[הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"]
הערכה עצמית והגשמה עצמית
היוונים נתנו לנו לא רק את חוקי הזהות והסתירה, אלא גם כמה תובנות עמוקות שדומה ששכחנו אותן היום. ליוונים היתה תפיסה אינטואיטיבית מאוד עמוקה של הטבע האנושי. אחד הדברים שהם תפסו כגרוע ביותר היה החטא. החטא היה החטאת המטרה, והוא נתפס בשני מובנים:
או לכוון גבוה מידי, מעבר לגבולות שלנו כבני-אדם – זוהי הגאווה, ה-היבריס;
או לכוון נמוך מידי, מתחת לעצמנו, כלומר: לא להגשים את מי שאנחנו.
גאווה, כמו הערכה נמוכה, הן תוצרים של אגו ששואב את תכניו מהמשוב השיפוטי, ופועל או כדי להאדיר את עצמו בעיני הסביבה או לחילופין שומר על פרופיל נמוך מחשש שלא יעמוד בציפיות הסביבה. זה כמו זה הם היפוכם של הערכה עצמית והגשמה עצמית, והם נעוצים בתפיסת משמעות החיים כחיצונית לנו. כלומר – כנגזרת מנורמות וממשוב שיפוטי.
נכון. הערכה עצמית והגשמה עצמית הם מקור לתחושות שמחה, סיפוק ואושר. אנחנו מאוד אוהבים לדבר על "הגשמה עצמית", ויש לנו הרבה קורסים וסדנאות ואימון אישי ומה לא. אבל השאלה היא, וכבר שאלנו אותה כאן: את מי בדיוק אנחנו רוצים להגשים? את עצמנו, או את האגו שלנו?
אנחנו מדברים על הגשמה של מטרות, שאיפות, יעדים. אבל ראינו שמטרות ויעדים לא מגשימים אלא משיגים. לרוב הם הכתבה של נורמות חברתיות, והם חלק מהמרוץ אחר הכוח והשליטה. הם חיצוניים לנו. במצב הזה, אנחנו לא רוצים להגשים את עצמנו, אלא את האגו שלנו, זה שאימץ לעצמו את הנורמות, והוא תלוי בסביבה, במשוב. אלא שאגו אי-אפשר להגשים. אגו אפשר רק להזין.
לו אכן האגו היה מחליף את ה-אני – ניחא. לא היתה בעייה. אבל ה-אני שלנו על רצונותיו ותחושותיו מתעקש להמשיך ולהתקיים, גם אם בקול ענות חלושה, ולכן התחושות השליליות שלנו, והאושר לא מגיע.
יתרה מכך – אנחנו לא יכולים להגשים את עצמנו כל עוד אנחנו לא מעריכים את עצמנו. הערכה עצמית הלוא כשמה כן הוא: איך אנחנו מעריכים את עצמנו. ומטרתה אחת: להרגיש טוב עם עצמנו, להיות שלמים עם מי שאנחנו. אבל אנחנו מבלבלים בין אגו להערכה עצמית, נותנים לסביבה להעריך אותנו, ומאמצים את השיפוט הסביבתי כקריטריון להערכה עצמית. ויש כאן סתירה ברורה.
ראינו איך הדברים עובדים: כאשר אנחנו מאמצים את מה שהנורמות מכתיבות ומאמינים שזה מה שאנחנו רוצים, אנחנו מחליפים את ה-אני שלנו באגו. האגו פועל על-פי המשוב, לפי מה שמצפים מאיתנו שנעשה, ואנחנו בהתאם מצפים לתמורה הולמת. אם התמורה לא מגיעה – האכזבה היא פנימית: אנחנו לא שווים, אנחנו לא בסדר. כי הרי עשינו מה שציפו מאיתנו לעשות, ולא עמדנו בציפיות הללו.
