האמת
משהו לחשוב עליו
ישנו סיפור מקסים המספר על אדם שחיפש כל חייו אחר האמת. הוא חיפש אותה בכל מקום: בספרים העתיקים, אצל המאסטרים הגדולים. אבל ככל שצבר יותר ידע ולמד על נקודות המבט השונות, הרגיש שהוא מתרחק מהבנת מהות האמת עצמה.
בחיפושיו אחר האמת הגיע האיש עד טיבט הרחוקה, ושם שמע על הר מרוחק שיש בו מערה ששוכנת בה האמת. היות שכבר לא היה לו מה להפסיד הוא יצא למסע אל ההר, טיפס בקושי, מצא את המערה וזכה לפגוש את האמת בכבודה ובעצמה.
והאמת היא אישה זקנה מאוד, חרושת קמטים, שיניה צהובות ושערה לבן ודליל. אבל היא חכמה ומדהימה והיא מוכנה ללמד אותו הכל אודות עצמה.
כעבור שנתיים הרגיש שהגיע הזמן לחזור אל האנשים עם המידע על האמת. והיא אמרה: "אכן הגיע הזמן". לפני שפנה האיש ללכת, ניגש אל האמת ואמר: "את נתת לי כל כך הרבה, את ייעוד חיי. האם יש ולו דבר אחד שאוכל לעשות למענך?"
ענתה לו האמת: "כן, דבר אחד קטן – כשישאלו אותך כיצד האמת נראית, תאמר שהיא צעירה ויפה ושערותיה ארוכות ושחורות." …
תגובות
אני מנסה לחשוב על זה:
אם אנשים ידעו שהאמת היא זקנה לא יפה הם כמובן, רובם הגדול, לא ירצו להאמין בה. לכן היא מבקשת ממנו לספר משהו אחר. אבל אז זו כבר לא האמת.
כלומר האם האמת לא מספרת את האמת על עצמה כי היא רוצה שיתקרבו אליה יותר? מין שיקול של רייטינג שמייפה ומצעיר פנים כדי לזכות ביותר? כשברור שזהו שקר (הבל החן ושקר הרייטינג)
אני מאוד אוהבת נשים זקנות, בנות יותר משמונים. . הייתי שמחה לשמוע שהאמת היא זקנה. באופן מוזר אני מרגישה ביטחון גדול בצד נשים מבוגרות מאוד. מין שלווה, אפילו שהן חולות ואלה השנים האחרונות שלהן. הן מרגשות אותי מאוד.
אני לא הייתי מאמינה שהאמת נראת כמו נינט טייב
תודה לך
פרשנות מעניינת. לא חשבתי עליה. תודה.
אני מסתכלת על זה כסובייקטיביות שלנו לגבי עצמנו. כי לא תמיד קל לנו להיות כנים ואובייקטיביים בכל הנוגע לעצמנו.
אנחנו בעצם עושים סוג של עבודת פוטושופ על ה"נשמה" שלנו ליפות אותה וללטש אותה, על-פי מודל זוהר שהפנמנו, שתהיה יותר מוצלחת ומושכת גם בעיני עצמנו ולא נודה שה"נשמה" שלנו היא לא תמיד זוהרת ונהדרת כמו שהיינו רוצים לחשוב
תמיד יש אכזבה לראות מישהו בחיים אחרי שאנחנו רגילים לראות צילומים מלוטשים שלו, ולגלות שהוא ממש לא מושלם
כך צריך להסיר את הגנת הפוטושופ גם מהנשמה.
זה מצחיק שאני משווה לעולם הזוהר והצילום המלוטש, אבל בזמן האחרון משתמשים בטכניקות האלה בהגזמה מכעיסה.
ונראה שבסיפור יש ידע קודם על החשיבות המוגזמת של הצורה החיצונית והמשמעות שלה, שבעיני היא נתפסת יותר "מערבית" מודרנית.
כך ששטיפת המוח שיש לנו מסביב לגבי מראה חיצוני מחלחלת גם לתחום האמת הפנימית שלנו ואיך שהיא "אמורה" להראות?
וכמו שתמיד יהיה פער בנינו לבין המודל, במראה החיצוני, כך גם יהיה פער בין העצמי ה"נחשק" שאנחנו רוצים להיות או חושבים שאנחנו, לזה, המוכחש, שיש לנו באמת?
מה שיוצר סוג של חוסר אותנטיות
אני מקווה שאני ברורה, אני מבלבלת כאן מושגים- נשמה, עצמי, אמת פנימית
אבל זה סיפור מעניין, בהחלט מעורר מחשבה
תודה (-:
אני לא חושב שעיקר הסיפור הוא על יופיה וזוהרה של האמת. גם לא על שאר הכיוונים שהמחשבות שלך לקחו אותך סנדי. זה יותר נראה כאילו שהאמת מבקשת מאיתנו לפעמים לשקר.
סיפור מקסים. בהרבה סיפורים על מחפשי האמת בסוף מגלים שבעצם האמת נמצאת 'בפנים' כך שכבר היה זה שינוי מרענן למצוא שאכן האמת נמצאת איש שם במערה, כביכול…אבל מכיוון שאמת אינה ניתנת למסירה הרי שגם שאר בני האדם יצטרכו להגיע למערה בכוחות עצמם. הדרך לכך אצל רוב האנשים היא ההנחה כי האמת זהה עם יופי. כלומר עם משמעות המעניקה אושר. אלא שמושג האושר בתחילת החיפוש הוא רדוד ומזהה אותו עם יופי חיצוני, עם מושגים ראשוניים שאיתם גדלנו. כשחופרים ומעמיקים מגלים לבסוף שהאמת היא אכן באמת יפה, אבל לא כמו מושגי היופי הראשוניים שלנו. תפיסת היופי עצמה משתנה. זוהי פילוסופיה אמיתית. מהלך חשיבתי שבו אתה מגלה שמושגיך העצמיים השתנו. חיפשת את היופי בחוץ? הנה מצאת אותו בפנים. הבעיה היא שאנשים אחרים שלא עשו את המסע שלך לא יבינו את זה. כשאתה תספר להם על היופי שמצאת במערה הם מייד יפרשו את זה כיופי חיצוני. עד שיתברר להם אחרת. אז קדימה לכו למערה!