הווייתינו, מימד האידיאולוגיה, מימד העלמא דשיקרא, מימד כלי הכיול, אמצעי ההמשגה, אופני הניסוח בשפה של שאלות מזוייפות.

אין אנו זקוקים לחילוניות הסינית, או זו של היוונים העתיקים (ובראשם תוקידידיס), ואין אנו זקוקים לשום הוכחה מתוככי השיח התרבותי של האנושות. דיה לנו בדקה שקטה של מדיטציה. רגע שקט אחד של התכנסות עם האמת הפנימית של עצמנו כדי לראות שם, לא רק את תודעת מותנו וודאות מותנו ואת הצל ההפוך, צל האור, צל קשת צבעונין שהיא מטילה על חיינו, שחיינו כמו נשברים במנסרת תודעת המוות ומקבלים ממנה את הצבעים שלהם, לא זו בלבד, אלא שדקה אחת חדה כתער של מבט פנימה מגלה לנו כיצד בראנו את עולמנו ואנו רואים צלול מבעד לתודעה הכוזבת את אמת בדידותנו, אמת כלומיותינו.

קו המחשבה הזה רלוונטי לעבודותיה של כרמלה וייס בשל החילוניות הפרוזאית הנון שלאנטית שהקרינה בישיבה אתי על עבודותיה שכולן מתייחסות לתנ"ך ואזוקות לכל מני דיונים פרשניים. כאילו תיתכן עוד חילוניות מחוץ לדגם של מאמין \ לא מאמין. כרמלה אומרת, שהנושא האמוני פשוט מעולם לא העסיק אותה. ולכן אולי רק היא יכולה להתעסק ככה עם ספר הקודש.

לכן אולי יש משהו כל כך לא צמוד טקסט בציורים שלה שהתנ"ך הוא עבורם נתיב האצה, מסלול המראה, והם יוצאים ממנו בקלילות, מתנתקים מכח משיכתו והופכים לאסתטיקה. כמו כל כח מנושל, כמו כלי נשק עתיקים המוצגים במוזיאונים ללא הפוטנציאל האלים שלהם, כאסתטיקה טהורה.

אני מרגיש שבמקום שבו נמצאת ישראל כיום, בתהליכי ההדתה האסוניים הפושים בכל רבדיה, היצירה החילונית הטבעית של וייס, המשחררת את התנ"ך מהתנכיות שלו, ורואה בו זרז למחשבות חדשות, עבודתה של וייס עשויה להיות משחררת ביותר, כמעט בעלת אופי פוליטי. בעוד שכל הקריאה האמונית בטקסט מחלצת ממנו צידוק לאמונה ולמצוות, עבור וייס זהו מבט מבחוץ. היא חוזרת כאן לנקודת המבט האהובה עליה, זו של האנתרופולוגית, החוקרת הבאה מבחוץ.

אם נאמץ, ולו לרגע את ההצעה של חילוניות אדישה שלא על בסיס המדע והקידמה והתבונה, חילוניות פרוזאית ואגבית המניחה שגם המכנים עצמם דתיים חשים במעמקי לבם את תהומות הבדידות המוחלטת שלנו בהסתחררנו בודדים בחשכת החלל, נוכל להבין את העבודות של כרמלה וייס היוצאות מהתנ"ך בפעולה בעלת אופי משחרר. הן משחררות אותנו, להודות באגביות הפרוזאית של חילוניותינו ומשחררות את התנ"ך מאחיזתם של אלה הקוראים בו דברי אלוהים חיים.

יונתן הירשפלד

הייתכן גטיסברג ישראלי?

ב-19 בנובמבר 1863 נאם לינקולן את נאום גטיסברג המפורסם.

קרב גטיסברג היה מן הקרבות המכריעים במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861 ל- 1865.

[מלחמת האזרחים פרצה 85 שנים לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, בעקבות מאבק בין מדינות הדרום שתמכו בעבדות וכל כלכלתם התבססה על עבדות, לבין מדינות הצפון, שדגלו בחופש ושוויון בין כל בני האדם.]

 

לינקולן פתח את הנאום במשפט:

"לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים."

ושאלתו היתה: "האם אומה זו או אומה כלשהי, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים."

במילים אחרות: המלחמה היתה על השורה הפותחת את החוקה האמריקנית: כל בני האדם נולדו שווים – כן או לא. 
 

*

 

והבוקר מצאתי עצמי תוהה על הדמיון בשני המצבים.

בהעדר חוקה, מגילת העצמאות היא הדבר בקרוב ביותר לחוקה. ליבת המגילה מצויה בפסקה הזו:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. "

אנחנו בעת הזו 68 שנים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

ודבר לא נותר ממנה.

מדינת ישראל מערימה קשיים לעיתים בלתי אפשריים על יהודים ממוצאים מסוימים שרוצים לעלות, פיתוח הארץ נעשה בעיקר בהתנחלויות שבשטחים הכבושים, שוויון זכויות חברתי ומדיני ללא הבדל דת, גזע ומין – לא קיים;

ובאשר לחופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות  – אלו נרמסו ברגל גסה עד היסוד בממשלת הימין הקיצונית המושלת כעת.

המאבק כיום איננו עוד  על ימין/שמאל/מרכז. המאבק הוא על קיום עקרונות מגילת העצמאות, עליהם הוקמה מדינת ישראל. 

השאלה היא, האם אומה זו, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים  – או שמא, כפי שמנבא רינו צרור במאמרו על מלכות ישראל השלישית, סופה של זו להיעלם – שוב – למשך דורות רבים, אולי אף לצמיתות בפעם הזו.

אין כותרת

השנה לא תתקיים עצרת לזכר רצח רבין. כי אין תקציב.

מעניין. לחגיגות ע"ש יוני נתניהו יש תקציב. לאנדרטה לאלטלנה יש תקציב. להקים אתר הנצחה לגנדי בלטרון ולדרוס את כל מי שבאמת לחם שם ב-48 – יש תקציב.

לעצרת לזכר ראש ממשלה שנרצח כאן בעקבות הסתה מכוערת של הימין בראשות נתניהו וחבר מרעיו – אין תקציב.

 

האמת – לא מתפלאת. זה היה צפוי.

זה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. ברגע שמשפחת רבין הכשירה את נתניהו בכך שהסכימה ללחוץ את ידו ולדבר איתו – מהרגע הזה החל השעון לתקתק לאחור.

ייתכן ובדקה ה-90 נתניהו יזרוק איזו עצם, ככה, לראות בהנאה איך כולם רצים וחוטפים את העצם ברעבתנות, ונזכה אולי בעוד תמונה מבזה של מה שהיה פעם השמאל ומפלגת העבודה.

אבל זה יהיה כבר מאוחר מידי.

ישראל 2016.