כל עוד ההערכה העצמית שלנו היא מראת הערכת הסביבה אותנו, קרי: תלויית משוב שיפוטי-נורמטיבי, זוהי הערכה של האגו, ואין לה כל קשר למי שאנחנו ולְמה שאנחנו באמת חושבים על עצמנו; אבל היא הורסת את ה-אני שלנו: דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי, חוסר אמונה בעצמנו – אלו רק מקצת מהתוצאות ההרסניות של הדבר הזה, וקשה מאוד להגשים את עצמנו ולהיות מאושרים במצב הזה.
לא רק זאת – העניין הוא שכאשר אנחנו לא מעריכים את עצמנו, אנחנו משדרים זאת החוצה, הסביבה קולטת זאת, ואז גם היא מפסיקה להעריך אותנו.
וויליאם ג'יימס הצביע על הדינמיקה בין ציפייה להגשמה והקשר שלה להערכה העצמית שלנו. אלא שהדינמיקה הזו מבוססת כמובן על הדפוס של התלות במשוב השיפוטי. ותוצאת הניתוח עגומה: הערכה עצמית, הוא אומר, היא היחס בין ציפייה להצלחה. כדי להשיג הערכה עצמית גבוהה יש להצליח יותר – או להוריד ציפיות. ההצלחה היא על-פי אמות מידה של נורמות חברתיות, והציפייה, ראינו, מוכתבת על-ידי דפוס חשיבה הישרדותי שרוצה לשלוט: או-או. הלחץ הסביבתי להצליח מעלה את רמת הציפיות, וכגודל הציפיות כן גודל הפחד מכישלון.
את אמות המידה זיהה כבר אדם סמית, במאה ה- 18, כשאמר שאנחנו רוצים עושר ועוצמה ועליונות לא בשביל סיפוק צרכים בסיסיים, אלא כדי שיתייחסו אלינו יפה, באהדה, בכבוד ובהערכה. הביטוי לכך הוא בסטטוס החברתי. מעמדות חברתיים הם למעשה תבניות שבאמצעותן ודרכן אנחנו חיים. כל חברה יוצרת את החלוקה שלה, וכל אחד מאיתנו רוצה להשתבץ במקום הכי גבוה שאפשר, כי מעמד גבוה מקושר לכוח, לשליטה, והנורמה קבעה שאלו דברים שיש להעריך. ויותר מכך: אנחנו אפילו מוגדרים באמצעות תחומי העיסוק שלנו, שמקושרים למעמד חברתי. כאשר אנחנו שואלים לגבי אדם מיהו, התשובה הראשונה שאנחנו מקבלים היא: הוא עורך-דין, רופא, בנקאי… זה תמיד מזכיר את הבדיחות הידועות על האמא היהודייה, שרוצה שבנה יהיה דוקטור, אדבוקט, ושבתה תינשא לדוקטור, לאדבוקט – כי זה שידוך טוב. באיזה מובן "שידוך טוב"? מעמד חברתי, פרנסה, כבוד. דוגמה אחרת היא הצורך ברכישת חפצים יקרים, מותגים, שהוא בדרך-כלל צורך רגשי: כדי שיעריכו אותנו. כי בעלות על חפצים יקרים משדרת: הצלחנו.
היום הנורמות הוקצנו, וחלקן אף מדברות על מריטוקרטיה, שאומרת, לדעתי, דבר נורא: מי שהצליח – ראוי להצלחה, ומי שנכשל – ראוי לכישלון. ההצלחה היא כמובן מדדים חומריים-חיצוניים: כסף, כוח, פירסום וכיו"ב.
