דרך הפילוסופיה | The Way of Philosophy

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

אמרנו: שינוי קוגניטיבי. לאמן את המוח. וראינו שהשינוי הקוגניטיבי הוא שינוי בתפיסת החיים. הוא כולל בתוכו את ההבנה שאנחנו חלק מהעולם, שאין או-או אלא גם וגם, שאין מושלם, שאף אחד לא חף מטעויות, שאי-אפשר לשלוט ואין צורך לשלוט כדי להיות מאושרים. במילים אחרות: לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
מהי המשמעות המעשית של זה? מאיפה מתחילים?

להפסיק להיות שפוטים

קודם כל: להפסיק לשפוט, להפסיק להישפט – להפסיק להיות שפוטים. השינוי הקוגניטיבי מתחיל כאן. אנחנו לא אלוהים, והגיע הזמן להפסיק לנהוג כאלוהים. שיפוט הוא קביעה קטגורית: או-או, שמתבססת על הנחה שיש אמת מוחלטת וטוב מוחלט, ועל-פי ההנחה הזו בנינו לנו מערכות שינהלו לנו את החיים. אבל הטוב והרע הם במהותם סובייקטיביים ויחסיים. הם במהותם תיאור של תחושת רווחה אישית. ואין דבר כזה אמת מוחלטת במציאות האנושית. לכן אין שום צידוק / הצדקה לשיפוט הכללי-נורמטיבי שהטלנו על המושגים הללו, מה עוד שזהו תכתיב חברתי שרירותי שמשתנה מתקופה לתקופה. כחלק מהתודעה הפתוחה, גם השיפוטים הנורמטיביים חייבים להסתיים. יחד אתם ייעלמו הפחד מטעות וכישלון, האשמה, הייחוס והתרגום, החובות, האגו, ההצדקות והצידוקים – כל התחושות שמאמללות אותנו.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להשתדל ולעשות את המיטב שאנחנו יכולים לו, ורוצים בו, ללא תלות במשוב וללא חשש. כל עוד עשינו כך – אם דברים לא יוצאים אל הפועל כפי שרצינו, או שהשתבשו – אין זה בשליטתנו. כל שיש בידנו הוא להצטער על טעויות, להודות בהן [ואפילו רצוי לעשות כן], להשתדל לא לחזור עליהן, ולקבל אחריות על חיינו ועל מעשינו – וגם על הטעויות. כי גם טעויות הן חלק מהחיים…
[עם זאת, כמובן שישנם תחומים במערכות החברתיות שהם ברי שיפוט, והטעות, הכישלון והאשמה הם חלק מובנה בהם. אלו הם ספרי החוקים, וכן רפואה, הנדסה, תעופה וכיו"ב תחומים שהם מערכות מובנות הפועלות על-פי כללים ברורים ומוגדרים שניתנים ללימוד, והן ניתנות לבחינה. כאן השיפוט חייב להתקיים, כי טעויות שנעשות במסגרות הללו יכולות להיות הרות-אסון. כאן השיפוט גם אמור להיות אובייקטיבי.]
ההבדל בין שיפוט לנקיטת עמדה
מאחר וכל התחום הזה של המערכות האישיות והחברתיות הוא סובייקטיבי במהותו, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחוות את דעתנו. חיווי הוא מעין תיאור של העמדה שלנו לגבי מצב מסויים. הוא טומן בחובו פריזמה אישית. יש לנו דעות לגבי דברים ומצבים. אבל הדעה שלנו, נקיטת העמדה שלנו היא בדיוק מה שהיא: שלנו, קרי: סובייקטיבית. נכון הוא, שגם בתיאור נגזרת דרך פעולה; ונכון שכל נקיטת עמדה היא שיפוט באופן מסויים. אבל בשונה מהשיפוט, שהוא כללי ומוחלט לגבי כל או רוב המצבים, וגורף – בתיאור הפעולה היא נקודתית, לפי המצב והנסיבות, ואין להשליך ממנה על פעולות אחרות, מאחר ומצבים משתנים כל הזמן.
נקיטת עמדה היא הכרה בסובייקטיביות, ולכן ביחסיות של טוב ורע, והבנה שלאחר יש את הטוב והרע שלו, ואלו לא בהכרח זהים לשלנו. וכמו שאנחנו רוצים שיכבדו את דעתנו, כך עלינו לכבד דעות של אחרים, גם אם איננו מסכימים להן.