 

,

ים השיבולים

פעם היתה ישראל של קיבוץ גלויות. ישראל, שעם כל הצרות והבעיות והקשיים, פרשה זרועותיה וקלטה לתוכה את התפוצות.
בישראל ההיא, שרנו שירים ישראליים. לא אשכנזים ולא מזרחיים ולא דתיים. היו שירים ישראליים במקצבים שונים: רוסיים, ערביים, חסידיים וכו'. 
ומעולם לא עצרנו לשאול מה המוצא של מי שכתב אותם. את השירים כתבו ישראלים מוכשרים. 
"ים השיבולים" הוא אחד מהיותר נפלאים שבהם.

אבל בישראל של היום – מנסים לשכתב את העבר, ולפלג, להפריד, לזלזל.
כך, לכבוד שבועות, צצה הכותרת:

"יצחק קינן [ועקנין]: לא מאמינים שמרוקאי כתב את "ים השיבולים"".

אז לא. לא מרוקאי כתב את ים השיבולים. ישראלי כתב אותו. ישראלי בישראל שכבר מזמן איננה.

 

גבעטרון

רקוויאם לשכל הישר: קרנפים / יוג'ין יונסקו *

בימים טרופים אלה, לאור "חגיגת" העליהום על שוברים שתיקה ושאר ארגוני זכויות אדם כאן בהנהגתו של נתניהו ובניצוחו על מקהלת המסיתים, הכי רועמת היא שתיקתם של רוב אנשי האקדמיה. ואמנם  מידי פעם נזרקת לחלל המילה "התקרנפות", קרנפים", אבל כמה אנחנו בדיוק זוכרים את המחזה הנפלא הזה?

אני מביאה כאן ניתוח קצר של "קרנפים", הלקוח מתוך ספר בכתובים שעוסק באבסורד בדרמה המערבית.

 

 

הכל בא בהדרגה – אבל בפתאומיות.

לפתע, ביום א' בבוקר [שבת], מופיע קרנף בכיכר העיר. בהתחלה אחד, ולא בטוח שהיתה לו קרן אחת או שתיים, ואחר כך עוד אחד. התוצאה, באופן טבעי ומובן – בהלה: אנשים נבהלים, מלצרית שומטת מגש עם צלחת וכוסות, חתול נדרס ושותת דם.

למחרת, במשרד, מתנהל ויכוח עירני בנושא: היה קרנף או לא היה?

תוך כדי ויכוח – שועט קרנף אל מדרגות הבניין, הורס אותן, כולם כמובן נבהלים, אי-אפשר לצאת, מזעיקים מכבי אש לחילוץ, ואלו מתעכבים כי הם הוזעקו לעוד מקומות בעיר שנפגעו על-ידי קרנפים;

בהמשך – רעש, מהומה, קרנפים מתחילים להתרבות, ותוך כדי כך – יש דיונים על כל העניין הזה, דעות שונות מוצגות, אנחנו עדים גם לתהליך התקרנפות בפועל של אחת הדמויות – ז'אן, ובסיום כולם התקרנפו, להוציא את הדמות שהכי פחות סביר שתחזיק מעמד.

הדמויות המרכזיות:

ברנז'ה וז'אן, שהם חברים; דייזי, פקידה שעובדת יחד עם ברנז'ה, והוא מאוהב בה בסתר; בוטאר ודודאר גם הם פקידים במשרד של ברנז'ה. בוטאר הוא מורה בדימוס, דודאר הוא בעל תואר במשפטים, והלוגיקן.

העיסוק בקיום האנושי הפרטי ברמה היומיומית שלו, מה שקאמי מכנה "התפאורה", מאוד מצומצם כאן. הוא מופיע ברמז או שניים, ובדמות אחת בלבד: ברנז'ה.

ברנז'ה הוא אדם פשוט, לא מלומד, הוא עובד כפקיד במשרד, והעסק הזה של החיים קצת גדול עליו. הוא לבוש ברישול, על גבול המוזנח, לא מגולח. הוא מודע לשגרת החיים חסרת הטעם, והוא לא מרוצה ממנה. העבודה במשרד, 8 שעות, רק שלושה שבועות חופשה בקיץ [עמ' 11] – זה מייאש אותו. "אני לא מסתגל לחיים", הוא אומר [עמ' 12]. הוא גם לא מסתדר עם אנשים, וגם לא עם עצמו, והשתייה היא דרכו לברוח מהמציאות, ומעצמו. כשהוא שותה, הוא משתחרר, הוא נינוח.

ז'אן ידידו מציע לו את התשובה: תיצמד לתפאורה. החיים הם מאבק, צריך להילחם. הנשק – כוח רצון, נשק הסובלנות וההשכלה, נשק החכמה, שכל חריף ומזהיר. [עמ' 30]

איך עושים זאת? ז'אן מסביר לברנז'ה: חסוך בשתייה, הופעה מסודרת, להתעדכן בתרבות ובספרות… [עמ' 32] "זה יחלץ אותך מהמועקה ויעצב את רוחך. תוך ארבעה שבועות תהייה לאדם תרבותי!" [עמ' 33].

כלומר – אדם תרבותי לא סובל ממועקות קיומיות.

אבל מהר מאוד יונסקו עוזב את מישור הקיום האנושי הפרטי, ומעביר אותנו למישור הרחב יותר : האדם והחברה. הבעיות האישיות של הפרט [ברנז'ה], מתגמדות עד נעלמות מול בעיות החברה.

על רקע תופעה בלתי מובנת, בלתי נתפסת, אבסורדית: הפיכת בני-אדם לקרנפים – יונסקו משרטט תמונה כואבת מאוד של החברה האנושית הלכאורה נאורה. המחזה נכתב כביקורת מפורשת על החברה שאיפשרה את עליית הנאציזם לשלטון.

תמונת הפתיחה מאוד ריאליסטית: מציאות יומיומית שלווה בעיירה קרתנית, שמתנהלת לפי הרגלים קבועים, ודמויות שעסוקות בעיסוקים יומיומיים: שני חברים, ברנז'ה וז'אן, יושבים כהרגלם בכל יום א' לשתות קפה… עקרת בית עורכת קניות… אבל הכל מתהפך כאשר, ללא כל סיבה או הסבר הגיוני כלשהו, פורץ בשעטה קרנף לכיכר העיר ומרעיד הכל.

ברור שהופעת הקרנף מעוררת פחד, וצורך למצוא הסבר. וכאן מתחיל מחול שדים של ניסיונות להסביר.

