דרך הפילוסופיה | The Way of Philosophy

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

נקודת המוצא של צרכים וציפיות היא זו שנמצאת גם במהות הרציונליות. ההנחה שיכולת ניבוי ושליטה יביאו לביטחון קיומי, לוודאות ובעקבות זאת גם לאושר, הביאה לצורך בידיעה מוחלטת, חד-משמעית. כדי להשיג ידיעה כזו, פשוט ניסינו להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות שלנו.
איך עשינו זאת?
הנחנו ש-:
– קיימת אמת אחת, מוחלטת, שאיננה תלויה בנו, והיא העיקרון שנמצא במהות העולם.
–  העולם מתנהל על-פי העיקרון הזה. האמת הזו מסבירה את העולם, ההסבר הוא ברור, חד-משמעי, סיבה-תוצאה הכרחיים.
– אנחנו יכולים להשיג את הידיעה הזו. [בסתירה לעובדה הפשוטה, גם אם מצערת, שאנחנו, כמו כל בעלי-החיים, לא יכולים לתפוס את כל רצף המציאות ולדעת הכל – ראו חלק שני תודעה, ידיעה ועיבוד מידע ].
– ידיעה וודאית ומוחלטת זו משמעה יכולת ניבוי מוחלטת.
ההנחות הללו נשענות על ההנחות ש-:
– קיים טוב מושלם, מוחלט.
– הטוב הזה אכן יכול להתממש.
– מימוש הטוב תלוי ביכולת לשלוט בעולם.
איך מימשנו את ההנחות הללו ?
פשוט מאוד. המצאנו חוקי חשיבה שיכולים לממש אותן, קרי: להביא לידיעה וודאית ומוחלטת, חד-משמעית, ליניארית בדמות סיבה-תוצאה הכרחיים. בחרנו להתעלם מנתוני החושים ומהידיעה הישירה, האינטואיטיבית, כמקור מידע [כי חושים יכולים גם לתעתע, והמידע שהידיעה הישירה מעבירה לא ניתן להסבר ולפירוק ולניתוח ליניארי של סיבה-תוצאה], והפכנו את התודעה שלנו, שהיא תבונה וידיעה ישירה, אינטואיטיבית גם יחד, לתבונה בלבד.
ולא רק זאת – גם את התבונה כבלנו לעיבוד מידע על-פי כלים מאוד מובנים. מכל הכלים שהיו לנו: חושים, דמיון, אינטואיציה, מחשבה, מישורי תודעה אחרים [כמו שאמאניות]- קבענו שכלי הידיעה הם חוקי חשיבה בלבד. אפילו לא חשיבה, אלא חוקים שעל פיהם אנחנו אמורים לחשוב. כלומר – אמרנו לתבונה באיזה אופן ועל-פי מה עליה לקלוט ולעבד נתונים.

חוקי החשיבה הללו מקורם בפרמנידס, במאה ה-5 לפנה"ס ביוון [אם כי אריסטו, במאה ה-3 לפנה"ס, הוא זה שמבסס אותם]. אלו הם חוקי הזהות והסתירה:
חוק הזהות – דבר תמיד זהה לעצמו. A=A
חוק הסתירה – לא ייתכן שדבר יהיה וגם לא יהיה.( A ^ ~ A) ~ . ובניסוח אחר: או – או : אין אפשרות שלישית של "לא זה ולא זה". A v ~A [חוק השלישי הנמנע]
המאפיין חוקים אלו: דואליות דיכוטומית של או-או, ומהלך חשיבה ליניארי: עוקב, רציף. המערך החשיבתי של התרבות המערבית מבוסס על שני חוקי חשיבה אלו.

דואליות דיכוטומית זו של או-או תואמת את אינסטינקט הפחד: הילחם או ברח. אין אופציות אחרות.