לא רק זאת – בואו נהייה הוגנים עם עצמנו ועם האחרים. הרי אמת זה משהו גמיש למדי. והרי גם במשהו שאנחנו חושבים שהוא אמיתי / נכון / צודק – גם כאן יש גוונים. וגם אנחנו לא תמיד הולכים לפי הקווים שהתווינו לעצמנו… לכן בשיפוט יש גם מן הצדקנות, כי מאוד קל לנקוט עמדה חד-משמעית ולחרוץ משפט לגבי האחר מאשר לגבי עצמנו. [ראו הסיפור על האמת]. וכמובן, כל שיפוט הוא גם הצדקת העמדה שלנו על-חשבון שלילת העמדה האחרת. אלא שבתחום הזה של המציאות האנושית אין מקום לשיפוטים קטגוריים נוסח אלו השייכים למתמטיקה. אנחנו יכולים לנקוט עמדה, ולנסות להסביר אותה, להגן עליה – אבל הטיעון לא יכול להיות על-ידי שלילת העמדה המנוגדת. באופן הזה, ההחלטה היא אישית, הפעולה אישית, וגם האחריות לפעולה היא אישית, ואיננה מחפשת צידוקים בכלליות.
לזהות נקיטת עמדה עם שיפוט זו תוצאה של תפיסה דואלית של או-או. יחד עם זאת – גם בין השניים הללו אין או-או. עדיין ישנם מקרים בהם אנחנו ננקוט בעמדה קטגורית וחד-משמעית, שיפוטית, כמו רצח או התעללות בילדים ובבעלי-חיים.
טוב ורע כהווייה אישית
אנחנו שכחנו שהטוב והרע הם בסך-הכל ביטוי לתכונות שנמצאות בנו כחלק מהיותינו יצורים רגשיים. תכונות אלו של רצון שיהיה לנו טוב עוזרות לנו לשרוד, אולם הן אישיות לחלוטין. הבעייה היא שבאיזשהו מקום לאורך הדרך, מתוך החלת התרגום המוטעה של "הישרדות = כוח ושליטה" על מערכות היחסים שלנו בחברה, הפכנו את הטוב והרע לעוד מלחמת שליטה. אולם מכיוון שקשה לשרוד בחברה בה כל דאלים גבר, ניסינו להחזיר זאת באמצעות ביסוס תכונה זו כנורמת התנהגות, כחובה מוסרית – כמערכת מוסר שאמורה לאכוף טוב ורע כלליים ומוחלטים, למרות שאין דבר כזה.
אבל מערכות המוסר הללו לא עובדות. אנחנו גורשנו מגן העדן בגלל שהפכנו להיות יודעי טוב ורע. אז כדאי לחזור להיות כמו כל מערכת ביולוגית שרוצה שיהיה לה אישית טוב, ולא באמצעות שליטה על אחרים. וזה אפשרי. המשפט שנמצא בבסיס כמעט כל תורות הדת והמוסר הוא: "ואהבת לרעך כמוך". פסוק נפלא, שלכאורה אמור לפתור הכל. כי המוסר, שהוא כללי התנהגות ראויים, אמור להתחיל בפרט. אבל – כמו שאומר ניטשה ב"זרתוסטרא" [ספר שלישי ס' 3]: "לעולם היו אוהבים את רעכם כמוכם – אך היו נא תחילה לאנשים האוהבים את עצמם." אנחנו עמוסים בתבניות ודפוסים ואיסורים וצווים ושיפוטים ערכיים – וזה גם מה שאנחנו מטילים על האחר. הבעייה היא שאנחנו לא יודעים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, עם המגרעות שלנו, ולסלוח לעצמנו על המגרעות גם כן. כאשר נקבל שאנחנו לא מושלמים, נפסיק לצפות ולתבוע מהאחרים להיות מושלמים.
הרקליטוס מתאר את הלוגוס ואומר כי האדם אחראי לעצמו; לאו-צה אומר: מערכות מוסר הן מלאכותיות. הן נוצרו מששכחנו את הדרך; ניטשה מדבר על מעבר לטוב ולרע. בכולם, כחלק מהיעדר אמת מוחלטת מכל סוג שהיא, הדיון הערכי הבסיסי בטוב ורע ובאמת ושקר לא קיים. נקודת המוצא היא אישית – והמבט הוא פנימה. כי טוב ורע ואמת ושקר כמושגים מוחלטים משמעם דואליות שיפוטית וקונפליקט, והם מנוגדים להוויה.
המעניין הוא ש-כן נגזרת מכך מערכת ערכית – אבל שורשיה ומהותה שונים לחלוטין: היא נדיבות פנימית, סובלנות, כבוד לאחר, כבוד לחיים, היא זורמת עם החיים והעולם ולא ניצבת מולם, ולא שואבת את כוחה מציוויים חיצוניים. וכחלק בלתי נפרד מהיותה זורמת – היא מניחה לדברים להיות מה שהם, לא מנכסת אותם לעצמה – ולא חשה אחריות כלפי מעשיהם.