הלוגיקן משכנע את כולם שיש לו הסבר, ומתחיל להסתבך בהסברים לוגיים על היקשים, ומתקבל מעין ג'יבריש אחד גדול חסר-היגיון לחלוטין – וחסר-מובן. [עמ' 33, 49, 51]

ברנז'ה מנסה למצוא הסבר "ממשי" [עמ' 22]: "אולי התחבא מתחת לאבן… ברח מגן חיות… אולי בנה את קנו על ענף יבש?" הסברים שמעידים על כך שבעצם זה לא מעניין אותו. הוא עסוק בצרות האישיות שלו. ז'אן מגיב ברצינות, ושולל את ההסברים הללו אחד לאחד [עמ' 21-22]: אין גן חיות, אין ביצות, אין קרקס.

אין שום הסבר, ולא יכול להיות שום הסבר לתופעה כזו. האבסורדיות חוגגת, והשכל האנושי לא מסוגל להתמודד עמה.

לאור כישלון הלוגיקה והרציונליות, מה שנותר הוא ויכוח תפל ועקר לגבי מוצאו של הקרנף: אפריקני או אסייאתי, והאם הוא חד קרני או דו קרני. ואכן הוויכוח האירוני הזה הופך להיות המרכזי, שזה האבסורד בהתגלמותו לנוכח מה שקורה בפועל. ועוד נחזור ללוגיקה ולרציונליות בהמשך.

הדמויות מייצגות את הקשת החברתית, וכל אחת מהן נותנת את הזווית שלה לעניין ההתקרנפות.

ז'אן הוא הטיפוס הנורמטיבי הקלאסי. הוא מחשיב את עצמו, הוא דעתן, הוא מאוד מרוצה מחייו,

מקפיד על לבושו, פועל על-פי כללי הנימוס הראויים, יודע תמיד מה טוב ומה מוסרי, לכאורה הוא איש תרבות ההולך עם רוח הזמן [מבקר בהצגותיו של יונסקו] – הוא מחשיב עצמו ל"אדם עליון" – והנימוק: מילוי חובתו כפקיד [עמ' 12]. הכוח שלו נובע מהיותו אדם מוסרי [עמ' 27].

הוא מטיף מוסר לברנז'ה: תפסיק לאחר, אל תשתה, תהייה מסודר, תלבש עניבה, מקטורן – אבל בפועל גם הוא עושה זאת: הוא מאחר לפגישה עם ברנז'ה ; הוא שותה ערק ; הוא מבקר את ברנז'ה על ששתה לשוכרה במסיבת יום הולדת של ידידו וטוען שהוא עצמו נמנע מלבוא, אלא שעד מהרה מסתבר, שהוא לא הוזמן כלל. כשברנז'ה מזמין אותו לצפות בהצגה הוא אומר שעליו לפגוש ידידים בבית המרזח [ עמ' 35]… וכשברנז'ה מעיר לו על כך, ז'אן עונה בזעם: "ידידי היקר, סנונית אחת לא תאפשר את האביב… ביני לבינך אין כל דמיון…" [עמ' 36]. הוא מרצה לברנז'ה על חשיבות ה"בילויים האינטליגנטיים" [עמ' 33], אך הוא מתחמק מלקחת בהם חלק.

גם האמירה לברנז'ה: "תוך ארבעה שבועות תהיה לאדם תרבותי!" [עמ' 33] מעידה על קליפה תרבותית שאין מאחוריה כלום.

מבחינתו של ז'אן, ההקפדה על הלבוש, על ההופעה החיצונית ועל הגינונים הטובים כמוה כרכישת השכלה ותרבות. אבל אלו מעטה חיצוני בלבד, תפאורה, ואין לו שום קשר למהות האנושית האמיתית.

המוטו שלו: צריך להיות מעודכנים. [עמ' 31] אבל ה"עדכון" הזה הוא בעצם להיות כמו כולם, להיסחף עם הזרם. וז'אן הוא בין הראשונים שמתקרנפים. ואז גם מתגלה דמותו האמיתית/כאשר הוא מתקרנף, מתגלה דמותו האמיתית.

הוא לא מאמין בידידות, לא אכפת לו מבני אדם, הם מגעילים אותו, ואם יעמדו בדרכו ירמוס אותם [עמ' 94], קרנפים הם יצורים כמונו, וגם להם הזכות לחיות [עמ' 97];

כשברנז'ה אומר לו שאין לו בעיה עם הקרנפים בתנאי שלא יהרסו לאנשים את החיים, והרי לנו יש מוסר, ז'אן, שהתהדר בכך שהוא אדם מוסרי, מתרגז ואומר:

"המוסר! יופי של מוסר, נמאס לי מהמוסר, צורה לו למוסר! צריך להתעלות מעל למוסר". [עמ' 98]

במקום המוסר, הוא מציע את הטבע, כי לטבע יש חוקים משלו, והמוסר נוגד את הטבע.

ברנז'ה מנסה להבין: "אתה רוצה להחליף את חוקי המוסר בחוקי הג'ונגל", וז'אן אומר במפורש: כן. "צריך לכונן מחדש את תשתית חיינו. צריך לשוב לשלימות הראשונית".

והוא מציע להרוס את התרבות האנושית, ואז לכולם יהיה טוב. [עמ' 98] "אבד הכלח על האנושיות!" [עמ' 99], והוא לא רוצה יותר לשמוע את המילה "אדם".

וכשברנז'ה שואל אותו אם הוא רוצה להיות קרנף, ז'אן משיב: למה לא? "אין לי דעות קדומות כמוך" [עמ' 99].

דעות קדומות – זו דוגמה לדמגוגיה. אם התנגדות להתקרנף זו דעה קדומה, כלומר – התקרנפות זו נאורות, קידמה, פתיחות מחשבתית…

בוטאר הוא מורה בדימוס, וכנראה מורה מתוסכל.

הוא לא למד באוניברסיטה, וכנראה זה מציק לו, כי הוא תוקף את דודאר, שיש לו תואר במשפטים, ואומר שאוניברסיטאות לא משתוות לבית-ספר יסודי [עמ' 62], ושאקדמאים לוקים בחוסר צלילות-דעת, בחוסר חוש הבחנה וגישה מעשית, לאקדמאים יש חשיבה מופשטת, והם לא מבינים שום דבר מהחיים [עמ' 63].

הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב "דברים מדוייקים, שהוכחו באופן מדעי", ומהלך חשיבה שיטתי ומדוייק [עמ' 58], הוא מתנגד לגזענות, בז לכנסייה ולדת [עמ' 60], נאבק בבערות.

הוא מאמין רק ל-מה שהוא רואה, ולא ל-מה שכתוב בעיתונים, קרנף מופיע רק בספרי הלימוד, לא במציאות, הוא לא מאמין למיתוסים, גם לא לצלחות מעופפות [עמ' 65].