מהי הרציונליות

חוקים אלו, יחד עם ההנחות הראשוניות שהנחנו בדבר קיומה של אמת אחת, מרכיבים את הגדרת הרציונליות:
הגישה הרציונלית מניחה קיום עקרון [שמבוסס על חוק הזהות והסתירה] שנמצא בבסיס כל הדברים, ניתן להכרה, ומסביר הכל – ומניחה כי התבונה האנושית מתנהלת אף היא לפי אותו עקרון.
תוקף האמת הוא בהכרה, בשכל, ולא בניסיון החושני. הניסיון החושני יכול להיות רק גירוי להפעלת ההכרה, אבל החושים לא מעבירים מידע אמין. ההנחה הבסיסית היא שקיימת אמת מוחלטת, היא מושלמת ואינסופית, ולכן היא קודמת לסופי ומתנה את קיומו. לכן הדרך האחת והיחידה לידיעה וודאית היא דדוקציה: לדעת מהו השלם, ואז אפשר לגזור ממנו את החלקים המרכיבים אותו. כאן הידע הוא מוחלט.
כך, קבענו שהעולם הוא בעל מבנה אחיד, מסודר ויש בו אמת מוחלטת – או-או, ושהמהלך החשיבתי שמביא לידיעת האמת צריך להיות רציונלי, ליניארי, עוקב: סיבה-תוצאה הכרחית.

המונח "רציונליות" עצמו נוצר מתישהו בימי-הביניים על-ידי הכנסיה הנוצרית, שניסתה להוכיח את מציאות האלוהים בדרך חשיבתית, לא אמונית, ולצורך כך גייסה לעזרתה את אפלטון ועולם האידיאות שלו. [זהו הניאו-פלטוניות – שימוש בהשקפה האפלטונית הגורסת כי במהות נמצאת אידיאת הטוב, והעולם נובע ממנה. הנצרות אימצה זאת, כאשר היא הופכת את אידיאת הטוב לאלוהים.]
שורש המילה "רציונליות" מצוי בלטינית. Ratio פירושו סיבה. זוהי סיבה במובן של וודאות מוחלטת, דדוקציה, כיאה לכללי חשיבה שמעוגנים בחוק הזהות והסתירה, ואשר נועדו לתת תשובה מוחלטת, חד-משמעית, לעולם ולחיינו. מכאן ואילך המושג הזה קיים בתרבות המערבית כמציין חשיבה מתמטית, אובייקטיבית [בלתי-תלויה באדם], מדעית, משוחררת מכל רגש ואמונה.
ואולם – Ratio נגזר מ- Reckoned [השורש reri ], שמשמעו לשער, להניח, להביע דעה. לשער, להניח – כאן כבר מעורבת התודעה האישית, שהרי לשער ולהניח אלו תכנים של התודעה שלנו. הם לא מצויים בעולם. זהו למעשה אופן אחר לתאר את חוקי החשיבה שהמצאנו. כי להמציא כלל חשיבה ; חוק, משמע: להניח הנחת יסוד.
חוקי החשיבה שלנו הם הנחות יסוד, קרי: אכסיומות.
המושג "אכסיומה" מוגדר כהיגד או הצהרה שמתייחסים אליה כאל היותה מבוססת, מקובלת, או מוכחת מעצמה כאמיתית. המקור הוא מיוונית: Axioma = מה שנחשב למתאים ; וזה מקורו ב- Axios = ראוי, שווה [Worthy ] . "מה שנחשב למתאים" או "ראוי" – כאן מעורבת בחירה והכרעה. בחירה והכרעה מונחים על-ידי ציפיות וצרכים. וציפיות וצרכים נמצאים בתודעה שלנו. לא בעולם.
אם כן – העובדה שחוקי החשיבה של הרציונליות הם אכסיומה מעידה על כך שהם תוצאה של ציפיות שלנו מן העולם: אנחנו בחרנו בהם כדי שיהוו את הבסיס להתייחסות קוגניטיבית שלנו למציאות.
למעשה – חוקים אלו אינם עומדים בקריטריונים שאנחנו עצמנו קבענו שישמשו כאמצעי ידיעה בדוקים ומהימנים; הם לא אובייקטיביים. שהרי הציפיות נמצאות בתודעה, הן לא נמצאות בעולם.