ברגע שהותרנו את השיפוט מאחור – נפתחים בפנינו עולם שונה ודרך חיים שונה מאלו שהיכרנו.
השיפוט הוא זה שיצר את הדואליות שהעמידה אותנו מול עצמנו ומול העולם והפכה את ה-אני לאגו, את החיים למלחמת הישרדות, ואותנו לחיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא.
השחרור ממנו מחזיר אותנו למי שאנחנו: בני-אדם, בשר ודם, מודעים לעצמנו ולטבע, עם המעלות ועם המגרעות, חיים ומתים, לא מושלמים – אבל שלמים עם מי שאנחנו, ופתוחים לחוות את החיים כפי שהם, גם את האושר.

בחזרה לעצמנו – אני מול אגו, אגוצנטריות ואלטרואיזם

כעת אנחנו יכולים לוותר על האגו ולחזור לעצמנו. כי אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו באמת רוצים ומה שטוב ונכון לנו בלי להתייחס לציפיות העולם מאתנו. ושלא נטעה: זה איננו אגואיזם ואיננו אגוצנטריות.
בהתאם לדפוס ה-או-או, אנחנו מבלבלים בין היעדר אגו לבין אלטרואיזם, ושוכחים שיש אני באמצע, שיש בו גם חמלה לאחר אבל גם דאגה לעצמו, ושזה לא פשע. ביטול האגו אין פירושו לוותר על עצמי לטובת אחרים. [ר' "ואהבת לרעך כמוך" לעיל].  
אלטרואיזם אמנם מזוהה לעיתים עם אהבה ללא תנאי – אבל פירוש המושג הוא פשוט "דאגה חסרת-אינטרסים אישיים לשלום אחרים" על חשבון ה-אני הפרטי. כלומר – למעשה מדובר כאן בלקיחת אחריות מתוך חובה מוסרית כלשהי. ובלקיחת אחריות – יש גם פטרוניות מסויימת, וזה אופן של שליטה.
לעזור לאחר – כן. כי יש בנו את הרגש הזה [לרובינו, בכל אופן]. רגש החמלה והעזרה בעת מצוקה הוא חלק מהיותנו יצורים רגשיים, והוא לא מיוחד לבני אדם בלבד. אפשר למצוא אותו גם אצל בעלי-חיים.
חמלה, אמפתיה ורצון לעזור, כמו כל רגש, הם ספונטניים, זורמים, לא נתונים לשיקולים כלשהם ולכן כנים, והם נותנים לנו תחושה טובה. אבל ברגע שמעורבים בהם תחושות של חובה או הקרבה, ואנחנו מרגישים ש"זה על חשבונינו", או שאנחנו מצפים לתמורה כלשהי [כמו כבוד, הערכה, מחיאות כפיים] – הם מפסיקים להיות ספונטניים וכנים.
חמלה ועזרה אין פירושם שעלינו לוותר על הרצונות שלנו ועל מה שעושה לנו טוב. אם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים ומה שטוב לנו ללא תלות במשוב, ולא מרצים את האחרים או פועלים בהתאם ל-מה שמצפים מאיתנו ולא רצים לעזור כאשר זה לא נוח לנו או שאין לנו כוח או רצון – זה לא אגואיזם ולא אגוצנטריות. להיפך. לצפות ממישהו שייענה לרצונותינו ולא להתחשב ברצונותיו גם אם הם לא תואמים את שלנו – זה אגואיזם ואגוצנטריות. פירוש הדבר להיות מרוכזים בעצמנו ובצרכינו ולהתעלם מהאחר.
כך גם לגבי רגשות של צער, עלבון, תסכול. כאשר אנחנו נפגעים או נעלבים, אנחנו נוטים לייחס זאת לאגו. ולא תמיד זה כך. אם אנחנו בוטחים במישהו, והוא הפר את אמוננו, אך טבעי הוא שניפגע; ואם התאכזבנו כי קיבלנו ציון נמוך למרות שלמדנו היטב לבחינה – זו איננה פגיעה באגו. זו פשוט אכזבה שלא הצלחנו, וזה טבעי. אם, לעומת זאת, האכזבה היא כי אחרים קיבלו ציון יותר גבוה ולדעתנו אנחנו יותר מוצלחים מהם, ואיך זה יכול להיות שהם קיבלו ציון יותר גבוה – זה בהחלט אגו.