אבל האמנם כך? האמנם אנחנו יכולים לשלוט בנסיבות חיינו? האמנם כל מי שמוכשר מצליח? והאמנם המוכשרים הם אלו שמצליחים? אנחנו הרי
יודעים שהתמונה איננה כה חד-משמעית. רבים מפורצי-הדרך בתרבות שלנו היו מנודים בתקופתם. לא הכירו בהם ובכשרונם, לעגו להם, החרימו אותם, ולעיתים גם העלו אותם על המוקד. האמנם ג'ורדאנו ברונו היה כישלון? או גליליי? או ואן-גוך? האמנם הם היו ראויים למשוב שקיבלו? הרי אחר-כך הקמנו להם אנדרטאות…
שיפוטים נורמטיביים של הסביבה הם לא פעם גם שיפוטים של בערות ושל פחד: פחד ממה שלא ידוע ולא מוכר, כי הלא מוכר מאיים על תמונת העולם המסודרת שאנשים בונים לעצמם, ופחד שיאבדו את הכוח ואת השליטה. אבל אנחנו לא חייבים להיענות להם ולציית להם. אנחנו יכולים להשתחרר מהדפוס הזה.
להרגיש טוב ולהיות שלמים עם עצמנו, להאמין בעצמנו – אין לכך קריטריונים. זוהי גם, ואולי בעיקר, תחושה אישית וסובייקטיבית. התחושה הזו קמה כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, עם המעלות ועם החסרונות, ועושים מה שביכולתנו בהתאם לתחושות שלנו, לרצונות שלנו, לכישורים שלנו, כאשר אנחנו הולכים בדרך שלנו. זה לא אומר שאין לפעמים אכזבות וצער ותסכול, ושאנחנו לא טועים. אלא שכאן אנחנו בודקים את המשוב לגופו של עניין, מתקנים בהתאם אם יש צורך, ואם אנחנו חושבים שהמשוב אינו מוצדק, אנחנו לא מאמצים אותו. במקרה הזה האכזבה אמנם קיימת, אבל היא מהתגובה של הסביבה – לא מאיתנו. היא חיצונית, לא פנימית. וזה ההבדל.
אם נסתכל על המערכות השיפוטיות-הנורמטיביות מבחינה עניינית והגיונית – נגלה שאין להן כל מקום. לכל אחד מאיתנו יש את הרצונות והתחושות והמחשבות שלו, את היכולות שלו, ולכל אחד מהלך החיים שלו, האירועים שקורים בחייו ומשפיעים עליו. לשפוט את עצמנו על-פי נורמה כללית שנגזרת מדפוס הישרדותי שתופס את העולם בשחור-לבן: או-או – זה לא הגיוני.
הנורמות והקריטריונים הללו אינם גזירה משמיים. הם לא כוח עליון. הם נקבעים על-ידי בני אדם. אין שום סיבה שלא נעצב את חיינו בעצמנו, מתוך ראיית-עולם של תודעה פתוחה. כאשר אנחנו תופסים את עצמנו כחלק מהעולם ולא במלחמה עם העולם, אנחנו לא מפחדים ולא זקוקים לשיפוט ולשליטה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לכבד את האחרים ואת הסביבה, ועדיין לשמור על עצמאותנו ועל רצונותינו, על הייחוד שלנו – ללכת בדרך שלנו.
שאלה שתמיד עולה בהקשר הזה היא: כן, אבל העולם לא מתנהל כך. ואם אני לא אתנהל על-פי כללי המשחק של מצויינות, הישגיות, תחרות, כוח ושליטה, לא אוכל להתקיים.
התשובה שלי היא: נכון, זה שם המשחק, אבל אפשר "לשחק" גם אחרת, ועדיין להגיע לאותה תוצאה.
מצויינות קשורה לכישורים אישיים וליכולת אישית. פירושה לעשות את המכסימום שאנחנו יכולים לו. אנחנו יכולים להיות מודעים לכישורנו וליכולותינו, לרצות לעשות את המכסימום שלנו, ובו-בזמן להכיר גם במגבלותינו. דבר זה ימנע הרבה לחצים ומילכודים. אם נעשה את המכסימום שלנו, סביר להניח שנשיג הישגים. אבל כל עוד אנחנו לא עושים זאת מתוך צורך בכוח ושליטה, אלא פשוט בגלל שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים למכסם את היכולות שלנו – לא נישאב למשחק. באופן הזה נוכל להיות ערכיים, לשמור על פרופורציות באשר לחשיבות דברים בחיינו, ולא לחיות במתח ובלחץ ובחרדה. לנהל את הקריירה – לא לתת לה לנהל אותנו.