יתרה מכך: בהקשר הזה של בחירה והכרעה יש כאן משהו עוד יותר מעניין:
חוקי הרציונליות עונים למעשה על הגדרה אחרת, שונה לחלוטין ממה שהתכוונו לו: הם עונים על הגדרת אמונה. ההגדרה המילונית לאמונה היא קבלה שמשפט הוא אמיתי או שמשהו קיים ; משהו שמישהו מקבל כאמיתי או כקיים ; דעה או שיכנוע שמחזיקים בה חזק – ביטחון שכך הם פני הדברים ללא הוכחה כלשהי. מילת המפתח היא – קבלה. לקבל משמעו לבחור – ולהכריע. ביטחון שכך הם פני הדברים – התחושה הזו מקורה בציפייה מסויימת שיש לנו לגבי משהו. לקבל משהו כאמיתי או כקיים ללא הוכחה כלשהי – זוהי הנחת אכסיומה. ואכן, חוקי הזהות והסתירה של פרמנידס מתקבלים בחיזיון דתי מרהיב, בו האלות מגלות לו על "ליבה של האמת המעוגלת היטב".
הרציונליות, אם כן, היא סוג של אמונה בדבר התנהלות העולם כמערכת סיבתיות ליניארית, חד-ממדית, שטוחה, הפועלת בממדים מוגדרים, בעלת קשרי גומלין מוגדרים ומוחלטים וחד-ערכיים בין סיבה לתוצאה.

כל הנתונים הללו מתלכדים לכלל התמונה הבאה:
מאחר והציפיות שלנו הן שנוכל לדעת כדי לנבא ולשלוט, והן נובעות מצורך שמקורו בפחד הישרדותי, ומאחר ותחושות פחד וחרדה נמצאים במוח הרגשי [באמיגדלה שבמערכת הלימבית] אשר מקושר ישירות לקורטקס הפרה-פרונטלי [שהוא המוח ההגיוני ומעבד-העל של המוח], משמעות הדבר –
הרציונליות היא למעשה תוצר של מוח היונקים הקדום, של המוח הרגשי, [כי הוא זה שדחף לנסות ולהגיע לידיעה מושלמת], וככזו היא נשלטת על-ידו, וכל עיסוקה הוא טיפול בפחד הזה. בניסוח אחר: הרציונליות במהותה היא רגשית, לא תבונית. [תבונה היא יכולת לעבד נתונים. איך לבחור אותם ואיך לעבד אותם – זה כבר תלוי בנו].

איך כל זה מתיישב עם ההסבר המוחלט, החד-משמעי, האובייקטיבי שרצינו שהרציונליות תיתן לעולם ולחיינו, כאשר נראה שהרציונליות היא סוג של אמונה, שהיא בכלל רגשית ולא תבונית ?
אז זהו. שזה לא מסתדר כלל מבחינה הגיונית. והסתירה הזו טמונה כבר במהות הטיעון הרציונלי.
אמרנו שהרציונליות היא אכסיומה, שנועדה לענות על צורך מסויים. להניח הנחה שקיים משהו, ואז לצאת ולחפש אחריו – הדבר הזה מכונה בלוגיקה "הנחת המבוקש", וזהו כשל לוגי בסיסי ששומט את הקרקע מכל טיעון שמנסה להתבסס עליו. והרי זה הגיוני: אם אנחנו רוצים לדעת אם דבר מסויים אכן קיים, יש לצאת ולחפש בתוך ועל-פי הנתונים הקיימים, ולא להניח שהוא קיים, ואז לצאת לחפש אחריו ולנסות למצוא "הוכחות" שיוכיחו זאת. לעשות כן זה כמו לצייר עיגול מטרה, ולתקוע את החץ ידנית במרכז.
וכאן, ברציונליות – עשינו בדיוק את זה: הנחנו שיש אמת מוחלטת, ואז יצאנו לחפש אחריה, וכדי שנוכל למצוא אותה – המצאנו את חוקי הזהות והסתירה שלכאורה מאשרים את קיומה. וזה לא הגיוני !
אז כעת יש עוד תהייה: נוסף לכל, רציונליות זה לא היגיון ? 