לחיות בהווה ולא בעתיד

כאשר אנחנו מניחים לדברים להיות מה שהם ומניחים לעצמנו להיות מי שאנחנו – משוחררים מאכסיומות, מאידיאות, מדפוסים, משיפוט, מאגו – ומכל הפחדים הכרוכים בהם, יש לנו עולם ומלואו, עולם ממשי ומוחשי של הווה ושל חופש.
הזיהוי של חופש והווה איננו מקרי. ההווה והחופש משמעם גם שינוי ההתייחסות שלנו לגבי עתיד ומטרות. לעתיד יש חלק מרכזי מאוד בחיינו. הרבה ממהלך החיים שלנו נקבע על-ידי שרטוטים ותכניות לעתיד, וראינו שגם אידיאת האושר נעוצה בעתיד. העיסוק בעתיד נובע מהצורך בוודאות, והוא ליבו של דפוס הניבוי לצורך שליטה. אלא שבחינה הגיונית של העתיד מגלה שהוא אולי האשלייה הגדולה ביותר של חיינו. לְמה הכוונה?
תפיסת הזמן במונחי עבר-הווה-עתיד היא פיקציה. זוהי תפיסה ליניארית שמתקיימת רק בחשיבה שלנו. בפועל מה שקיים הוא ההווה [וגם אירועי עבר]. איך שלא נסתכל על זה – העתיד לא קיים. אבל אנחנו רוצים "ללכת על בטוח". לבחור מסלול מוכר, ידוע, שיביא ביטחון קיומי. המסלול הבטוח הזה הוא אידיאה – תמונת חיים שהיינו רוצים שיהיו לנו: לימודים, עבודה, משפחה, פנסיה, והרבה מהדברים שאנחנו באמת רוצים אנחנו לא מעיזים לעשות אותם, כי אין בהם את וודאות העתיד. הם בהווה, והם לא מבטיחים מאום, להוציא את העובדה שזה מה שאנחנו רוצים.
אבל מהי הוודאות הזו שאנחנו מחפשים? אם נתבונן בחיים באופן הגיוני, ניאלץ להודות שגם "המסלול הבטוח" אינו בטוח כלל. כי הרי אף אחד לא יכול לערוב לנו שאכן התכניות שלנו תתממשנה. הרבה יכול לקרות בדרך, ואין לנו שליטה על כך. טרגדיות קורות, בורסות נופלות, מלחמות פורצות… ואנחנו יודעים זאת, ולכן אנחנו ממשיכים לפחד. כלומר – באופן מעשי ההיתלות בעתיד לא פותרת את הסתירה שבין הידיעה שאי-אפשר לשלוט בעתיד ולהשיג וודאות לבין השאיפה שכך יהיה, ולא מביאה את האושר.
לעומת זאת, אנחנו יכולים לדעת די בוודאות שהפשרות שאנחנו עושים בחיים כדי להשיג וודאות כביכול עלולות לאמלל אותנו, ובסופו של דבר נרגיש שהחמצנו את חיינו.
יתרה מכך: האירוניה היא, שוודאות העתיד שאנחנו לכאורה משיגים ב"מסלול הבטוח" איננה הוודאות שבגינה יצאנו לחפש את האושר – אותה וודאות שאמורה לאפשר לנו לשלוט בעולם ולממש את כל הציפיות והתקוות שלנו. זוהי וודאות ששולטת בנו, כי היא צורך. היא נובעת מפחד קיומי. כמו שכבר נאמר כאן: יצאנו לחפש מלוכה, ומצאנו אתונות…

דחיית העתיד משמעה קבלת ההווה. וההווה הוא מכלול של חיים: הוא דינמי, הוא משתנה, הוא מלא באפשרויות, הוא מצריך לבחור, לקבל החלטות. הוא אינו מבטיח מאום – והוא מבטיח הכל. כי כל מה שקורה או לא קורה ידוע עכשיו. כאן אין כל אשלייה של חופש. כאן החופש קיים, ואמיתי. איזו וודאות אחרת אנחנו צריכים?