אבל – ברגע שאי אפשר עוד להתכחש למציאות הקרנפים – הוא מעמיד פנים שיש לו הסבר, זו מעין פרובוקציה שעוד ידובר בה… וכשהוא הופך לקרנף, דייזי מספרת שמילותיו האנושיות האחרונות היו: "צריך לצעוד עם הזמן" [עמ' 128], שזה ביטוי כמעט זהה ל-"להתעדכן". מה קרה לחשיבה שיטתית, מדויקת? היא נעלמה.

דודאר הוא כאמור בעל תואר במשפטים, טיפוס שהיינו מכנים "מיושב בדעתו".

הוא דמות האינטלקטואל שיונסקו יוצא נגדו – האינטלקטואל קר הרוח שבאופן מחושב מצטרף לעדר.

דמותו מתגלה כאשר הוא בא לבקר את ברנז'ה, שיושב בבית, עדיין המום מהפיכת ידידו הקרוב ז'אן לקרנף מול עיניו. [מערכה 3]

הוא מנסה לעודד אותו, והשיחה שמתפתחת שם היא לב המחזה.

ברור שההתקרנפות היא תופעה לא רק מדאיגה, אלא גם מזעזעת, כפי שאומר ברנז'ה [עמ' 109], ואי-אפשר להסביר אותה.

דודאר משוכנע שקיים הסבר מניח את הדעת. ה"נימוק": "זה קיים, לכן חייב להיות הסבר" [עמ' 109]. וה"הסבר":

אולי ז'אן אהב את אוויר הכפר ורצה להפיג את המתח, אולי מר פרפר [מנהל המשרד] רצה לחלץ עצמות….

ובכלל – לא צריך לדאוג בגלל כמה מקרי התקרנפות. ואולי זו בכלל מחלה שתעבור…

שאון הקרנפים בחוץ גובר, וברנז'ה נלחץ יותר ויותר. ודודאר:

תתעלם מהם, במה הם מפריעים לך […] [עמ' 110] הם לא יתקפו אותך… [עמ' 113]

הוא אומר לברנז'ה שאין לו חוש הומור, שייקח את הדברים בקלות [עמ' 114], שלא ישפוט… הוא לא מצדד בקרנפים, כמובן, אבל הוא התרגל לתופעה [עמ' 114]. וה"הסבר": "אם תופעה כזו מתחוללת – הרי שבעליל נעוץ בה מניע…" [עמ' 115]

וכשברנז'ה אומר שהוא לא יכול לסבול את זה, לקבל את זה, ושיכתוב לעיתונים, יפנה לממשל, דודאר משיב:

"איזו זכות מוסרית יש לך להתערב בכלל…" !!! [עמ' 115]. "מספר אנשים ביקשו להחליף את עורם. הם לא הרגישו בנוח בשלהם. הרי הם חופשיים וזה עניינם." [עמ' 116].

ברנז'ה מתעקש: צריך לעקור את הרע מן השורש".

ודודאר: " הרע? איזה רע? סתם מילה נבובה!….. [עמ' 116

ובהמשך [עמ' 120 – 123]: דודאר מדבר בזכות הפתיחות והסובלנות, הצורך להבין את האחרים, לבוא עם גישה אוהדת, או לפחות נייטרלית: "מן הראוי שמלכתחילה גישתנו תהייה אוהדת או, לפחות, נייטרלית, ועליה לגלות את הפתיחות האופיינית לחשיבה מדעית. הכל הגיוני, ולהבין, פירושו להצדיק". [עמ' 121]

ולאט לאט אנחנו מתחילים לראות את תהליך ההתקרנפות של דודאר. הוא לא אוהד שלהם, אבל – – צריך לראות את הדברים באור נכון ובקור-רוח, אין פגם של ממש בכל מה שהוא טבעי, לראות פגם בכל דבר זו תכונה של אינקוויזיטורים….

ברנז'ה מופתע, ושואל: לדעתך זה טבעי?

דודאר: מה טבעי יותר מקרנף?

ברנז'ה: אבל אדם שהופך לקרנף, הרי זו אנורמליה, ואין על כך עוררין.

דודאר: נו, אל תגזים… האם אפשר לדעת איפה הגבול בין נורמליות לבין אנורמליות? הן מבחינה פילוסופית הן מבחינה רפואית, איש טרם פתר את הבעיה. מן הדין שתתעדכן בסוגייה." [עמ' 121]

כמו ז'אן ובוטאר, גם דודאר, על סף התקרנפותו, מדבר על להתעדכן, לצעוד עם הזמן, להתעדכן בסוגייה.

ברור שהתגובה הטבעית היא זו של ברנז'ה: מיגרנות, סיוטי לילה, פחד. הרי במצב כזה אין כל מקום להומור.

התגובה השלווה והאטומה אפילו של דודאר היא המפחידה כאן, אולי אפילו יותר מהקרנפים עצמם. הוא רואה בקרנפים "תמימות טבעית" [עמ' 113], תיאור שמנוגד לחלוטין לאופי האלים שמתגלה במחזה.

נקודה חשובה שיש לשים לב אליה היא ההתקרנפות עצמה. ברנז'ה מכנה אותה "עניין אורגני" [עמ' 110]. כלומר – מהותי, פנימי, שינוי שמשנה את עצם ההוויה! גם פיזית! ולא בטוח שיש דרך חזרה מהמצב הזה.

בתוך כל ההתקרנפות – הקיום האנושי והפרטי פשוט נמחק.

הקרנפים דומים זה לזה שתי טיפות מים [הלוגיקן ניתן לזיהוי רק על-פי כובעו] ולא ניתן להבחין ביניהם. הזהות הפרטית נעלמת. דומה בולטת היא ההערה הצינית של דודאר על הלוגיקן שהתקרנף, וכל מה שנותר ממנו הוא כובע הקש שמושחל על הקרן: "הוא בכל זאת שמר שריד מאישיותו הראשונית" [עמ' 125].

וההערה הזו משליכה גם על המצב, ואי-אפשר להימלט מההקבלה לניטשה ולתיאוריו את העדריות. "קרנפים" הוא תיאור קלאסי וחזק לעדריות, להיסחפות האוטומטית אחר ההמון, ותחושת החסות שההשתייכות לעדר נותנת.

זה מאוד מזכיר את "זמנים מודרניים" של צ'פלין. ראשית, סצנת הפתיחה: רואים עדר של כבשים, שמתחלף לעדר אנשים… והסצנה של הגשת האוכל והקהל הרוקד, שהיא מטאפורה להיסחפות עם הזרם. גם כשלא רוצים ומשתדלים להילחם נגדו – הפרט עדיין חסר-אונים.

הלעג למדע, לרציונליות, לפילוסופיה כניסיון להסביר את התופעה האבסורדית, קיים לכל אורך המחזה. עוצמת הרגשות הבהמיים גוברת על מה שאמור להיות לב החברה המערבית: הרציונליות.