ההבדל בין רציונליות להיגיון

המושג "לוגיקה" מקורו במושג היווני "לוגוס". לפני הרקליטוס לוגוס היה כל דבר שנאמר או נכתב: פקודה, הסכם, פרק בספר. משמעות שנייה היתה שם טוב או ערך. להיות בעל לוגוס פירושו היה להיות בעל שם טוב. בתקופת הרקליטוס, מאה 6-5 לפנה"ס, הלוגוס מקבל גם מובן של סיבה [לוגוס של משהו], חוקיות, ושל משמעויות מתמטיות: מידה, יחס מתמטי [פרופורציה], ומכאן – עיקרון, כלל שמסביר משהו. בימי אפלטון הלוגוס מקבל משמעות של תבונה שנעוצה באכסיומות חוקי הזהות והסתירה. אריסטו הוא זה שמתאר את הלוגוס כמכשיר, כלי לחשיבה – Organon, ומייסד את הלוגיקה כתחום נפרד בתוך הפילוסופיה. מכאן ואילך אנו מזהים לוגיקה עם רציונליות.
היגיון
ההיגיון הוא הסקת מסקנה המתחייבת מנתונים ללא הנחות מוקדמות. הנתונים הם כפי שהם, והם מתנהלים על-פי חוקיות פנימית שלהם. זהו הלוגוס של הרקליטוס. כאשר המלכה הלבנה מציעה לעליסה ריבה, עליסה, שאיננה רוצה בכך, מתחמקת בנימוס ואומרת שהיום היא לא רוצה ריבה. "לא היית מקבלת אותה גם אילו רצית", עונה לה המלכה. "הכלל הוא – ריבה מחר וריבה אתמול, אך לעולם לא ריבה היום". עליסה, שלא רוצה לאבד את האופציה לריבה, מערערת ואומרת ש"מוכרח לבוא פעם זמן ל'ריבה היום'". והמלכה בשלה: "לא, אי-אפשר. הכלל הוא ריבה אחת ליומיים. היום אף פעם לא יהיה יומיים". [לואיס קרול, עליסה בארץ המראה, תרגום: אוריאל אופק] אם חושבים על כך, הרי שלשיטתם הדברים נשמעים הגיוניים. על-פי הנתונים שהוצגו מתחייבת המסקנה שאכן, היום אף פעם לא יהיה יומיים. התוצאה – אין ריבה אף-פעם.

אבל – הידע המתקבל מהסקת המסקנה איננו בהכרח ידע שמאפשר ניבוי לשם שליטה. אנחנו אמורים לזהות את החוקיות, להכיר אותה, ולהסיק ממנה במידת הצורך מסקנות אופרטיביות. אנו מזהים הרים שהם הרי-געש, והם מתפרצים מעת לעת. הידע הזה לא נותן לנו יכולת לשלוט בהתפרצות. המסקנה האופרטיבית היא לא לגור למרגלות הר געש, או, כאשר הוא מראה סימני התפרצות – לזהות זאת ולברוח.

אלא שלא פעם אנו מערבים בתהליך הסקת המסקנה גורמים נוספים כמו ציפיות, רצונות, תקוות, ואז המסקנה כבר איננה רק מתוך ועל-פי הנתונים והחוקיות שעל-פיה הם מתנהלים, אלא גם על-פי מה שהיינו רוצים שהתשובה תהייה. כאשר זה קורה – ההיגיון הפסיק להיות היגיון נטו, הלוגוס של הרקליטוס, והופך להיות המכשיר של אריסטו. אנחנו משתמשים במושג ההיגיון של אריסטו: מכשיר שהוא מערכת כללי חשיבה שנקבעו לצורך הסקת מסקנות מנתונים, המערבים בתוכם גם צרכים, ציפיות, ואכסיומות. ואם אנחנו קבענו מהו המכשיר, אנחנו גם יכולים להחליט איך ומתי להשתמש בו, אם בכלל. זה בדיוק מה שעשינו עם המכשיר שלנו, שהוא הרציונליות. הרציונליות היא מארג של היגיון ואיגיון.
במצבים מסוימים, אנחנו בוחרים לא להתייחס לתוצאות הגיוניות מסויימות במידה והן לא עונות לציפייה שלנו, כמו במקרה של "הנחת המבוקש", או לידע ולניסיון המעשיים היומיומיים שלנו.
ספוק, ב"מסע בין כוכבים", מגיב לא פעם על החלטות הצוות ואומר: "זה לא הגיוני" Logical . ברור שחברי הצוות, וקפטן קירק בראשם, הם רציונליים. אבל ההחלטות אינן בהכרח לוגיות כי הן לא נגזרות מהנתונים כפי שהם, אלא מערבות בתוכן רגשות. וזה לא מפליא, כי הרציונליות, כפי שראינו, היא סוג של רגש.