לא צריך מטרה בשביל לקום בבוקר
חלק בלתי נפרד מהעתיד הוא עניין המטרות. אנחנו רגילים לומר: "צריך מטרה בחיים; צריך שיהיה בשביל מה לקום בבוקר." אנחנו אומרים שזוהי סיבת הקיום שלנו, ויש הסוברים שבכך אולי טמון האושר. אבל מטרות הן למעשה כבלים שכובלים אותנו. איך זה?
מטרה איננה צורך. היא אפשרות. צורך, כזכור, הוא אינסטינקט הישרדותי שמובנה בתוכנו, הוא שולט בנו ואינו תלוי ברצון שלנו. מטרה, לעומת זאת, היא תוכן בתודעה שלנו, תוכן שאנחנו יוצרים אותו ויכולים לשלוט בו, היא מכוונת לעתיד, יש לה תכלית ותמורה: להשיג משהו, והשגתה מותנית הן ביכולות שלנו והן בגורמים חיצוניים. כלומר – מטרה היא אפשרות הן מבחינת קיומה והן מבחינת מימושה.
לומר ש"צריך מטרה בחיים" – בכך הפכנו אפשרויות להכרח, וכבלנו את עצמנו להכרח שהוא מדומה. הכבלים הללו מאוד עבים ומורכבים, והם מעין רשת שאנחנו לכודים בתוכה. מה יש בהכרח המדומה הזה שכובל אותנו? הכל:
♦ יש מאמצים לניבוי [כי מטרה היא עתיד];
♦ יש התנייה [כי למטרה יש תמורה] ;
♦ במטרה כרוכות ציפיות להשגתה, והשגתה מערבת בתוכה לא פעם תחרות ומאבק, כי הרבה מזה תלוי בגורמים חיצוניים;
♦ הציפיות בתורן מביאות למתח מסויים, מחוייבות מסויימת, להקדיש עצמנו למשהו;
♦ יש כאן פחדים וחששות שמא ניכשל – שהרי גם מושגי ההצלחה והכישלון כרוכים במושג המטרה… ;
♦ יש הרבה לחצים מעצמנו ומהסביבה, ותובענות – –
במשפט אחד – ויתור על ההווה למען עתיד כלשהו, שגם הוא כלל לא בטוח שאנחנו אכן רוצים בו… שהרי הרבה מהמטרות "שלנו" וה"רצונות שלנו" כלל אינם שלנו, אלא הם נורמות וציפיות של החברה שהוטבעו בתוכינו.
מעבר לכך – מטרה נועלת אותנו על משהו שהוא עתיד, העתיד הזה מכתיב את מהלכינו בהווה, ובכך אנחנו סוגרים עצמנו בפני אפשרויות והזדמנויות אחרות; ייתכן ואיננו שמים לב לדברים שניקרים בדרכנו, ושאולי הם יותר טובים לנו ונכונים לנו. גם זה עוצר את הזרימה של ההווה.
ועל כל זאת – הרי העתיד הזה לעולם לא יהיה הווה! למטרה בהגדרה אין הווה! מטרה זה משהו נקודתי. ברגע שהושגה – היא גם הסתיימה ונעלמה! אין פלא שכאשר אנחנו משיגים מטרה – אנחנו מרגישים מרוקנים פתאום. איך אנחנו יכולים בכלל לחשוב על מטרה כסיבת הקיום שלנו? הלוא קיום הוא בהווה. הוא כאן ועכשיו. ומטרה בהגדרה איננה קיימת לא כאן ולא עכשיו, כי היא עתיד.
אנחנו כל הזמן רוצים להיות שם. וזה בלתי-אפשרי, כי ברגע שאנחנו שם – ה-שם הופך ל-כאן. זוכרים את הקטע המקסים והמשעשע מ"רחוב סומ�
�ום"? "אני רוצה להיות שם", תובע הילד, ומתרוצץ הלוך ושוב בין שני מקומות בניסיון נואש להיות שם. אבל בכל מצב ה-שם הופך לכאן. גם כאשר הוא נשאר לבד, ולרגע נדמה לו שהוא שם, מופיעה לפתע אמו וגוערת בו: "כבר שעה שאני מחפשת אותך! מה אתה עושה כאן?!"…
האם יש טעם או היגיון כלשהו לחיות בשביל משהו שלא רק שאיננו קיים כעת, אלא גם ברגע שיושג, אם יושג, ייעלם כלא היה? ומה אז? מטרה חדשה? מחוייבות חדשה? לחץ חדש? עוד עתיד לרדוף אותו? עוד הווה שלא נחייה ולא נחווה? זה לא הגיוני.
אז מלמדים אותנו שצריך מטרה בחיים, והמטרה קשורה בלהשיג עוד הצלחה, עוד ניצחון, עוד הישג, עוד כסף, עוד פירסום, עוד כוח – עוד שליטה. ואז, מבטיחים לנו, נהייה מאושרים. אבל נראה שזה לא כל כך עובד. מתישהו הלחץ והמתח נותנים אותותיהם. יותר ויותר אנחנו מגלים שעם כל המטרות – כעת, בהווה, לא טוב לנו, אנחנו לחוצים, עייפים, מותשים, ולפעמים ממש לא בא לנו לקום בבוקר. למה? כי בהווה אנחנו חווים חסר ואין. כך, כאשר המטרה היא קריירה – הרבה אנשים מגלים שיש להם קריירה נפלאה אבל הם לא מכירים את משפחתם, את ילדיהם. מעבר לקריירה מסתבר שאין להם כלום. זו משמעות המושג "וורקוהוליק": מכור לעבודה, לקריירה. שוב אנו פוגשים בבעיית ה-או-או. כיום התחלנו להבין את הבעייתיות שבכך, וישנן חברות שמתחילות להכניס לחזון שלהן את העובד כמכלול, קרי: דורשות שיתקיים איזון בין העבודה לבין חיי המשפחה וחיים בכלל מחוץ לעבודה, מתוך הבנה שעובד כזה, שחייו אינם מתמצים רק בין כתלי המשרד, ושאינו נדרש לוותר על משפחתו ותחביביו, הוא עובד טוב יותר.

