הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"
אי-שם מעבר לקשת: תפיסת האושר בתרבות המערבית [חלק ראשון]
תמונת האושר שלנו
אנחנו בתרבות המערבית חולמים על גן העדן, על הקשת בענן, ועוד הרבה דימויי אושר כאלו. המשותף לכולם: קיים אושר מושלם. אנחנו משתמשים במושג "גן-עדן" כמושג שמתאר חיים טובים, נינוחים, שלווים, ללא כל דאגות ; מקומות נופש נמכרים כ-גן עדן טרופי, גן עדן לאוהבי טבע, גן עדן למשפחות עם ילדים… אנחנו רוצים להיות שם, בגן העדן, מעבר לקשת, במקום בו היא תמיד נמצאת, אליו עפות הציפורים הכחולות המאושרות, ואנחנו לא מבינים: למה גם אנחנו לא יכולים לעוף לשם ? למה זה כל כך מסובך להיות מאושרים ?
התשובה טמונה בנו, במבנה התודעה והחשיבה שלנו, ולא בגלל שאנחנו לא ציפורים…
אלבר קאמי פותח את "המיתוס של סיזיפוס" במשפט לא קל: "שאלה פילוסופית רצינית יש רק אחת: ההתאבדות. האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם".
ה"טירחה" הזו היא בעצם שאלת המשמעות: בשביל מה אנחנו חיים, למה, מה הטעם בחיים שמסתיימים במוות, ועוד שאלות כיו"ב. זו טירחה, כי אנחנו מחפשים משמעות, וזו חומקת מאיתנו לא פעם.
השאלות הללו מעידות על מצב-חיים [מצב קיומי] מסויים: חיים שנתפסים מלכתחילה כבעייתיים.
זוהי נקודת המוצא שלנו: החיים הם סבל, בעייה, לא קלים – לא פיקניק, לא מרגרינה – עונש: הגירוש מגן-עדן. נקודת מוצא זו, יחד עם שאלת המשמעות, מהווים את הפער בין הרצוי למצוי, פער שקאמי מכנה "אבסורד": בין מה שהיינו רוצים שיהיה בחיינו – כל התקוות והרצונות והציפיות שלנו: תמונת גן העדן, המשמעות שאנחנו מחפשים ; לבין מה שיש בחיינו כעת, בפועל. הפער הזה מקורו בתפיסת האושר שלנו.
תמונת גן העדן, שהיא תמונת האושר המושלם, מגלמת את המימוש בהווה של כל מה היינו רוצים שיהיה בחיינו, כל אחד לפי הראש שלו, כאשר בשורה התחתונה – אנחנו רוצים ביטחון קיומי, חיים בנחת, ללא פחד, מלאים בטוב. כלומר – האושר הוא מימוש ציפיות ותקוות בהווה; מצב של יש, חוויה של יש, ואנחנו מניחים שקיים יש כזה, שכולו רק טוב אחד ענק. טוב מוחלט, מושלם. אושר = יש.
אבל החיים, למרבה הצער, לא מתנהלים בדיוק על-פי רצוננו. אין לנו שום וודאות שנוכל לממש את הציפיות והחלומות שלנו, או גרוע מזה – שלא נאבד את כל מה שכבר הישגנו.
כלומר – ה-יש הזה מותנה במשהו חיצוני לנו. הוא לא כל-כך תלוי בנו. שהרי ברור ש-מה שתלוי בנו – אנחנו נפעל ונעשה רק מה שיהיה טוב לנו. אנחנו זקוקים לביטחון: שהבורסה לא תיפול, שלא ישתלטו על מה שהישגנו. אחרת אנחנו ממשיכים לחיות בחשש, בפחד. ואנחנו מוסיפים נתון נוסף למשוואה: אושר = יש = ביטחון
ואנחנו שוברים את הראש – איך אפשר שהחיים יתנהלו כך: בביטחון, בוודאות, ללא פחד, ללא כאב וסבל – וכפי שאנחנו רוצים = שהרצוי יהפוך למצוי.
זהו, למעשה, החיפוש אחר האושר: איך להגיע לביטחון הזה. החיפוש הזה אחר האושר, אחר הדרכים למציאת האושר – הוא גם החיפוש של הפילוסופיה.
מספרים ששופנהאואר אמר לאמו, כאשר שאלה אותו למה הוא הולך ללמוד פילוסופיה: "החיים הם עסק מצער, החלטתי להקדיש עצמי להרהורים על כך…" הפילוסופיה היא אהבת החכמה. והיא מחפשת אחר הידיעה. ההנחה היא שידיעה תפתור את העניין. איך זה? מדוע מתקיים הזיהוי של ידיעה עם אושר? עם ביטחון ?
כי כאשר יודעים – אין סימני שאלה, אין אי-וודאות, אין פחד. הדרך היחידה שלנו להגיע לכך שחיינו יתנהלו על-פי רצוננו – זה אפשרי רק אם נדע איך מתנהל העסק הזה שנקרא "חיים" ו-"עולם".
כבר לוקרציוס ברומא, במאה 1 לפנה"ס, אומר שהידיעה היא אמצעי להשגת האושר העליון, שהוא השלווה הנפשית – האטארכסיה. הסיבה – בורות ובערות מולידות את האמונות הטפלות ואת הפחד הנצחי מפני הבלתי-מובן, ותכלית הידיעה היא להפיץ אור בחשיכה, לרפא את נשמת האדם מפחדיה ולאפשר לה להגיע לאושר. [לוקרציוס, על טבע היקום, ספר 1, 150 עמ' 33. ]
והנה הוספנו עוד נתון למשוואה: אושר = יש = ביטחון = ידיעה
אבל ידיעה סתם לא מספיקה.
