השתחררות מהדפוס ההישרדותי מביאה באופן טבעי לשינוי בשפה.
שפה היא מערכת סמלים לייצוג המציאות. כל תרבות בוחרת לעצמה את מערכת הסמלים המיוחדים לה, ואלו נקבעים על-ידי דפוס החשיבה של אותה תרבות.
השפה שלנו, שהיא חלק ממבנה החשיבה הרציונלי-ליניארי, משקפת את האופן בו אנחנו תופסים את העולם, וגם היא רציונלית-ליניארית, חד-משמעית, שיפוטית: או-או. הטענה של ויטגנשטיין ש"גבולות השפה הם גבולות המחשבה, מפני ששתי אלו אינן יכולות להיות לא לוגיות" [והכוונה לרציונליות] מתארת היטב את השפות המערביות. אבל שפה כזו כובלת, ומגבילה אותנו ואת יכולת ההבנה שלנו. הייזנברג, בספרו "פיזיקה ופילוסופיה", כאשר הוא מנסה להסביר למה קשה לנו להבין את תורת הקוואנטים, אומר [בצטטו את פון-וייזציקר]: "החשיבה שלנו, שהשפה היא ביטוייה, לא יכולה לבטא את אופי הקוואנטום. אין לנו מושגים לכך בשפה". וזה נכון לא רק לגבי הקוואנטום.
אנחנו רוצים הגדרות כי הן ברורות, חד-משמעיות, וודאיות, ומרגע שתייגנו משהו – אנחנו פטורים מלשוב ולחשוב עליו. אבל בכך אנחנו מציגים את העולם והחיים בשחור-לבן, ובאופן שטוח וסטטי.
דוגמה לשפה שיפוטית היא מודעת פירסום לספר שנתקלתי בה באחד העיתונים. כותרת הספר: "תרפיה לשפויים". תרפיה לשפויים? השיפוטיות הזו מצערת ופוגעת. ייתכן וההגדרה נועדה להרגיע: זה בסדר להרגיש בדיכאון, בחרדה, בלחץ; אלו לא בהכרח סימפטומים למחלת נפש, זה עדיין בגדר השפוי. אבל בכך גם תוייגה קבוצה שלמה שסובלת אף היא מדיכאון וחרדה בעוצמות כאלה ואחרות תחת הכותרת "לא שפויים"… ויש גם משהו מתנשא בהגדרה הזו של "אנחנו השפויים". וקשה לי להבין: למה התוויות הללו? מי שמנו להיות שופטים ותליינים? כי במקרה הזה לפחות – השיפוט הוא לא פעם גם גרדום.
אנחנו אוהבים לתייג ולהדביק תוויות לאנשים. נכון שזה עושה את החיים לקלים: יותר אין צורך להתעסק בזה, אין מה לחשוב על זה, אין צורך להתייחס למצבים משתנים, כי כעת הכל ברור וידוע. ואנחנו לא עוצרים לרגע כדי לחשוב לְמה אנחנו גורמים: שמעתה ואילך התווית מלווה אותם לשארית חייהם, על כל המשתמע מכך. וזה לא הוגן ולא ראוי. וכבר נאמר: חיים ומוות ביד הלשון…
אנחנו השפויים… האמנם? מהי ההגדרה ל"שפוי"? למיטב הבנתי,להיות שפוי זה להיות בהכרה, להיות מודע לדברים, להיות מסוגל לחשוב באופן קוהרנטי, לנתח ולהבין. עבדתי מעט עם חולי נפש, ולהוציא מצבים בהם הם נמצאים במה שמכונה "פסיכוזה", חולי נפש הם אנשים שפויים לכל דבר ועניין! מחלת נפש איננה מילה נרדפת לחוסר שפיות! ואולי הדבר יישמע מוזר, אבל לא פעם חולי הנפש היו יותר שפויים מהצוות שטיפל בהם. הם התייחסו למצבים באופן ענייני, וניתחו דברים באופן הגיוני! לא רציונלי! למותר לציין שאיש מהצוות לא ראה זאת ולא הבין זאת, וכמובן שלא הקשיב. תמיד נהגו לפטור אותם בביטול תוך כדי האמירה: נו טוב, הם הרי חולי נפש… התווית הודבקה – וזהו.