הרצון לטוב הוא אינהרנטי לכל בעלי החיים, ואנחנו בתוכם. הוא אינו תכלית בבחינת מטרה ועתיד. הוא הווה. מה שאנחנו רוצים כעת וכל הזמן. אם ננסה לבדוק מהם הרצונות האמיתיים שלנו, אני סבורה שנגלה שהם נעוצים בדברים שהם מעבר לתנאי ולתמורה. הם מעוגנים בדברים שהם חלק מההוויה שלנו; חלק ממה שאנחנו, וככאלה הם תמיד בהווה. רצונות מגשימים. לא משיגים. הגשמה זה דבר פנימי. היא אינה קשורה לתחרות, למירוץ, להשגה.
לכן גם אין כל משמעות למושג "מוטיבציה"; הנעה. אנחנו לא צריכים קורסים במוטיבציה שרק יעמיקו את הדפוס ההישרדותי של מצויינות והישגיות וכוח ושליטה. כאשר אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי – אנחנו לא זקוקים למוטיבציה. הרצון החופשי שלנו הוא הכוח המניע שלנו. [אגב, מוטיבציה נמצאת במוח הרגשי, וקשורה למערכות הגמול…]

כך גם לגבי החלום.
זה נפלא לחלום, והלוואי שתמיד יהיו לנו חלומות. אבל לא חלומות כמטרה או כשאיפה, קרי: כדי להשיג משהו; או כאידיאה – אלא חלומות בבחינת רצון זורם וחופשי בהווה; בכאן ובעכשיו. חלומות כאלה לעולם לא יתפוגגו וייעלמו כאשר יוגשמו, ולא נתאכזב מהם. כי בחלומות כאלה אנחנו לא מנסים לתאר לעצמנו איך נרגיש ומה נחווה, שהרי הם לא נועדו למטרה כלשהי: כדי שנרגיש יותר טוב, כדי שנהייה מאושרים.
לא רק זאת – חלומות כאלה יכולים להשתנות במהלך חיינו מבלי שהגשמנו אותם – כי הרצון שלנו, שהוא חופשי וזורם, השתנה. כי החיים הם דינמיים, לא סטטיים.
נכון שלא תמיד רצונות וחלומות מתממשים. אבל זה חלק מהעניין הזה שנקרא "חיים".
זהו ההבדל בין מטרה ושאיפה כצורך לבין רצון: ההבדל בין עתיד לבין הווה; בין כבלים לבין חופש – בין אין ליש. אנחנו במהותנו יצורים חופשים. וחופש הוא הווה וזרימה מתמדת. אנחנו לא כל-כך אוהבים כבלים, ומחוייבויות, והתחייבויות – זה מלחיץ אותנו, מחניק אותנו. במצב כזה קשה להיות מאושרים. הצבת מטרות ושאיפות כצורך חיים אינם בטבענו. אנחנו לא אוהבים אין. אנחנו אוהבים יש. טבענו הוא להיות נינוחים, שלווים, מאושרים.