אנחנו רוצים לוודא באופן מוחלט ש-מה שאנחנו רוצים שיהיה אכן יתממש – ולשם כך אנחנו זקוקים לידיעה טוטאלית, מוחלטת, שתיתן לנו את כל הסיבות והגורמים כדי שנוכל לחזות ולנבא תוצאות, וגם ליכולת לשלוט בגורמים המעורבים בתוצאה, ולהתאים אותם לרצוננו.
כלומר – הידיעה היא לצורך ניבוי ושליטה: היא הכלי שאמור לעזור לנו לסדר את החיים שלנו כפי שאנחנו רוצים.
משוואת האושר שלנו כעת היא: אושר = יש = ביטחון = ידיעה = ניבוי = כוח ושליטה
פרנסיס בייקון, במאה ה-17, אומר שידע הוא כוח. הוא מדבר על כיבוש הטבע ועינויו על הסד עד שיסגיר את סודותיו, על חדירה למקומותיו הסודיים כדי שהאדם יוכל לכפות עליו עבדות ולשעבדו להגשמת רצונו. כך, ביצירתו "אטלאנטיס החדשה" [Nova Atlantis ] מתאר בייקון מצב אוטופי של עם חכם היושב על אי ומגיע למצב מאושר בגלל ידיעותיו הטכניות והתגליות המדעיות. מכאן ה"משוואה" המפורסמת המיוחסת לו: ידע = כוח = שליטה, משוואה שעד היום אנחנו מנופפים בה בגאווה רבה ומסתופפים בצילה.
אם כן:
האושר שלנו הוא יש שכולו רק טוב אחד ענק, מוחלט, מושלם, והוא מותנה: הוא יושג כאשר נצליח לשלוט בעולם שמחוצה לנו, ולהתאים אותו לצרכינו ולציפיותינו. אז יהיה לנו ביטחון, תהייה לנו וודאות, לא נצטרך לדאוג למחר – המחר לא יהיה קיים. ולשם כך אנחנו צריכים להיות מסוגלים לנבא, קרי: לדעת, כדי להשיג כוח ושליטה.
ואפשר לסכם את המשוואה שמבטאת את תפיסת האושר שלנו באופן הזה: אושר = ביטחון = כוח ושליטה
התמונה שמתקבלת בהווה היא : הווה של מלחמה, מאבק: אני מול העולם, וזה הווה של חסר, של אין, של חוסר וודאות – של פחד. זה כמובן תואם את תורת האבולוציה של דארווין: מלחמת הישרדות: רק החזק והמתאים ביותר שורד: או-או. העניין הוא, שבמלחמת הישרדות, כאשר אנחנו פוחדים, קשה למצוא טוב, שלווה, נינוחות, אושר…
והשאלה היא – למה אנחנו, עם כל הידע שלנו, לא מצליחים לצאת ממלחמת ההישרדות הזו.
הסיבה נעוצה באופן בו בחרנו לעצב לעצמנו את התודעה והידיעה. במילים אחרות – התודעה הזו איננה מחוייבת המציאות. היא לא בבחינת "זה מה יש".
למה בחרנו בתודעה כזו? לשם כך יש לבחון את מבנה התודעה שלנו, כולל את האופן בו אנחנו מתייחסים לידיעה.
תגובות
אני אישית לא רואה את חיי כטירחה, אין ספק שהם דורשים ממני מאמץ, אבל טירחה?
אני חי את חיי ונהנה מכל דבר טוב שנקלע לדרכי, אז מה אם המשמעות חומקת ממני, אולי מתישהו היא לא תחמוק. וכשהיא חומקת אני לא חש תיסכול כי אני יודע שהתקרבתי אליה בניסיון להגיע אליה ואני במצב טוב משהייתי.
בזמן כלשהו אני אמות, אבל עד אז אני נהנה מחיי, איני חווה שום "בחילה קיומית" או אבסורד, אלא פליאה ורצון לדעת ולגלות עוד דברים על העולם בו אני חי.
קודם כל – נפלא שאתה לא מסכים עם הנחת היסוד הזו. גם אני איני שותפה לה.
זו הנחת היסוד של בעיקר הפילוסופיה הקיומית, וגם לצערי של הרבה אנשים בחברה המערבית. קאמי בסה"כ מתאר הלך-רוח של החברה בזמנו, ונראה לי שהעלייה בצריכת תרופות הרגעה ונגד דיכאון וכו' בשנים האחרונות מראה שזהו הלך הרוח גם כיום במידה לא קטנה.
אני מסכים לחלוטין. כמה שאני מתנגד לפוסט מודרניזם ולאביו ה"קיומי", אי אפשר להתכחש לניתוח המבריק שלהם את חיין של האדם המודרני (או הפוסט מודרני…)
הניתוח כל כך נכון ומדויק שהוא קנה לעצמו תמיכה בחלק נרחב בציבור בתוך סדר גודל של 40 -60 שנה בלי שהציבור יהיה מודע לכך .
זה הישג שאף תורה או מכלול תורות לא יכולים לזקוף לזכות עצמם.
כמובן הנחת היסוד שגויה לדעתי, ולכן גם המסקנות לא מקובלות עליי, אבל ברמת ההתבוננות התורות הללו מבריקות. בניגוד להמון פילוסופים שקדמו להן.
אבל המסקנות הן כל כך הרסניות ומנוונות, שקשה לי לגלות אהדה כלפיהן, וזה עוד בלי להיכנס לתשתית הרעיונית-לוגית, אלא ברמה השטחית ביותר של הרגשות.