ואני תוהה: איך וויליאם סטיירון, שהלך לעולמו בימים אלה, היה מוגדר באופן השיפוטי הזה? שפוי או לא שפוי?…
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם ובחיים מתוך תודעה מלאה, כוללת – מסתבר שהשפה הרציונלית-שיפוטית לא רק שאינה מספיקה, אלא פשוט אין לה מקום, כי היא נותנת תמונה מעוותת של העולם והחיים, ושל עצמנו. החיים הם לא שחור-לבן ולא סטטיים. תודעה שמכירה בזרימה ובדינמיות וביחסיות של החיים הופכת גם את השפה לדינמית וזורמת ויחסית: ממושגים המהווים הגדרות כלליות, ליניאריות, שיפוטיות וסטטיות – למילים שהן תיאור: זורמות, חופשיות, ללא גבולות ומסגרות – חווייתיות בבסיסן.
ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אומר: "המחשבה ציפור מרחבים היא, אשר בכלוב המילים תחבוט בכנפיה אך לעוף לא תוכל". [הנביא/הדיבור]. תודעה פתוחה, זורמת – יש לה שפה משלה. השפה הזו היא תיאוּרּית במהותה. שפה תיאורּית היא שפה של מצבים משתנים. היא פשוט מתארת אותם כפי שהם, כעת, מבלי לנקוט עמדה שיפוטית. ולכן היא פתוחה, זורמת, לא כובלת. היא נותנת למצבים ולחיים להיות מה שהם: להשתנות, לזרום בחופשיות, בלי הנחות מוקדמות, בלי דפוסים שיפוטיים.
שפה כזו מאפשרת לנו להמריא לכל עבר. כי באין גבולות לשפה – אין גבולות לעולם. כאשר קאמי, בקובץ כלולות, מדבר על היופי של איטליה, הוא יכול לבטא אותו רק במונחי תיאור היופי החושני של שדי הנשים החשופים מתחת לשמלות ושפתותיהן הלחות, ושל הפרחים בדוכנים. אם נחשוב על כך – אין יותר נכון מזה. היופי, כמו הרבה הדברים, טמון בחוויה שדבר-מה מעורר בנו, לא במושג או בהגדרה. השאלה היא איך אנחנו בוחרים להסתכל על העולם: דרך השיפוטיות הדואלית, זו העוסקת בחשיבה ובניתוח ובמיון וסיווג ובהגדרה, ובפועל מחמיצה את העולם עצמו, או בפשטות ישירה, חווייתית.
לכן אי-אפשר להגדיר אושר, ולכן, כאשר דיברתי על התודעה המלאה, לא נתתי הגדרה חד משמעית. אמרתי "תודעה מלאה, פתוחה, תודעת הווייה" – פשוט בגלל שאיני יכולה לתת הגדרה חד-משמעית לכך. ואני חושבת שזה בסדר. לא צריך להגדיר ולתייג כל דבר, ולא צריך לפחד מדברים שאי-אפשר להגדיר. חוסר האפשרות להגדיר אין פירושה חוסר-וודאות או חוסר ידיעה או חוסר קיום. לפעמים מספיק שאנחנו חשים בדברים ובוטחים ברגשות ובתחושות שלנו. אני סבורה שזהו אחד הדברים ה
פלאים בחיים ובעולם: שהם מכילים בתוכם הרבה מעבר למילים ולמושגים, ולכן תמיד אפשר לגלות בהם דברים חדשים, חוויות חדשות.