משמעות החיים

אם לא מטרות ושאיפות – אז בשביל מה לקום בבוקר? זוהי בעצם שאלת השאלות: משמעות החיים וערכם.
בשאלת המשמעות כרכנו את כל שאלות ה-למה וה-בשביל מה: למה העולם הוא כפי שהוא, למה יש מוות, ומלחמות, ומאבקים, למה זה קורה דווקא לי, בשביל מה אני חי – מתוך ההנחה שיש הסבר כלשהו, ואם נדע אותו – כל בעיותינו תיפתרנה ונהייה מאושרים. אבל כל השאלות הללו הן חיצוניות, והן אומרות שאנחנו מסרבים לקבל את העולם ואת החיים כפי שהם, ובו-בזמן מקבעים את הדפוס ההישרדותי כנתון הכרחי. כ"זה מה יש".
כי לחפש ולבקש משמעות בעולם פירושו אחת מן השתיים:
או משמעות בבחינת משהו חיצוני לנו, כלומר – להניח אכסיומה שיש מישהו או משהו מחוצה לנו שמכתיב את מהלך חיינו ושופט אותנו, וכפועל יוצא לשעבד את עצמנו למערכות התנייתיות.
או משמעות בבחינת מה שאנחנו רוצים שיהייה בעולם, מימוש מטרות ושאיפות, כלומר: לנסות לכפות על העולם את התוכן שלנו ולצפות שהעולם ייענה לכך, וכפועל יוצא להיכנס למאבק.
אלא שכל אחת מהמשמעויות הללו יוצרת לנו בעייה, כי מקורן בהנחות שנעוצות בציפיות שלנו, והעולם והחיים לא מתנהלים על-פיהן. משמעות היא תוכן בתודעה שלנו. היא לא קיימת בעולם. העולם הוא מה שהוא, והוא מתנהל לפי טבעו, וכך גם החיים. הם דינמיים, זורמים, אקראיים, לעיתים כאוטיים. "חיים ומוות ביד הגורל, עוני ועושר ביד השעה", אומר חכם הדאו ליה-דזה. ומי שמצר על כך, אינו מבין.
לא רק זאת – משמעות במובנים הללו מותירה לא פעם מקום לספקות, לשאלות, לתהיות, ולעיתים גורמת לנו לברוח מחיינו, להרים ידיים, להטיל את האחריות על חיינו על מישהו אחר, ולשקוע בדכדוך, תסכול, קורבנות, חוסר-אונים וייאוש כאשר הציפיות לא מתממשות.

"אינני יכול להמשיך ככה", אומר אסטרגון בתמונת הסיום של המחזה "מחכים לגודו" של בקט. התשובה של ולאדימיר: "נתלה את עצמנו מחר. אלא אם כן יבוא גודו." "ואם הוא יבוא?" שואל אסטראגון, "אז ניוושע", עונה לו ולאדימיר.
אבל אנחנו הרי יודעים שגודו לא יגיע. ואין שום היגיון לחשוב ש-רק אם הוא יגיע, אז ניוושע, ואם לא יגיע – האלטרנטיבה היא לתלות את עצמנו. האלטרנטיבה היא להושיע את עצמנו. ויש ביכולתנו לעשות זאת.

אפשר לומר: הדבר הזה קרה לנו בגלל ש- או כדי ש- ; ואפשר לומר: הדבר הזה קרה לנו. נקודה. כעת, בואו נראה מה ניתן לעשות, במידת האפשר, כדי למנוע שזה יקרה שוב בעתיד.
לכאורה ההבדל בין שתי האמירות הללו הוא ב-בגלל וב-כדי. "בגלל ש-" ו"כדי ש-" מצביעים על תכנון מראש של מישהו מחוצה לנו, שיש לו הכוח והיכולת לגרום לנו אושר או סבל וכאב כדי ללמד אותנו לקח – שכר ועונש. אבל -אם נחשוב על כך, מה שאנחנו מכנים "שיעור ולקח" – זוהי למעשה דרכם של כל בעלי החיים. כך שורדים: לומדים לזהות דברים שלא טובים, התנהגויות שגרמו למשהו לא טוב – ומשתדלים להימנע מהם בפעם הבאה.
ההבדל הוא, שבאמירה השנייה אין הנחת אכסיומה. הדברים מתקבלים כפי שהם: ללא מטרות, ללא תכליות – ללא השגחה מלמעלה. ולכן הם פשוטים. ונראה שבכך נפתרת גם שאלת השאלות – שאלת ה"צדיק ורע לו".

לכן אני סבורה שמשמעות החיים איננה יכולה להיות במובן של סיבה והסבר.
משמעות החיים היא הדרך שבחרנו ללכת בה ולחיות את חיינו: דרך חיים. וכל אדם עם המשמעות שלו. משמעות היא חלק מאתנו בהתייחסות שלנו לחיינו: מה אנחנו רוצים בחיים; מה עושה לנו טוב; והיא מורכבת מהרבה דברים: מהעיסוק שלנו, מהמשפחה שלנו, מרצונות וחלומות ומטרות, וגם, ולפעמים בעיקר, מכל אותם דברים קטנים שאנחנו רוצים לעשות ונהנים לעשות. הדרך שלנו היא הביטוי לרצון החופשי שלנו.
דרך היא לא מטרה. היא הווה, הוויה, חיים. וכמו החיים, גם היא כל הזמן בהתהוות, ביצירה. מטרות יכולות להיות חלק מהדרך, וזה כיף להשיג מטרה. זה נותן תחושת סיפוק ושמחה. אבל הן לא הדרך עצמה. לכן גם אין כל מובן לשאלה "לאן הדרך מובילה". הדרך, שהיא החיים, מסתיימת במותנו. כל עוד אנחנו חיים – הדרך חיה וקיימת, ביצירה מתמדת, ולכן אין בה היעדר או ריקנות.