ברגע שאנחנו מחוץ לדפוס ההישרדותי – קשה מאוד, אם בכלל, לגעת בנו. צריך שניים לטנגו. כאשר נקרין עוצמה פנימית וביטחון פנימי והכרה ביכולותינו, לא נהייה במגננה, לא נצטדק, התנהלות זו תקרין גם על הסביבה. ושוב: אין פירוש הדבר שתמיד נצליח, ותמיד יכירו בהישגינו; אבל הרי דברים אלו נכונים גם לגבי התנהלות מתוך דפוס הישרדותי. גם אז אנחנו לא משיגים כל מה שאנחנו רוצים.
הערכה עצמית והגשמה עצמית הם חלק מהאופן בו אנחנו תופסים את משמעות החיים. כאשר נמצא את משמעות החיים בתוכנו – בדברים שאנחנו אוהבים ורוצים ושהם חשובים לנו, וכאשר נבין שלהיות שלמים אין פירושו להיות מושלמים – נוכל גם להעריך את עצמנו ולהגשים את עצמנו בהתאם. ויש בכך אושר רב.
האהבה
אי-אפשר לסיים מחשבות על אושר בלי כמה מילים על האהבה שבינו לבינה, כי הרבה מתפיסת האושר שלנו נכרך וכרוך בה. כאשר אנחנו מאוהבים/אוהבים, שאר העולם נעלם ולו לפרק זמן קצר, אנחנו שוכחים צרות ובעיות ותקלות, ומה שמשתלט עלינו זו תחושה נפלאה של – – אושר.
עם זאת, קורה כאן משהו מוזר. התרבות המערבית היא תרבות של דראמה וטרגדיה [מדיה שתחילתה ביוון], וכך גם באהבה. הרוב המכריע נסוב סביב האהבה הטראגית, הלא ממומשת, על ההקרבה שבאהבה – והמחיר שמוכנים לשלם עבור האהבה.
אמנם זהו נושא למחקר בפני עצמו, ובכל זאת – – כמה מילים מהזווית המאוד צרה ומובחנת שדיברנו עליה כאן.
אהבה – לא ננסה אפילו להתחיל להגדיר; אבל אפשר להסכים לתיאור שזהו רגש עז, חזק, שמניע אותנו לרצות להיות עם מישהו, לרצות לחלוק אתו תחושות, רגשות, מחשבות – לרצות לחיות. אהבה, כמו הרצון, כמו האושר, היא פעילות חופשית, זורמת, לא מותנית – היא חווייתית.
להיות יחד ולא כאחד
אנחנו מדברים על זוגיות כ"להיות אחד", כְּעל "היא/הוא שלי". אבל זה לא כך. עדיין, גם באהבה – כל אחד הוא מה שהוא. הוא פרט; אדם בפני עצמו. אף אחד לא שייך לאף אחד. אף אחד אינו הבעלים של האחר, אף אחד אינו רכוש של האחר.
ליבוביץ' אמר לי פעם, כשדיברנו על מוות ואבדן, ואני אמרתי שהאהבה הגדולה ביותר היא אהבת הורה לילד – לא נכון. אהבת הורה לילד – זה טבעי. זה קשר דם. זה בשר מבשרך. לעומת זאת, אמר, הדבר הכי מוזר, והכי לא מתקבל על הדעת – זה ששני בני אדם זרים לחלוטין מחליטים לקשור את חייהם יחד. זה, הוא אמר, זה לא טבעי. וכשאני חושבת על כך – אולי זה מה שהופך את האהבה הזו למיוחדת ונפלאה כל כך.