כבלים וחופש בשפה
השפה שלנו כובלת אותנו לתמונת מציאות מדומה. בכך היא מנציחה את הדפוס ההישרדותי, ומדגישה את החסר והאין בהווה: מושגים כמו "צריך", "הקרבה", "לשלם מחיר" – הם רק דוגמאות בודדות. המוח מזהה את המושגים הללו כצרכים הישרדותיים, וכך ההתנהלות שלנו ממשיכה להיות כזו.
צורך מול רצון:
דיברנו על צורך ורצון, ועל כך שאנחנו הופכים אפשרויות להכרח. אם נחדל להשתמש במילה "צריך" בכל הזדמנות, גם כשלא צריך, נגלה מהר מאוד שיש לנו חופש רב בבחירות ובפעולות שלנו, ושהרבה מאוד דברים אנחנו ממש לא צריכים לעשות. למשל: לא צריך להיות זמינים כל הזמן בסלולרי רק בגלל שיש לנו אותו, ובגלל שמצפים שנהייה זמינים כל הזמן. השליטה בידנו, ואפשר לסגור אותו מידי פעם…
ציפייה מול רצון:
כך גם לגבי הציפייה. ציפייה היא אידיאה, תמונה בתודעה, של מה שהיינו רוצים שיהיה. אלא שזהו רצון מותנה. ציפייה יוצרת התנייה ותלות, היא מכוונת לעתיד, ואין כל הכרח שהיא תתממש. אם נסתכל על ציפייה באופן הגיוני, נגלה שהיא למעשה רצון שלנו, ורצון הוא הוויה חופשית, לא מותנית, והוא בהווה. כך שלמעשה אנחנו יכולים להפסיק להשתמש במושג "ציפייה", ולעבור ל"רצון". באופן הזה נוכל להשתחרר מהכבלים שהתניית הציפייה יוצרת.
הקרבה מול נתינה:
ראינו שאנחנו תופסים הקרבה כאופן הנעלה ביותר של נתינה, אבל בעצם זוהי נתינה אינטרסנטית ולא נקייה, כי קיימת בה ציפייה לתמורה. והשאלה היא – היכן אנו עצמנו בסיפור הזה? למה אנחנו לא מסתפקים בגמול שבעצם הנתינה? אנחנו מצפים לתודה, להערכה, לכבוד – לאלף ואחד דברים. אבל כל אלו הינם חיצוניים לנו. "שכר מצווה – מצווה", אומרים חז"ל. אם אנחנו רוצים לעשות משהו – נעשה אותו, וה"גמול" הוא בשמחה שבמילוי הרצון שלנו. השמחה לא מותנית ב"תודה" של האחר.
אם בחרנו לתת – זו צריכה להיות בחירה חופשית שלנו, ולא בגלל שמצפים מאיתנו לנהוג כך או חושבים שעלינו לנהוג כך. העובדה שהאחר מצפה/רוצה/דורש מאיתנו לתת – אין בה כדי לחייב אותנו ולהכריח אותנו לעשות כן. אין שום צורך להקריב. צריך להתחיל לדבר לא על הקרבה, אלא על נתינה ללא תנאי. לדבר על רצון לתת, שאיננו מותנה בכלום, ובוודאי שאינו מצפה לתמורה. רצון שנותן בגלל שהוא רוצה לתת. נקודה. ברגע שבחרנו – אין לנו על מה לבכות. איש לא אילץ אותנו. גם זה הוא אופן של לקיחת אחריות על חיינו ומעשינו. כך, גם כשאומרים לנו: הקרבתי עבורך, ומנסים לעורר בנו תחושות אשמה וחובה – זה לא לעניין. התשובה לכך פשוטה: איש לא הכריח אותך. ואם החלטת לתת – תן מכל הלב, ואל תראה בכך התחייבות חוזרת.