תשובה נגדית שאומרים לי לא פעם בהקשר הזה, ולרוב היא מהולה בנימה של תסכול ומרירות, היא: "כן, אבל אני לא אוהב/ת את העיסוק שלי, אלא שאני חייב/ת להתפרנס." נכון. ללא ספק זה נפלא כאשר העיסוק שלנו עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו אוהבים ורוצים, כמו שאומר פתגם סיני עתיק: תמצא את העבודה שאתה אוהב – ולא תצטרך לעבוד יותר.
אלא שהחיים לא תמיד כאלה. אם העיסוק שלנו איננו מה שרצינו, ואנחנו נאלצים לעסוק בו כי צריך להתפרנס, אזי המשקל שניתן לו בחיינו יהיה בהתאם: אמצעי קיום נטו, שמאפשר לנו לעסוק במה שאנחנו באמת אוהבים. אנחנו מכירים הרבה אמנים, למשל, שלפרנסתם עסקו במקצועות שונים ומשונים. הדבר לא הפריע להם ליצור.
החיים לא מושלמים. יש בהם שמחה וצער, אושר וכאב , צחוק ובכי. אנחנו לא יכולים לשנות זאת. זה מה שהם. כך גם הדרך. לפעמים היא מוצפת שמש והנוף נהדר, ולפעמים מכסים אותה צל, או ערפל וגשם, וקשה לראות ממטר. לפעמים יש בה מהמורות, בורות, עליות קשות, לפעמים היא זורמת בנחת.
ולא פעם הדרך מתפצלת לכמה דרכים נוספות. גם ההתפצלויות הללו, שאנחנו מכנים אותן פרשות-דרכים, הן עדיין חלק מאתנו. לְמה הכוונה? אנחנו הולכים בדרך מסויימת, ולפתע היא נגמרת, והשאלה היא: מה עכשיו? במה לבחור? לאן ללכת? לאן ממשיכים מכאן?
אבל אפשר להתבונן בפרשות הדרכים
באופן אחר: מתוך עצמנו, כפי שאנחנו. ואז נגלה שבעצם אין כאן פרשת- דרכים, אלא מעין ספירלה רב-ממדית שנפרשת לכיוונים שונים, ובסיסה אחד: אנחנו. כי רק אנחנו יכולים להיות העוגן של עצמנו. במצב הזה, כל דרך שלא נבחר עדיין תהייה הדרך שלנו. ודווקא החידוש שבה יכול להוות מקור לעניין נוסף, לשמחה חדשה.
עמוק בתוכנו אנחנו יודעים מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומהו הטוב עבורנו. אם נקשיב לידיעה הישירה שלנו, שאיננה ניזונה מהמשוב השיפוטי של הסביבה, נגלה שאנחנו יודעים מהי הדרך שלנו.
ואם נחשוב על כך – הרי אין כל הגיון לחפש את משמעות החיים שלנו מחוץ לחיינו, באיזו אידיאה גרנדיוזית.

המחשה נפלאה של חוסר התוחלת שבחיפוש משמעות מחוצה לנו, מלאת הומור וציניות, אנחנו מוצאים ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
ביום התשובה לשאלת החיים והיקום, שבעה וחצי מיליוני שנה לאחר שהשאלה הוכנסה למחשב "הרהור עמוק", נאספים כולם לטקס חגיגי ומצפים לשמוע את התשובה לשאלת השאלות. התשובה שהמחשב נותן היא: 42. כמובן שלמספר 42 אין שום מובן, וכולם כועסים ומאוכזבים ומתוסכלים. והמחשב בשלו: זו התשובה הנכונה. הבעייה היא שלמעשה לא ידעתם כלל את השאלה. כשתדעו מהי בעצם השאלה – תדעו מהו מובנה של התשובה. [שימו לב: התשובה לא תשתנה. היא רק תהייה מובנת]. האם "הרהור עמוק" יכול לומר להם מהי השאלה הנצחית? המחשב עונה בשלילה. אבל – הוא יבנה מחשב שכן יהיה מסוגל לחשב את השאלה הזו. המחשב הזה יושתת בחלקו על חיים אורגניים, הוא ייקרא "כדור הארץ", וייקח לו 10 מיליוני שנים להגיע לתשובה.
אלא שחמש דקות לפני תום 10 מיליוני השנה – ורגע לפני התשובה – כדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לאוטוסטרדה בין גלקטית, שמסתבר בדיעבד שהיא בכלל מיותרת…

על הגשמה עצמית והערכה עצמית, וגם כמה מילים על האהבה בחיינו – במאמר הבא.