אבל לקשור חיים יחד אין פירושו להיות לאחד. הביטוי "להיות לאחד"; ההיצמדות הזו – זהו אקט שמבטא תלות והתנייה. נכון שכתינוקות אהבה היא גם ביטחון הישרדותי לשמו: אנחנו הלוא תלויים לחלוטין בטיפול הזה. אין לנו שום אפשרות לשרוד אחרת. אבל כשאנחנו גדלים – לתפוס אהבה כביטחון הישרדותי – זה כבר לא נכון.
הרבה פעמים אנחנו תופסים זוגיות במונחים של ביטחון כזה, ולכן אנחנו פוחדים שבן/בת הזוג יעזבו, פוחדים מלהיות לבד, משברון הלב, ולחילופין פוחדים להיכנס לקשר שמא ניפגע – גורם הפחד מככב כאן. אבל מה יותר מנוגד לאהבה מאשר פחד?
ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אומר בקטע מקסים: "אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה – ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם… תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו. תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר…" [הנביא / הנישואין] והרי זה הגיוני. מיתר אחד לא מפיק הרמוניה. הוא רק צליל אחד. שני מיתרים יכולים להפיק צליל הרמוני [אם כי נכון שהצליל יכול להיות גם צורם לעיתים…]
אנחנו מי שאנחנו גם אם אין לנו אהבה, זוגיות. אם אנחנו מגדירים את עצמנו על-ידי אהבה – זה מתכון לאסון. כי זה אומר שאנחנו כשלעצמנו לא שווים, שאין לנו זכות קיום [ר' הערכה עצמית לעיל], ומצד שני – אנחנו מנסים לממש את עצמנו באמצעות מישהו אחר, או גרוע מזה – נותנים לאחר להגדיר אותנו, ובכך לשלוט בנו.
האהבה כמלחמה
לא רק זאת: כאשר אנחנו מזהים אהבה בוגרת עם ביטחון הישרדותי ופחד – אנחנו הופכים את הזוגיות למלחמת הישרדות. וגם כאן, כמו בתפיסת האושר, הניתוח דומה: צרכים וציפיות, תמונה; אידיאה בדבר האהבה שתביא לביטחון הזה, ומאבקי כוח לשם שליטה לצורך השגת הביטחון הקיומי.
נוסיף לכך תפיסת אהבה שנסמכת לא פעם גם על מה שהניסיון לימד אותנו: מערכות יחסים שראינו בילדותנו; נורמות חברתיות – והתמונה שמתקבלת עגומה למדי.
זוהי תמונת הדפוס ההישרדותי: ציפייה והתנייה ושיפוט ותמורה וייחוס ותרגום – אותו מעגל קסמים שממחזר עצמו כל הזמן, והופך את החיים, והזוגיות בתוכם, למלחמת שליטה. כך, הצד השני אולי לא מגיב כפי שציפינו שיגיב, עשה משהו שלא חשבנו שצריך לעשות… ואז אנחנו מתרגזים, כועסים, רבים, נפגעים – אנחנו הקורבן: לא מבינים אותנו, לא מתייחסים אלינו… אלא שתחושות של פגיעה, כעס, קורבן – אלו אופנים של ניסיון שליטה שלנו. ומה יותר מנוגד לאהבה מאשר התחושות הללו שמובילות למלחמה?
וכמובן הצד ההפוך: ישנו גם האופן בו אנו מגיבים לצד השני: אנו מנסים לתרגם, לעמוד בציפיות האחר, להיות מה שאנחנו חושבים שרוצים שנהייה…
ועל כל אלה – הציפייה שתמונת האהבה שלנו תתממש אין לה כל אחיזה במציאות; אבל היא בהחלט יכולה להפוך את המציאות לגיהינום…
גברים ממאדים ונשים מנוגה? אני סבורה שזה עוד סטריאוטיפ שנובע מה-או-או, ומשמש לצידוק גרידא. כי גם במאדים לכל גבר יש האישיות שלו. וכנ"ל בנוגה. אם אנחנו רוצים משהו – אפשר פשוט לבקש. זקוקים לחיבוק? לכתף? לבקש. זו לא בושה. לא להניח שהצד השני אמור לנחש ולדעת מה אנחנו מרגישים ורוצים. כי הוא לא. לא לשחק במשחקים.