לשלם מחיר עבור הבחירות שלנו:
"מחיר" הוא אחד הביטויים של ההקרבה. אנחנו תמיד "משלמים מחיר" על הבחירות שלנו. אבל המושג הזה מכיל בתוכו סתירה. בחירה מערבת בתוכה רצון חופשי. אנחנו בוחרים כל הזמן. רוב הפעולות שלנו ביומיום הן פעולות של בחירה. הן לא נאכפות עלינו. יש לנו תמיד כמה וכמה רצונות, וכמה וכמה אפשרויות. אבל איננו יכולים להגשים את כולם, מטבע הדברים. אז אם בחרנו במשהו – מדוע שלא ניהנה ממנו? מדוע לחיות בתחושת החמצה? כי הרי זו המשמעות של "לשלם מחיר": בגלל שעשינו כך וכך, הפסדנו משהו אחר. וזה לא הגיוני.
אם נתחיל להקשיב לעצמנו, לרצונות שלנו, נגלה שברגע שבחרנו – אנחנו שמחים עם הבחירה, עם ה-יש שהגשמנו, ואנחנו לא מסתכלים על מה שלא בחרנו, שהוא חסר ואין.
מה קורה כאשר בחרנו, וכעת אנחנו מתחרטים? לרוב בחירות אפשר לשנות. עם זאת, ישנם מצבים בהם הבחירות שלנו מחייבות אותנו. אלו הן בחירות ערכיות. לרוב הן חד-צדדיות, רק שלנו, ותוצאתן היא תלות של יצור חי בנו, כמו הולדת ילדים או אימוצם. ילדים לא ביקשו מאיתנו להיוולד. מרגע שבחרנו – יש לנו מחוייבות פנימית כלפיהם. אנחנו לא יכולים לומר פתאום: אוקיי, הבנו את העניין, היה נחמד, כעת לא מתאים לנו.
גם אימוץ בעלי-חיים דומה. בעלי חיים לא כופים עצמם עלינו. אם בחרנו לאמץ – זה מעשה נבלה לזרוק אותם כאשר יוצאים לחופשה או כאשר הם חולים או מזדקנים. הם זקוקים לאהבה וטיפול בדיוק כמונו, בעיקר ברגעיהם הקשים.
בחירות כאלה מחייבות מחשבה ושיקול ומודעות לכל ההיבטים הכרוכים בהן לפני שהן מתקבלות. אבל מרגע שהחלטנו ובחרנו מרצוננו החופשי, אנחנו מחוייבים להן ערכית, ואנחנו לא מדברים על מחיר ולא חושבים על "מה היה אילו". אנחנו מתבוננים ביש, לא באין.
חובה ומחוייבות מול אחריות:
צמד מושגים זה קשור קשר הדוק לבחירות ומחיר. חובה, כפי שראינו, מעוגנת בנורמות, ובציפיות של האחרים מאיתנו; במחוייבות שנגזרת ממנה יש נקיפות מצפון, רגשות אשם וכו'. אבל כל אלו חיצוניים לנו. אנחנו חייבים לכבד את החוק, חייבים להחזיר הלוואות. אנחנו לא חייבים להתנהל על-פי מה שמצפים מאיתנו.
באחריות, לעומת זאת, מעורבת בחירה. אם מחליטים לצאת מאחריות – אין נקיפות מצפון, אין רגשות אשם וכו' [להוציא במקרים שתוארו לעיל]. לכן, למשל, כשאנחנו מדברים על חשש להיכנס לקשר רגשי עם מישהו בגלל חשש ממחוייבות – פירוש הדבר שאנחנו מתייחסים לזוגיות כאל חובה וכאל כבלים של ציפיות האחר מאיתנו וכיו"ב תחושות שליליות. באופן הזה יהיה לנו קשה למצוא זוגיות טובה.
Win-Win
גם המושג Win-Win שמשתמשים בו בגישור לציין פשרה שהושגה יש בו בעייה לדעתי. אמנ
ם הכוונה היא שאין מפסידים, רק מנצחים; אבל בכך הגדרנו מלכתחילה את המצב ההתחלתי, את הפער בין שני הצדדים, כמלחמה, כמאבק, כקונפליקט. השימוש במושג "ניצחון" אמור לתת תחושה טובה לצדדים, כי הם לא הפסידו. אבל בפועל – הרי ברור שאף צד לא הגשים את כל רצונותיו, וכל אחד ויתר על משהו. אז על איזה ניצחון מדברים כאן? זה עוד דיסוננס קוגניטיבי. עם זאת – השימוש במונח "ניצחון" רק מקבע ומעמיק את תחושת החיים כמלחמה.