למה אנחנו לא הגיוניים

ההבדל בין רציונליות להיגיון הוא ההבדל בין קליטה ועיבוד מידע על-פי הנחות מוקדמות [שמערבות בתוכן ציפיות] לבין קליטה ועיבוד מידע ללא הנחות מוקדמות; בין מוח רגשי [מערכת לימבית] לתבונה [קורטקס פרה-פרונטלי]. היגיון הוא התבוננות בנתונים כפי שהם, קליטה ועיבוד תבוני של הנתונים ללא הנחות מוקדמות, בהתאם למערכת בה הם נמצאים, והסקת מסקנות בהתאם.
אנחנו לא הגיוניים כי לא תמיד ההיגיון עונה על הצרכים והציפיות שלנו בדבר התשובה המוחלטת והחד-משמעית שאנחנו רוצים לקבל. זו הרי המשמעות של רציונליזציה: לסדר את המציאות כפי שנוח לנו: להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות. דוגמה בולטת היא הדיסוננס הקוגניטיבי: להביא את חיינו למצב של התאמה בין מצבים סותרים. כאשר עמוק בתוכינו אנחנו יודעים [ידיעה ישירה] שיש בעייה, המוח הרגשי מנסה להעלים את המצב הזה, כי קשה לנו לחיות עם סתירות. [דוגמה אחרת היא הפיזיקה הניוטונית, שעושה אידיאליזציה של המציאות].

באמצעות הרציונליות והרציונליזציות למיניהן יצרנו למעשה עולם נפרד מהמציאות שנתונה לנו ואנחנו חיים בתוכו. זהו העולם של קאנט: עולם סגור, סטטי. קאנט אומר: אנחנו לא יכולים להכיר את המציאות כפי שהיא, אלא רק את האופן בו אנחנו תופסים אותה. האופן הזה הוא מבנה של סיבתיות וקשרי גומלין, והוא אפריורי ולא תלוי בנו. ככה אנחנו בנויים. גם אם העולם מתנהל באופן לא רציונלי, גם אם אין בו סיבתיות הכרחית [כפי שהראה דייויד יום], אותי זה לא מעניין. אני יכול לתפוס אותו רק באופן רציולי-ליניארי, חד-ממדי, שטוח.

היתרונות ברורים. בעולם כזה אנחנו יכולים לשלוט. אלא שאנחנו יכולים לחשוב כל מה שאנחנו רוצים. גם על פילים ורודים שחובשים כובע בוקרים לראשם ושותים בירה קרה בפאב. זה עדיין לא אומר שבמציאות יש דבר כזה. ומה שקובע, בסופו של דבר, זה מה שיש במציאות, בין אם זה מוצא-חן בעינינו בין אם לאו. הרציונליות לא פותרת לנו כלום, כי כל ההנחות שהנחנו וחוקי החשיבה שהמצאנו לא קיימים בעולם, והעולם לא מתנהל לפיהם [כפי שהחיים מלמדים אותנו, וגם פיזיקת הקוואנטים והכאוס מאשרים זאת כיום.]

כמו שאומר ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לך בשעה שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".

לא רק זאת – אנחנו ממש לא בנויים ככה, ומבנה התבונה כרציונליות איננו אפריורי, כטענת קאנט. אנחנו בחרנו להסתכל על העולם באופן הזה, כ-או-או, ולכן אנחנו במלחמה מתמדת עם העולם: מנסים להתאים אותו לצרכים ולציפיות שלנו. לכן הפער בין הרצוי למצוי, ולכן אנחנו כל הזמן בחווית חסר ואין ופחד. וזהו היפוכו של האושר. אנחנו מאוד רצינו לשלוט בעולם – ובפועל הפכנו לנשלטים על-ידי הצרכים והציפיות והפחדים שלנו. יצאנו לבקש מלוכה – ומצאנו אתונות.
אבל התמונה לא כל כך קודרת. כי אם אנחנו בחרנו – אנחנו יכולים לבחור אחרת. כיום הצורך בהישרדות – ניבוי ושליטה – מכתיב את סדר היום של התבונה. אבל אפשר גם אפשר להכתיב לה סדר-יום אחר,הגיוני.

על תוצאות הדפוס הרציונלי-הישרדותי בחיי היומיום ועל האפשרות שלנו להכתיב לתבונה סדר-יום הגיוני – בהמשך.