אנחנו כל כך מעוגנים בדפוסים הללו של ציפיות, התניות, תרגום, משובים שיפוטיים – שאנחנו לא פעם שוכחים שאפשר אחרת: אפשר פשוט לרצות, פשוט לאהוב, ללא תנאים, ללא שיפוט, ולעשות את זה בגלל שאנחנו רוצים, ולא בגלל שמצפים מאיתנו לזה, ולא בגלל שאומרים לנו איך לאהוב, ולא בגלל שאנחנו רוצים לנצח ולשלוט. פשוט להיות מי שאנחנו, להיות שלמים עם עצמנו, לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, ולקבל גם את הצד השני כפי שהוא.
מה קורה אם לא מחזירים לנו אהבה, או שאנחנו חשים שאין זו האהבה שאנחנו רוצים? אז זה לא נעים, זה עצוב, זה כואב – אבל אין כאן אשמים, ואין כאן קורבנות. זה קורה. ואז צריך פשוט לקום וללכת, ולחפש אהבה במקום אחר.
כי אהבה ללא תנאי אין פירושה אהבה חד צדדית. אמנם אפשר לומר כמו אריך פרום – העיקר לאהוב, ולא חשוב אם אנחנו גם נאהבים בחזרה או לא. אני סבורה שזה לא עובד בזוגיות. לאהוב בלי להיות נאהב, או לאהוב אידיאה – זה ריק מתוכן, ריק מחיים.
האהבה היא דבר חי, נושם, ומאוד פיזי! היא ברת-נגיעה, ברת-תחושה, ברת-ריח – וכל אלה הם בכאן ובעכשיו. היא לא יכולה להיות אידיאה; והיא לא יכולה להיות של איזה חלום עלום על האהבה. כי החיים אינם לא אידיאה ולא חלום. כדאי לעזוב את ההצטעצעויות הללו ואת יפי הנפש. אין להם מקום באהבה. מיגל דה אונמונו ביטא זאת באופן נפלא: "האהבה מלמדת אותנו כמה גופנית היא הנשמה".
האהבה היא חלק מחוויות החיים. וכמו האושר – גם האהבה לא יכולה להיות מובטחת, ולא יכולה להיות קשורה בתנאים. היא רק יכולה להיות.
תגובות
היי נינה,
פרויד ופסיכואנליטיקאים רבים מבינים לחלוטין את ההקשר הישיר שאנו עושים בין אהבה בוגרת לאהבה הילדותית ואף מסבירים כי בדרך כלל האהבה הבוגרת "מתקנת" או לפחות עוזרת לנו לפתור קונפליקטים ילדותיים… אז נכון שזה לא נכון להעביר את פחדי הילדות ובהם התלותיות ליחסי האהבה הבוגרת אבל מאידך לא פעם אנו בוחרים את בני הזוג שלנו ואת סגנונות היחסים , גם אם לא באופן מודע, בשל אותם חרדות השרדותיות ילדותיות, האם מודעות לדבר משחררת אותנו מכך? לא תמיד, האם מודעות באופן כללי מאפשרת לנו שליטה על התנהלותנו?, כפי שדנו בכך בעבר, מעבר למודעות ,יש צורך בעבודה יום יומית על התודעה והדבר קשה כפליים כאשר
רגשות וחרדות נפשיות מעורבים
שלך
יעל.
נכון, אבל כאשר אנחנו מבינים שאנחנו פועלים מתוך הישרדות שלא לצורך, ההתייחסות שלנו לחיים בכלל מתחילה להשתנות, ויחד איתה גם ההתייחסות לאהבה.
כי אז אנחנו מלכתחילה ניגשים לאהבה עם ראש פתוח, בלי תמונות ואידיאות ורשימות מכולת.
כאשר הגישה לחיים בכלל משוחררת מחרדות, גם הגישה לאהבה היא כזו.