שפה ומשמעות
"המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת ; המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת ; מילים קיימות עבור המשמעות. משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים.
מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה"…
[צ'ואנג צה, קולות האדמה פרק 60]
תגובות
אני מצטער שאני מגיב כל הזמן, אבל זה ממש זועק:
זה נראה לי תיאור כל כך חד של משמעות, שברגע שתפסנו אותה אפשר לנוח על זירי הדפנה והיא לעד תישאר אותו דבר. משמעויות משתנות כי אנשים משתנים, ותמיד שווה לדון בדברים עוד פעם. לעולם נזדקק למילים. הן לא מלכודות למשמעויות, כי משמעויות אינן ארנבות. אי אפשר לאכול אותן והן הרבה יותר נוזליות מארנבות.
ממש לא צריך להתנצל. להיפך. תודה שאתה טורח להגיב. הדו-שיח הזה רק מעורר מחשבה ומפרה.
ובאשר לצ'ואנג צה – נראה לי שלקחת את דבריו יותר מידי מילולית.
מילים בהכרח הן סגורות וסטטיות. משמעויות משתנות גם אם המילים זהות. לפירנדלו יש קטע יפה על זה במחזה "שש נפשות מחפשות מחבר".
כדאי שנתחיל לשמוע את המשמעות שמעבר למילה
אנחנו מסכימים זו עם זה.
בהתחלה, כשקראתי את הקטע המצוטט לעיל, הבנתי שהוא מתכוון לכך שמשמעות היא סטאטית, וברגע שתופסים אותה, היא ברורה ולא צריך לדבר עליה יותר (תודי שאפשר להבין את זה גם ככה).
אחרי מה שכתבת, כשראיתי שאת מסכימה איתי שמשמעות אינה סטאטית, ניסיתי לקרוא שוב את הקטע ולהבין אותו כמו שאת מתכוונת, ונראה לי שהצלחתי: הוא מדבר בסך הכל על ההבדל בין מילה (סמל) למשמעות (מסומל).
וזוהי טענה הרבה פחות יומרנית ממה שמה שייחסתי לו בהתחלה (והרבה יותר נכונה). עכשיו אני גם מצליח לראות את היופי שבמשחק מילים שבקטע.
את יכולה לצטט את הקטע מ"שש נפשות"? (ראיתי את המחזה בביצוע "החאן" וסבלתי מכל רגע, ואני בטח שזה היה בגלל המבצעים ולא בגלל המחזה עצמו).
המחזה עצמו טוב וחזק לדעתי. הקטע מופיע בעמ' 24:
"האב: אבל זה שורש הרע! בשימוש במילים! לכולנו יש בתוכנו עולם שלם ולכל אחד העולם המיוחד לו! איך נוכל להבין זה את זה אם למילים שאני משתמש בהן אני מעניק את המשמעות ואת הערך כפי שאני מבין אותן. ובו בזמן, אדוני, מי שמקשיב להן מניח שיש להן המשמעות והערך כפי שהוא מבין אותן… המשמעות והערך שיש להן בעולמו הפנימי? אנחנו חושבים שאנחנו מבינים זה את זה, אבל בעצם בכלל לא! הנה, תראה! כל הרחמים הגדולים, כל הרחמים שלי על האישה הזאת [מצביע על האם] נראים בעיניה כאכזריות הכי נוראה."
אני מדברת על כך די בהרחבה במאמר הרביעי, שם אני מתייחסת לייחוס ולתרגום שלנו ככלי לנסות ולדעת מה האחרים חושבים כדי להשיג את המשוב הרצוי.
מי יתנני.. לא מדובר במלכודות או שפנים. אדם משול להולך במסדרון (התובנות) ומהתקרה משתלשלים וילונות, מסכים, עד הרצפה. הוא הולך ומסיט, מציץ ומסיט, כל פעם תובנה חדשה נכנסת לחייו. הוא לעולם לא יבין הוא רק נפתח לתובנות חדשות. תעלומה בתוך תעלומה לעולם הדאו עכור.
באחוז גבוה של המפגשים אתה נתקל באנשים שלא מצליחים לראות את הוילונות ונשארים לפני המסך הראשון. הם עסוקים בסטריאוטיפים, הם "מוכרים" סיסמאות שדופות שקלטו מפה ומשם. קשה ומתסכל לתקשר איתם, לייצר דיאלוג אמיתי, הם נעולים. מי יתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה… תוך ידיעה שאתה בתנועה אינסופית בתוך מסדרון התובנות. אין משמעות אחת כמו שאין ידיעה אחת ומאחורי הדברים מסתתר הנעלם הגדול. (אני לא אדם דתי ולא מאמין בקיום האל)