לעומת זאת – שימוש במונח כמו "יישור הדורים" מצביע על בעייה נקודתית שנוצרה במצב מסויים, הבעייה הזו לא נתפסת מלכתחילה כמלחמה, מאבק, והצדדים מטפלים בה ככזו.
♦
שפה בסך-הכל מציגה תמונת עולם, ובידנו לקבוע את התמונה. אנחנו שולטים בשפה, לא היא בנו. ישנם שבטים באמאזונס שמושגים כמו "עבודה" ו"אושר" לא קיימים אצלם. עובדה זו אין פירושה שהם לא עמלים למחייתם או שאינם מאושרים; אלא פשוט לא נוצר אצלם הצורך לבדל מצבים אלו מכלל מציאות חייהם ולהתייחס אליהם כמשהו מיוחד. הם בונים ומתחזקים את מגוריהם, הם יורדים לנהר לשאוב מים, הם צדים – אבל הם לא עובדים. זהו חלק ממכלול חייהם; ונראה לי שלא אטעה אם אומר שהם מאושרים, למרות שאין להם שמץ של מושג מה זה "אושר"…
תגובות
אני מסכים עם כל דוגמה שנתת על שימושי מילים בשפה, אבל אני לא מסכים עם ההקדמה הכללית בראש המאמר:
א. ויטגנשטיין (בטרקטטוס) דיבר על גבולות כל שפה באשר היא שפה ובאשר היא מבטאת מחשבה שייעודה לתקשר עם אחרים, ולא על גבולות השפה המערבית. ואני די מזדהה איתו. אנחנו חייבים להיות לוגיים במובן שיש כללים לשפה. הכללים לא חייבים להיות ליניאריים או דואליים (במובן של שני ערכי אמת) אבל הם צריכים להיות שם. אין כאן התחייבות לסוג מסויים של מחשבה – "מערבית" או "מזרחית".
ב. דווקא את מציגה תמונה של או-או: או שמגדירים הגדרות, או שמדברים בצורה זורמת-תיאורית (אָלָקאמי). ובדוגמאות שלך את דווקא מתנהגת בדרך קצת אחרת, שונה מזה ומזה. השפה היא כן לוגית (סעיף א) אבל לוגיקה אינה רק הגדרות. גם הסברים וגם נתינת דוגמאות הם חלק מהשיח הלוגי שמעביר מסרים. ויטגנשטיין המאוחר כתב: הגדרות לעולם לא יצליחו למצות את המשמעות של המושג, ותמיד יתפסו משמעות נוספת, כמו בדוגמא שלו של המושג "משחק". דווקא נתינת דוגמאות למשחקים שונים מסביר יותר טוב מה הכוונה במילה "משחק".
ג. אנחנו מנסים להעביר מסרים ולתקשר (איננו רובינזון קרוזו), וככאלה אנו עושים שני דברים: גם מסתמכים על הבנות סמויות (למשל תחביר השפה, מציאות חיים, אמונות משותפות וכו') וגם מדברים באופן לא מדוייק על הדברים. עדיין זה מספיק לנו, כי כנראה שמושג אינה נקודה מדוייקת חסרת מימד במרחב הלוגי, אלא איזשהו רצף שאינו חד ואינו סגור של משמעויות. הרוב הגדול מוסכם אבל הדוגמאות בשוליים יכולים לגרום (וגורמים) לחוסר הסכמה.
ד. כל זה הוא מאוד לוגי, ואנו מדברים על זה באופן לוגי, ולא באופן זורם-תיאורי. זרימה תיאורית נהדרת לספרות, אבל לא להבהרת משמעויות ומסרים. את מדגימה את זה בעצמך במאמרייך: את לא כותבת במאמרייך בסגנון של קאמי, אלא מביאה דוגמאות ממנו ומנתחת ומסבירה מה שאת רוצה להגיד על בסיס זה.