החשיבה הרציונלית מוצגת כמי שמהווה את עוגן הקיום: אם נחשוב – הכל יהיה בסדר.

כך, למשל, ז'אן אומר לברנז'ה [עמ' 28]:

"אתה לא קיים, ידידי היקר, מפני שאתה לא חושב. חשוב והיית". זוהי פרפראזה [אירונית?] על האימרה של דקארט: אני חושב משמע אני קיים.

אבל, ברור לנו שהופעתם האבסורדית וחסרת הפשר של הקרנפים מחסלת כל ניסיון להסבר רציונלי. והשימוש ברציונליות הופך להיות פארסה אחת גדולה:

בוטאר, שחושב שצריך להוכיח כל דבר באופן מדעי [עמ' 58], קובע: מה שלא ניתן להוכחה הוא לא קיים, ולכן "קרנף בארצנו לא היה ולא נברא" [עמ' 64].

כהמשך לכך, דודאר "מנמק" [עמ' 109]: "זה קיים, על כן חייב להיות הסבר" .

וכל מה שנותר מהלוגיקן הוא הכובע שמושחל על הקרן. גם הלוגיקה הצטרפה לעדר, כלומר – נעלמה.

זה בא לידי ביטוי גם בהתפוררות השפה האנושית. גם היא מתקרנפת והופכת לבליל חרחורים חסרי-שחר.

וקיים גם הלעג על דרך החשיבה הרציונלית עצמה, בצורת הנמקות שאין בהן כלום.

"נימוק" מאוד "משכנע" הוא של ז'אן, שאומר: "יש לי כוח משום שיש לי כוח". [עמ' 27]

הלוגיקן אומר שההיגיון הוא דבר גדול – בתנאי שלא משתמשים בו שימוש מופרז [עמ' 28]

הלוגיקן מזהה צדק עם היגיון [עמ' 35]; וכמובן שאין שום קשר בין השניים. גם הג'יבריש הלוגי שהוא מציג מעצים את אפסות ההיגיון /לוגיקה.

דודאר משווה את פתיחותו ואת שאיפת הנייטרליות שלו לחשיבה מדעית (121), ומוסיף: "הכול הגיוני, ולהבין פירושו להצדיק" [עמ' 121]. אבל מאחורי טענת ההיגיון ניצב הדבר האבסורדי ביותר: הפיכת אנשים לקרנפים.

ולבסוף מסקנתה של דייזי [עמ' 147]: "העולם הוא הצודק, לא אתה ולא אני".

אלא שכל ה"מסקנות" הללו אין להן כל קשר להיגיון. צדק – להצדיק – פירושו לחפש תירוצים כדי להסביר תופעות א-נורמליות, כדי לא להילחם בהן. לסדר את המציאות כפי שנוח לנו. זהו דיסוננס קוגניטיבי.

[צדק – להצדיק – פירושו לסדר את המציאות כפי שנוח לןנו. דיסוננס קוגניטיבי]

יונסקו עצמו מבהיר היטב בראיון [רדיו קנדה, 1961] את כוונותיו בקרנפים:

בקרנפים מופיעה דמות מוגדרת, בעלת מעמד אזרחי; אבל, אומר יונסקו, "הוא מריונטה שאינה רוצה עוד להיות מריונטה." [הכוונה היא לברנז'ה.]

ועוד הוא אומר:

" קרנפים קצר הצלחה רבה. למרות הביקורת. המבקרים נעלבו ממנו. הם חשבו שאולי הם עצמם הקרנפים. המבקרים, וכן אותם אנשים הנחשבים אינטלקטואלים, אינטלקטואלים-למחצה. לדידי, אינטלקטואל זה איינשטיין, זה אופנהיימר, זה ברגסון. אבל יש רבים שמאמצים סיסמאות ונשבים בכוחן. אני רוצה לומר אינני אוהב את האינטלקטואלים או את האינטלקטואלים-למחצה, כי הם היו – בגרמניה הם היו כולם נאצים לפני המלחמה, בצרפת הם היו פאשיסטים ממש. כעת הם בשמאל, כי רוסיה היא מדינה חזקה מאוד. אני לא אוהב את האינטלקטואלים. הם לא חושבים באמת. הם חושבים שהם חושבים. הם משמיעים סיסמאות, הולכים שבי אחר סיסמאות נעלות."

ויונסקו אומר חד וחלק:

"זו הכוונה בקרנפות. הקרנפים הם בעצם האינטלקטואלים למחצה, פסאודו-אינטלקטואלים, הרבה יותר מ"האדם הפשוט". אני חושב שהאינטלקטואלים לוקים במנטליות של עדר. [המונים]

הקרנפים זה לא המון העם! זו רוח הטוטאליטריות. אבל חוויית היסוד היא הנאציפיקציה של מדינה. הייתי עד לתהליך של נאציפיקציה הדרגתית. רבים היינו כשהתנגדנו לנאציזם. ואז לאט-לאט פחת מספרינו. עד שבשלב מסוים אמר אחד מחברינו למשל "בוודאי, הפאשיסטים טועים". וכבר היה לנו ברור אז שהוא נשאב לתוך המערכת. ואכן כעבור שבועיים או שלושה שמענו שהצטרף למפלגה. וכך הצטמצמו שורותינו בהדרגה. כמעט יחידים. התנגדנו מוסרית. אני לא הייתי גיבור. ישבתי בשקט. קשה מאוד להיות גיבור מוסרי ולא להיכנע לתעמולה. חשתי ייסורי מצפון והטרדתי אנשים כי חשבתי אחרת מהם.
וכך המחזה הזה משמש מעין משפט של האינטלקטואלים. כי אם הנאציזם היה אפשרי, זו אשמת האינטלקטואלים. לא הגדולים שבהם, אלא האינטלקטואלים ה"מקצועיים". סופרים, עיתונאים, פרופסורים, וכדומה. זו היתה אשמתם.

עם זאת – יונסקו מודע היטב למהות האנושית, ולבעייתיות שבלהיות יוצא-דופן.

ב"פתח דבר" למחזה הוא כתב: "קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות, אבל בשל כך הן אינן חדלות להיות מחלות קולקטיביות חמורות, אשר כל האידיאולוגיות שלהן הן בגדר אליבי… חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם"…

יונסקו מספר שהרעיון למחזה עלה בו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשקמה קבוצת אנשים ששמה לה כמטרה להילחם באידיאולוגיה הנאצית. אבל יום אחד החלו לשאול: האם באמת אי-אפשר בנקודה מסוימת קטנה להסכים עמם? מובן שנמשיך להיות אנטי נאצים, אך יתכן שבאחוז אחד הם צודקים". …"וברגע שהרעיון הזה, כמו חיידק, תקף את אחד החברים מיד נדבקו ממנו עוד אחדים".

