מסופר על מורה זן ותלמידו שהלכו בדרך והגיעו אל שפת הנהר, שם ראו נערה יפה שחששה לחצות אותו. מורה הזן לא היסס לרגע, נטל את הנערה בזרועותיו ונשא אותה לגדה השנייה.
התלמיד, שחונך להתרחק מנשים, היה מופתע, אבל לא העז לומר כלום. אלא שהעניין הציק לו, ובערב לא יכול היה עוד להתאפק, אזר עוז, ושאל את המורה האם מותר לנזיר לשאת בזרועותיו נערה.
ענה לו המורה: "אני נשאתי אותה כמה דקות בזרועותי, ואתה נשאת אותה יום שלם בליבך".
תגובות
מעניין, בגירסה שאני שמעתי הנערה היתה ערומה
אולי ממהרים להאשים את הצעיר במחשבות על הנערה, כי מניחים שצעירים תמיד חושבים על נערות.
אולי הצעיר נבהל וחשב כל היום על ה"חטא" שחטא מורו, ורק על זה חשב כל היום.
כמו שילד יראה את אמא שלו גונבת גלידה, נניח, ובסוף היום ישאל אותה אם מותר לאימהות לגנוב גלידה והיא תענה לו שהוא סוחב את הגלידה כל היום, אבל למעשה הוא חשב כל היום על העבירה שעברה אימו ולא ממש על הגלידה כגלידה.
התלמיד אולי רק רצה לשמוע הסבר מרגיע של המורה, שלא, הוא לא עבר עבירה, וישר מאשימים אותו במחשבות על נערות…
לדעתי ההסבר אחר.
העניין הוא הגמישות בחיים לפי הנסיבות. ככלל, נזירים לא אמורים לגעת בנשים. אבל בנסיבות מסויימות כמו בסיפור כאן, שאדם, ולאו דווקא נערה, זקוק לעזרה, העזרה מושטת ללא היסוס. ברגע שהמורה הושיט עזרה – הוא שכח מכל העניין. התלמיד, לעומת זאת, במחשבותיו על מותר ואסור, חשב על הנערה, לא על אדם במצוקה, והסתובב כל היום עם תמונתה בראש, ומי יודע מה עוד עבר לו בראש בהקשר של הנערה…
וזו הסחת-דעת שלא אמורה להיות לנזירים.
הדגש כאן הוא על המחשבות, ולאו-דווקא על המעשים בפועל.
הגיע הזמן שהנזירים יחדלו מלהישאר בצד "הטהור" של הקיום וישאו יותר נערות על גבי נהרות.
אני מסכים שיש בסיפור מוטיב של מחשבות, הפטפוט האין-סופי של השכל, רגע ההווה והמיקוד שבו וכדומה.
אני מוסיף ואומר שכאשר אנחנו בוחרים לצאת מהדואליות (נזיר-מין, במקרה הזה) סיפורי זן נהפכים לסיפורי ילדים.
ולהיפך.
😉
על כל פנים, סיפור מקסים לארוחת ליל שבת.