לגבי א': לא כך אני מבינה את ויטגנשטיין. לדעתי הוא אומר זאת בהמשך לקאנט, שטען שאנחנו לא יכולים לחשוב אלא במבנה של משפט: נושא-נשוא. [ואגב, אנחנו חושבים גם בתמונות…]. אבל הפירוש שלך מעניין, ואחשוב עליו.
לגבי ב': התמונה שאני מציגה איננה או-או. אני מדברת על שפה תיאורית שמתארת מצבים, ובגלל שהיא מתארת ולא שופטת, היא יכולה להשתנות מידי פעם, לפי העניין. זו עדיין שפה, יש בה הגיון ללא ספק, אבל היא לא שיפוטית. ולכן איננה סגורה.
באשר למשמעות – ויטגנשטיין אומר בטראקטאט שמשמעות איננה נמצאת בתוך העולם, אלא מונחת מחוצה לו – דבר שהוא נכון לדעתי, כי משמעות היא תוכן בתודעה, אבל בסוף הטראקטאט הוא אומר את המשפט המפורסם: דברים שאי-אפשר לדבר עליהם – עליהם יש לשתוק. ואני סבורה שלא כך. כי אלו הדברים שבאמת חשובים. אז אנחנו מדברים עליהם בשפה שלדעתי היא תיאורית, לא שפה חד-משמעית. נראה לי שבמקום כלשהו שכחנו שהסמלים בשפה מייצגים משהו, והתחלנו להתייחס לסמל במקום ל-מה שהוא מייצג. אז אפשר להגדיר שולחן וכיסא, ורציונליות ומטאפיזיקה. אבל מה עם אהבה למשל? אנחנו, אם נרצה ואם לא, תמיד נחרוג מהשפה, כי אנחנו לא רק מחשבה. אנחנו בעיקר תחושות ורגשות.
יתרה מכך, הכלליות שבמושגים המוגדרים גורמת לנו לשכוח שמאחוריהם יש בני אדם. קאמי למשל מביא דוגמה: הרבה יותר נוח לומר על הנידון למוות "ישלם את חובו לחברה" מאשר לנקוב במעשה עצמו: "יחתכו את צווארו". נכון שהתוצאה זהה, אבל אם נתאר את המעשה עצמו, הדבר ימנע מאיתנו שימוש מופרז בהוצאה להורג. כך אנחנו אוהבים לדבר על האדם כמושג, אנחנו מדברים על "אהבת הזולת", על "זכויות אדם", ובו בזמן עורכים אולימפייאדה בסין למרות הפרות בוטות של זכויות אדם בה, ועוד. אבל זה מאוד נוח. כי האדם כמושג לא מצפה להשעין ראשו על כתפינו, איננו נצרכים למחות את דמעותיו של האדם כמושג, להיות קשובים לכאבו. כי מושגים, כידוע, אינם בוכים…
זוהי פעם שנייה שאני מנסה לכתוב. כי הפעם הראשונה נמחקה לי. אבל אולי הפעם ייצא משהו יותר מובן:
התרעננתי קצת בספרון הקשה הזה כדי לראות אם אני אכן עומד מאחורי הפרשנות מה שכתבתי למעלה.
ויטגנשטיין מדבר על שפה לוגית לצורכי תקשורת הסברית ותיאורית. במובן הזה, הוא מתאר את מגבלות השפה (והמחשבה) הלוגית מבפנים. אם נסתכל קצת קדימה בהיסטוריה ונראה את עבודותיהם של גדל ושל טרסקי, נבין איזו אינטואיציה מדהימה היתה לו. התיאור של גבולות השפה הוא תמיד מבפנים – מתוך המגבלה שלה. כאשר מנסים לתאר תיאור כולל את השפה מבחוץ, למעשה אנו נמצאים בשפה גבוהה יותר – מטהשפה, ושוב אנו לא יכולים לדבר על אותה מטהשפה שבה אנו נמצאים. במובן הזה יש לשתוק על העקרונות הלוגיים הכלליים של כל שפה שבה אנו מתקשרים – ומדובר על כל תרבות, מערבית או מזרחית.