הגיע מצב ששאלתי עצמי, מספר יונסקו, האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? ועוד הוא אומר: "לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין מגיפה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. האם שמתם לב לדבר, שברגע שידידיך שוב אינם שותפים להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם היו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה של 25 השנים האחרונות מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה, לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!"

הנקודה הזו מופיעה במחזה כאשר ברנז'ה ודייזי נשארים לבד, מול כל הקרנפים, מנסים להיאחז זה בזה, לשאוב כוח האחד מהשני, ואז דייזי מתחילה לאט לאט להישמט [עמ' 144]

היא מתחילה לחשוב:

"אולי אנחנו אשמים? עלינו לנהוג באיפוק, למצוא את שביל הזהב, למצוא איתם שפה משותפת… " [עמ' 145].

ברנז'ה עונה לה: הם לא יכולים להבין את שפתינו.

ודייזי: אין ברירה. אין פתרון אחר.

וכאשר ברנז'ה אומר שהם יהיו כמו אדם וחוה, יצרו עולם חדש – דייזי מסרבת ואומרת:

"אולי אנחנו אלה הזקוקים להצלה? אולי אנחנו האנורמליים?"

היא מתבוננת בקרנפים סביבה, ואומרת:

הם נראים עליזים, מרגישים בנוח בעורם, הם לא נראים משוגעים, הם לגמרי טבעיים, היו להם סיבות [עמ' 147].

ברנז'ה מתעקש, כמעט בייאוש: "אנחנו הצודקים, דייזי, אני מבטיח לך."

ודייזי: "איזו יומרנות… אין צדק מוחלט. העולם הוא הצודק. לא אתה ולא אני."

ואפילו האהבה אין לה כבר מקום [עמ' 148].

דייזי מתאהבת בכוח ובעוצמה של הקרנפים. פתאום הנחרות שלהם נשמעות לה כשירה עריבה, פתאום הם רוקדים יפה, הם יפים, הם אלילים [עמ' 149] …. אותם קרנפים, שבשיחה במשרד היא אומרת עליהם "זה בעל חיים מגושם מאוד ומכוער" [עמ' 60] – כעת הוא יפה, הוא אליל…

כאשר כולם מצטרפים לעדר – גם החזקים, הדעתניים, הנורמטיביים – אז אולי באמת יש דברים בגו? אולי באמת הם הצודקים?

בסופו של דבר, לא בטוח שרק עניין ההתקרנפות כאן. כי גם לפני כן החברה מתנהלת למעשה באותו אופן: על-פי מוסכמות ריקות, על-פי הכתבה נורמטיבית, וכולם הולכים בעיניים עצומות כעדר גדול אחרי הנורמות, בלי לעצור לרגע ולשאול, לחשוב. וגם כאשר קורים דברים חריגים – הרוב מעדיפים לעצום עיניים ולא לראות.

אולי כובע הקש של הלוגיקן מסמל את זה, כי אם כובע הקש שמושחל על הקרן מסמל משהו מהאישיות הראשונית, אז מלכתחילה לא היה באישיות הזו ממש.

דודאר מבטא היטב את ה"נימוק" העדרי: עמ' 134 – יש לי מוסר כליות. חובתי ללכת בעקבות מנהליי ועמיתיי, לטוב ולרע… אני מעדיף את השמחה הגדולה והאוניברסלית…

ברנז'ה הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי. הוא אדם פשוט, לא מתוחכם, הצרות של עולם לא מעניינות אותו, הוא מרוכז בעצמו, באומללותו – ומחוסר ברירה הוא מוצא עצמו האדם האחרון ששומר על צלם אנוש. מחוסר ברירה הוא שם בצד את הבעיות האישיות שלו ומנסה להתמודד עם תופעת ההתקרנפות.

ואולי ברנז'ה לא מתקרנף מכיוון שמלכתחילה הוא לא היה חלק מהחברה. הוא לא משכיל, הוא לא הלך לתיאטרון, לא קרא ספרות, לא ביקר במוזיאונים, היתה לו בעיה עם תפאורת החיים: המשרד, 8 שעות, החיים היו קצת גדולים עליו. כפי שאומר לו דודאר [עמ' 116]: "לעולם לא תהפוך לקרנף… חסרה בך הנטייה!"

אבל גם ברנז'ה, באופן כלשהו, מצטרף לקרנפים, בכך שהוא מצטער שלא הפך לכזה.

ונשאלת השאלה: האם דברים כאלה יכולים עדיין לקרות? התשובה, לדעתי, היא: כן.

בעמ' 24, ז'אן אומר: "מן הראוי שלא תהיינה תופעות כאלה". ברנז'ה עונה לו, שזו חיית-פרא אכזרית, שנכחדה מזמן, שלא קיימת. אלא שהמחזה מבהיר היטב שהחיה הזו מאוד קיימת בנו.

אם נחזור לניטשה ולעדריות – זה בדיוק העניין. כל עוד האדם לא ימצא בתוך עצמו את מקור הכוח שלו – פאשיזם, נאציזם, סטאליניזם ודומיהם ימשיכו לחיות.

 

[קרנפים/ יוג'ין יונסקו. הוצאת אור-עם. תרגום: חיה ומיכאל אדם. 1984 ]

 

* מתוך ספר שבכתובים.

© כל הזכויות שמורות.

הרהורי רחוב ליום כיפור (:

[מתוך: עובֵר]

 

מנקה רחובות: הייתי אוכל עכשיו משהו.

עובר-אורח: רעב?

מנקה רחובות: כן, קצת. לא קריטי.

עובר-אורח: יש פה בסביבה משהו?

מנקה רחובות: תלוי.

עובר-אורח: תלוי במה?

מנקה רחובות: אם יש לך כסף או אין לך כסף.

עובר-אורח: אה.

(שתיקה)

מנקה רחובות: אין עליך כסף, מה?

ֵמנקה רחובות: כן, כן. (הפסקה קצרה) טוב.

(שתיקה)

עובר-אורח: בוא, נראה מה יש בפח.

מנקה רחובות: השתגעת???

עובר-אורח: מה יש? לפעמים אפשר למצוא דברים טובים. וזה לא שאנחנו גונבים

או משהו. זה לא של אף אחד.

מנקה רחובות: לא בא בחשבון. עד פה.

(שתיקה)

עובר-אורח: אז… בוא נדמיין שעכשיו יום כיפור.

מנקה רחובות: (לא מבין) מה זה קשור?

עובר-אורח: נו, באמת… הרי ביום כיפור צמים, לא?

מנקה רחובות: מי צם, למה צם…?

עובר-אורח: באמת… הרי כולם יודעים את זה.

מנקה רחובות: יודעים מה?

עובר-אורח: שביום כיפור צמים. (משתהה לרגע, פורש ידיו בקול חולמני) הכל שקט.