לעומת זאת, לגבי שאר הדברים שחולפים במוחנו שאינם מחשבות לוגיות הוא לא מדבר כלל. על דברים אלה (כגון רגשות, תחושות, רצונות וכו') הוא לא מדבר כי:
א. הם לא בתחום הדיון הלוגי
ב. אי אפשר ממש לתקשר באמצעותם. אפשר לעשות אותם, אבל לא לתקשר איתם. לדוגמא – להעביר מסר אמנותי. אין שום וודאות לגבי איך המסר התקבל בצד המקבל, והאם הובנה הכוונה. אולי אין תוקף אפילו לדבר על כוונה במקרים אלה, כי כוונה זה משהו לוגי עם שליטה של המתכוון על המסר ועל מידת מובנותו. כוונת המשורר יכולה להיות: להוציא תסכולים, לעשות טוב לעצמו ולאחרים וכדומה. אבל זוהי אינה כוונה של העברת מסר. ולכן זהו לא מסר תקשורתי במובן הרגיל של המילה.
ג. ברור גם שאפשר לקחת מסרים לא לוגיים ולהתחיל לנסות להסבירם באמצעים של שפה לוגית (כמו מה שאת מנסה לעשות באתר הזה – הסברים על המוארות, או כמו שמנתחים קטע ספרותי ומנסים להבין את הניואנסים כדי לראות אם יש כאן מסר חברתי/פילוסופי וכו'). אבל זה כבר מוציא אותנו מתחום התקשורת הלא-לוגית ומעביר אותנו לתחום שבו אופן התקשורת וצורתה הם לוגיים, ואילו תוכן התקשורת הוא תחושות ורגשות ורצונות ומאוויים והרגשות וכדומה.
…לא בטוח שהייתי מובן. נו טוב, ניסיתי…
קודם כל – טיפ מאוד חשוב לשליחת תגובה: לפני שאתה ממלא את הקוד – לצבוע כל הקטע ולעשות קופי עם מקש ימני. במידה והתגובה לא נקלטה או נמחקה – וזה קורה כאן – פשוט לוחצים שוב על תגובה ומעתיקים חזרה. מנסיוני זה מוריד את רמת התיסכולים באופן משמעותי, וגם זה תורם לאושר…(-:
ובאשר לטרקטאט ולשפה וללוגיקה – הכל נכון, והשאלה היא: מה עם התחושות והרגשות… כי זה העיקר בחיים. לדעתי אין כל צורך לנסות ולהמשיך במשחק ההגדרות של הפילוסופיה המסורתית. לדעתי הגיע הזמן לעזוב את זה ולהמשיך באופן אחר. תקשורת היא תקשורת, ואנחנו מבינים גם באמצעים המכונים "לוגיים" וגם בכאלה שאינם לוגיים – וזה כמו זה הם בסדר, ועוד יותר בסדר זה להתבונן בשניהם כמכלול אחד, כשני היבטים של אותו דבר שגם לא פעם מתערבבים ביניהם. לא רואה כל מקום להבחין בין צורה לתוכן.
אני חושבת שזו הבעייה שלנו: אנחנו תופסים ידיעה כמשהו שניתן לפירוק למרכיבים ולהגדרות. ואנחנו שוכחים שני דברים: שידיעה היא לא בהכרח ליניארית-סיבתית-רציונלית, והכי חשוב – שהאדם הוא זה שמפרק הכל, כולל את חייו, להגדרות, אלא שבאיזשהו מקום צריך מתישהו לחבר הכל בחזרה למכלול האחד, שהוא האדם. והמכלול הזה חורג מכל הגדרה.