דממה. כו-לם צמים…

חתול: (מתערב בשיחה) אָה, אתה מתכוון ליום החתולים.

עובר-אורח: (לחתול. בכעס) סתום, אידיוט. מה אתה מתערב אתה בדברים שאתה

לא מבין?

חתול: (בנחת) מבין, מבין. כולם יודעים שיום כיפור זה יום החתולים.

עובר-אורח: (מתרגז) מה זה השטויות האלה?!

חתול: (בנחת) לא שטויות. אמרת בעצמך. הכל שקט, דממה – – – (בהדגשה) יום

כיפור זה היום שבו לא נוסעים.

עובר-אורח: (מעוצבן) מה זה קשור ל…

חתול: (בתרועת ניצחון) לא נוסעים, ואז אין מכוניות, ואז לא נדרסים! זה יום

החתולים!

מנקה רחובות: (מחייך) וואללה הוא צודק.

עובר-אורח: אבל לא על זה דיברתי! אני מדבר על הצום!

מנקה רחובות: לא לנסוע – אני מבין. זה טוב בשביל חתולים. מגיע להם יום חופש בשנה.

אבל לצום? בשביל מה זה טוב?

עובר-אורח: מה… יש יום אחד בשנה שבו צמים.

מנקה רחובות: גם אם יש אוכל?

עובר-אורח: בטח, זה הרעיון של לצום.

מנקה רחובות: (בפסקנות) לא נראה לי. אני כשיש אוכל – אני אוכל!

עובר-אורח: לא, זה לא ככה.

מנקה רחובות: זה כן ככה.

עובר-אורח: לא, זה יום שצמים כדי… (מתאמץ לחשוב) כדי… (נזכר) בשביל לכפר

על החטאים.

מנקה רחובות: איזה חטאים, על מה אתה מדבר?

עובר-אורח: חטאים, נו… כולנו עושים גם דברים לא טובים לפעמים, נכון?

מנקה רחובות: נו?

עובר-אורח: אז צריך לכפר עליהם, לבטל אותם.

מנקה רחובות: מה זה קשור ללא לאכול?

עובר-אורח: זה מה שאלוהים החליט.

מנקה רחובות: אלוהים? שוב? זה לפני שהתנצר או אחרי?

עובר-אורח: נו, באמת, די כבר. זה אלוהים החליט וצריך לעשות את זה.

מנקה רחובות: (חושב) אלוהים החליט… לצום בשביל לכפר על חטאים, אתה אומר?

עובר-אורח: (בשמחה) כן, כן, בדיוק!

מנקה רחובות: (נד בראשו לאות הבנה) אז במקרה שלי, אלוהים צריך לצום!!!

(עובר-אורח פוער את עיניו בתדהמה. פותח וסוגר את פיו ללא הגה.)

מנקה רחובות: (קם) אני הולך להשתין.

(יוצא. החתול יוצא יחד אתו.)

(חושך)

המרקיז

סיפור קצר שלי שהתקבל לתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה.
 
הסיפורון הזה הוא אחד מכמה שנכתבו לאחר אחד מביקוריי בפוזיטנו, בדצמבר 1991.  והם אכן נכתבו למגירה (: שמחה שאחד מהם עבר למגירה אחרת (:

 

המרקיז

גרם מדרגות כמעט אינסופי מוביל אל בית הדירות המשקיף על המפרץ, ואל הדירה הקטנה שבקומה השנייה. יותר ממאתיים מדרגות. קשה להבין איך הוא הצליח בכלל להגיע לכאן. אדם גוסס, שבא לסיים את חייו בכפר בו נולד.

גבר בעל חזות מרשימה: גבוה, שיער לבן עבות, חליפה, צעיף לבן מוטל תמיד ברפיון אלגנטי סביב צווארו, לעיתים גם מקל.
המרקיז.
והמרקיזה. אשה שיפי שנותיה ניכר בה: עצמות לחיים גבוהות, שיער אסוף לאחור ולמעלה בפקעת באורח מלכותי.
זוג שאינו שייך לעולם הזה. כמו מרחף מעל לזמן.

המרקיז. כך הוצג בפני לראשונה. ולא היתה לי כל סיבה לפקפק בכך. זמן רב אחר כך, אני זוכרת, כאשר הסתבר שזהו רק כינוי שהדביקו לו אנשי הכפר ספק מתוך חיבה ספק מתוך לגלוג מהול בהערצה, עדיין הוא נראה לי כמו מרקיז לכל דבר.
גם המרקיזה.

המרקיזה מחכה על המרפסת הקטנה. דומה שניצבה שם כל היום.
כשהיא רואה אותי, גווה מזדקף. היא לבושה בהידור. הרבה בושם.
היא עדיין יפה. כמו אז, כפי שמספרים אנשי הכפר. רק שמשהו כבוי עתה.
הוא מחכה, היא לוחשת לי. ועם היכנסנו פנימה עוטים פניה ארשת עליצות שובבה.

המרקיז מוטל במיטה, שעון על כרים. דמות דהויה, רזה.
ריח מוות בחדר. מוכר להחריד. לרגע נדמה לי שאני רואה אותו: אותה דמות ארוכה, רזה, אותה חריקה של הריאות, אותן אצבעות גרומות הנעות על הסדין ללא מטרה…
אני מזהה את המחלה מיד. הרבה עוד אין לו. בפעם הבאה כשאחזור, אני יודעת, לא אראה אותו עוד.

חרחור צרוד מחזיר אותי אל החדר. עיניו בוערות. הוא מחייך. אני יודעת שאינו זוכר אותי. אבל זה לא משנה. עבור אוהב-נשים כמוהו די בנוכחותי.

אדם שניצחונותיו, כמו כישלונותיו, שלו הם. אדם שבנה את עושרו במו ידיו – רק כדי להפסידו לתאוותיו: משתאות, הימורים, ובעיקר נשים. אדם שבאחד הזמנים היה בעליו של חצי הכפר, וחלק את עושרו עם ידידיו בלי מחשבה וחשבון. מעולם לא היה הכסף עבורו אלא אמצעי. לב רחב ורך, שאינו יודע לומר לא.

המרקיזה ניצבת ליד המיטה, מחבקת את כתפי ומדברת איתו. קשה לעקוב אחר שטף הדברים. רק העליצות המעושה מהדהדת.
הוא מנסה להזדקף מעל הכרים. היא תומכת בו. הוא רוצה לרדת. היא רוכנת ומנעילה את נעלי הבית. הוא רוצה את החלוק היפה. אבל בוודאי! היא לא חושבת אחרת, היא עונה, ומנגבת בסתר דמעה.

אנשי ההווה הנצחי. שחייהם ומותם בידם.
אני תוהה מה יהיה עם המרקיזה לאחר מותו. הם נישאו מאוחר, לאחר שנים של חיזור מצידה, כשהיה בן שישים, ולאחר שהפסיד את מרבית נכסיו. היא לא ויתרה. רכוש היה לה די והותר, והיא אימצה אותו אליה. אהבתה לא היתה דבר שאפשר לעמוד בפניו, ודאי לא הוא, שמעולם לא יכול היה לעמוד בפני אהבת אישה. והוא אהב את כולן.

אנחנו עוברים לחדר האורחים. המרקיזה טורחת סביבי. עוד משקה, עוד משהו לאכול. שתינו מקפידות לדבר על העבר. המרקיז מאושר. נשימתו כמו קלה יותר. תמיד חיו את הרגע, גם אם מסיבות נפרדות. עכשיו הרגע שלו מורכב מרסיסי-עבר, והרגע שלה הופך לשברירים שאימת האין מרחפת מעליהם.
אי אפשר שלא לחוש באימה הזו. היא ממלאת את חלל החדר. את האנשים. הכל מלא בה.

כמה שהכל תלוי על בלימה. גם האהבה. הכל על חוט דק, כמעט בלתי נראה, שנקרא חיים.

מגירה 2

 

*
הסיפורים מוצגים במגירות הקיטלוג ההיסטוריות של ספריית בית אריאלה.
תערוכת "כותבים למגירה" תהיה פתוחה לקהל החל מיום ראשון, 14.6 . הכניסה חופשית.
ניתן לבקר בתערוכה בשעות הפתיחה של בית אריאלה: א-ה 19:45-10:00, ו 11:45-9:00.

על אנשים ולטאות – בתקווה שהפעם זה ישתנה

לפני בחירות 2013, תוך שאני מנסה להבין איך יכול להיות שאותו ממשל נבחר פעם אחר פעם למרות שלרוב ברור שזה אסון, נתקלתי בקטע קצר והיסטרי בספרו של דאגלס אדמס "היו שלום ותודה על כל הדגים" [טוב, רוב ספריו הם כאלה…(-: ] שמסביר את העניין,
פרסמתי  אותו אז, ואני שבה ומפרסמת אותו כעת, בתקווה ש-,,,,.

יום אחד מופיעה צלחת מעופפת מעל שמי לונדון, ולאחר נחיתה רועשת ומסורבלת-משהו, מגיח רובוט עצום מתוך כבש החללית, ומבקש לפגוש את הלטאה של בני כדור הארץ.
איש אינו מבין במה מדובר.

פורד מסביר לארתור.
"הוא בא מדמוקרטיה עתיקה מאוד, אתה מבין…"
"אתה רוצה להגיד לי שהוא בא מעולם של לטאות?"
"לא," אמר פורד, […] "זה לא פשוט עד-כדי-כך. זה לא מתקרב בכלל לשום דבר מובן עד-כדי-כך. בעולם שלו, האנשים הם אנשים. המנהיגים הם לטאות. האנשים שונאים את הזוחלים, והזוחלים שולטים באנשים."
"מוזר", אמר ארתור, "חשבתי שאמרת שזאת דמוקרטיה".
"ככה אמרתי", אמר פורד. "זאת דמוקרטיה".
"אם כך", אמר ארתור וקיווה שאינו נשמע סתום עד כדי גיחוך, "למה האנשים לא נפטרים מהלטאות?"
"למען האמת, זה פשוט לא עולה על דעתם," אמר פורד. "לכולם יש זכות בחירה, לכן כולם פחות או יותר מניחים שהממשלה שהם בחרו דומה פחות או יותר לממשלה שהם היו רוצים שתהיה להם."
"אתה מתכוון שהם ממש מצביעים בעד הלטאות?"
"מה, בטח," אמר פורד במשיכת כתפיים, "כמובן."
"אבל," אמר ארתור והעלה שוב את השאלה הגדולה, "למה?"
"כי אם הם לא יצביעו בעד לטאה," אמר פורד, "הלטאה הלא-נכונה עלולה להיבחר. יש לך ג'ין?"
[……]
"אני אבדוק. ספר לי על הלטאות."
פורד משך שוב בכתפיו.
"חלק מהאנשים אומרים שהלטאות הן הדבר הכי טוב שקרה להם אי-פעם," אמר. "הם טועים לגמרי, כמובן, טועים לגמרי ולחלוטין, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה."

דאגלס אדמס / היו שלום, ותודה על כל הדגים. תרגם גבי פלג. כתר 2011.

ימין ושמאל – רק חול וחול: טייק 2

לפני שש שנים בדיוק, ב-10 בינואר 2009, ערב הבחירות דאז, פרסמתי פוסט שכותרתו ימין ושמאל – רק חול וחול.

היום, ה-10 בינואר 2015 – הדברים שכתבתי אז תקפים גם לעת הזו.

אני רוצה להוסיף רק כמה מילים.
בצל מתקפת הטרור שעברה בימים האחרונים על צרפת, כאשר בלב פאריז עיתון סאטירי שלם – שארלי הבדו  Charlie Hebdo – נטבח: עורכים וקריקטוריסטים, בידי מוסלמים קיצונים מאל-קעידה, ומסע הרצח נמשך בצפון פאריז ובמרכול כשר ברובע ה-12 – מושגי הימין והשמאל אכן מתייתרים.

כי המתקפה הרצחנית הזו היא מתקפה על החירות ועל חופש החשיבה והביטוי של האדם באשר הוא, בשם אידיאולוגיה. ומאחר וחירות וחופש חשיבה וביטוי הם ערכי יסוד ומאושיות הדמוקרטיה [אני מקווה שלכך יש הסכמה…], הרי שבהגדרה אין כל מקום למחנאות.
חברה דמוקרטית יכולה להתקיים אך ורק מכוח הסכמה חברתית שתוקפה כשמה: מתוקף האנשים המכוננים אותה. אין בנמצא דמוקרטיה שתוקפה באלוהים זה או אחר [כל אידיאולוגיה היא סוג של אלוהים]. "דמוקרטיה" ו"אלוהים" הם שני מושגים סותרים המוציאים זה את זה.   
כאשר אזרחי צרפת יצאו לרחובות עם שלטים "אני הבדו" – ההזדהות הזו היא טוטאלית, והיא אינה קשורה לאידיאולוגיה כלשהי. מן הסתם את השלטים הללו נשאו אנשי ימין ושמאל, אנשים חילוניים ואנשים בני דתות שונות ואמונות שונות.

הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטייר, מגדולי אנשי הרוח במאה ה-18, אמר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".
אבל לא כדאי להתבלבל: חירות וחופש חשיבה וביטוי אין פירושם החירות לרצוח ולהטיף לרצח! תפקידה המהותי של דמוקרטיה הוא לא לאפשר זאת.