המושג "משבר אמצע החיים" תופס כבר זמן רב מקום מרכזי בשיח שלנו. אנחנו מייחסים אותו בעיקר לשינויים גדולים שקורים בחיינו ושוברים את שיגרת היומיום לאחר שנים רבות: ילדים שבגרו ועזבו את הבית, עבודה שנאלצנו לעזוב, פרידה וכד'. מטבע הדברים המושג גם מיוחס לשנות ה-40 וצפונה של חיינו. אבל מהי המשמעות של המושג הזה?
המושג "אמצע החיים" מציין את חלוקת החיים לשניים, מציב אותנו על פני ציר הזמן הליניארי שבנינו לנו [עבר-הווה-עתיד], מציג בפנינו את סוף החיים [כי החצי השני כבר תחום במוות], ובעיקר הוא מעלה את שאלת משמעות החיים. כי בכך הוא אומר ש-:
או שעד עכשיו חיינו טוב, וכעת אנחנו בבעייה; כלומר – המשמעות היתה מחוצה לנו, תלוייה ומותנית;
או – כפי שאמר לי מישהו – פשוט לא היה זמן לחשוב בכלל על המשמעות כי היינו עסוקים בללכת במסלול הקבוע, ורק כעת, לאחר שהוא נגמר, אנחנו מתחילים לחשוב;
או שבעצם עד עכשיו לא חיינו כמו שרצינו, וכעת, כשהזמן תחום ואין עוד מחר רחוק, תחושת הדחיפות גוברת, וזו ההזדמנות האחרונה לקום ולהתנער ולעשות משהו בעניין.
התשובה שאנחנו מקבלים: לא נורא. זה בסדר. אמצע החיים זה הזמן להתחיל להעז: להתחיל לממש חלומות, לעשות דברים חדשים, להתחיל להגשים את עצמנו, ללמוד להתמודד, וכד'.
במוסף ספרים האחרון של "הארץ" התפרסמה כתבה מעניינת של קרלו שטרנגר על ספר שיצא לאחרונה ואשר דן במשבר אמצע החיים.
נקודת הזמן הזו של אמצע החיים היא משמעותית, מסכם שטרנגר את דברי הכותב, כי "אז אנחנו יכולים לחזק את האינדיבידואליות שלנו, בדיוק משום שרובנו יותר עצמאיים ונתונים בפחות לחצים מאי-פעם", דווקא עכשיו עלינו "להכיר בפוטנציאל שלנו, זה שלא ניצלנו קודם לכן", ולפתח "חוש מוסרי חזק יותר: באמצע החיים אנו כבולים פחות למוסכמות, בזכות עצמאותנו הגדולה יותר. רובנו לא נדרשים עוד לציית לפקודות, ואחת המטלות שלנו היא להיות הרבה יותר ברורים לגבי המחוייבויות המוסריות שלנו". אמנם "משבר אמצע החיים יכול להיות דרמטי, ועלינו להתכונן לעבור סערות", אבל אפשר לצמוח מהמשבר הזה. ומשפט הסיום של הספר, ששטרנגר מזדהה אתו, הוא: "הביטו אחורה בחמלה".
התמונה הזו מתארת פחות או יותר את החברה שלנו, והיא אומרת למעשה דבר מאוד עצוב: לפחות חצי מהחיים שלנו הם החמצה אחת אדירה. והשאלה היא: למה להגיע למצב הזה?
יש לנו בסך-הכל מהלך חיים אחד. למה לא לחיות אותם מלכתחילה? למה לפספס ולהחמיץ? ובכלל, מה זה "אמצע החיים"? על-פי איזו סקאלה? אני מכירה אנשים שחייהם הסתיימו הרבה לפני "אמצע החיים"… האמנם אנחנו יכולים לנבא מתי יסתיימו חיינו? לָמה לחכות כדי לחיות? ולְמה לחכות? למחר שאולי בכלל לא יגיע?
האמירה שבאמצע החיים אנחנו יותר עצמאיים, פחות כבולים למוסכמות, וכד' היא תוצאה של דפוס חשיבה מקובע. נכון. אנחנו כבולים לנורמות, למוסכמות, לחובות, ופועלים מתוך רצון מותנה – אבל כפי שהראיתי, אלו דפוסים תרבותיים שנעוצים בחשיבה הישרדותית שמזהה ביטחון קיומי עם כוח ושליטה, ובנתה מערכות שלמות של התנייה ותלות סביב זה. אין כל הכרח לחיות כך. אפשר להשתחרר מהדפוס ההישרדותי שרק מקשה עלינו ומאמלל אותנו, ולחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו באמת רוצים.
אנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, בדרך שלנו, משוחררים מכבלי הנורמות והמוסכמות וממושגי העבר והעתיד והתקווה והמטרות, החל מרגע שיצאנו לרשות עצמנו, ולהגשים את עצמנו בכל זמן. לא צריך "משבר אמצע החיים" בשביל זה.
לא רק זאת – החיים ממילא "מספקים" לנו לפעמים משברים שאין לנו שליטה עליהם בעוצמות כאלה ואחרות, ולאו דווקא באמצע החיים… למה להוסיף על כך עוד משבר ידוע מראש שאותו דווקא ניתן למנוע?
להביט אחורה בחמלה? כן. טעויות הן חלק מהחיים, חלק מהיותנו בני-אדם, כולנו טועים מידי פעם, ואין טעם לכעוס על עצמנו. אבל אני סבורה שאין דבר יותר עצוב מאשר להביט אחורה על חיינו, ולא רק להצטער שלא חיינו כפי שבאמת רצינו, אלא גם לחשוב שלא היתה לנו ברירה ולא יכולנו לחיות אחרת…
תגובות
נינה,
הפואנטה של הרשימה מעט מעורפלת – אני מניח שכוונתך העיקרית היא שאין צורך לחכות למשבר כזה או אחר (אמצע החיים כדוגמה) כדי לחיות נכון/טוב/מאושר יותר. מכל מקום, הערפול לדעתי נובע מאמירה משנית שלך ברשימה (ופה אולי אני טועה בהבנה) שמשבר אמצע החיים לא חייב להתרחש. ובכן, כאן אני מגייס לעזרה דברים שכתבת ברשימה אחרת: אצל חלק מהאנשים משבר כזה מתרחש, באופן לא רצוני ובלתי ניתן לניבוי. קרוב לוודאי שמשבר כזה, אשר אם מתרחש קורה לרוב בין גיל 40 ל-50, נובע משילוב כזה או אחר של נתונים גנטיים ושל שינויים כימיים המתרחשים בגופנו/מוחנו, אך עובדתית הוא לא ניתן למניעה אצל חלק מהאנשים. כל זה לא סותר את עיקר הדברים שפרשת ברשימה, אך דורש התייחסות מיוחדת מרגע שמשבר אמצע החיים התרחש.
נכון שמגיל מסויים, שמשתנה מאדם לאדם, חלים שינויים פיזיולוגיים שמשפיעים גם על ההרכב הכימי במוח, וזה בתורו גורם לתופעות כמו מצב רוח ירוד, עייפות בלתי מוסברת, עצבנות וכד'. אבל לדעתי זה איננו משבר. זהו עוד שינוי שאנחנו עוברים, וכשינוי, במידה ואנחנו מודעים לו, ניתן לטיפול.
"משבר" הוא מלשון "שבר": טרגדיה, אסון. השינויים שגופנו עובר כחלק מתהליך החיים אינם טרגדיה, להוציא כמובן מחלות קשות.
כפי שהסברתי בכל המאמרים – העניין הוא איך אנחנו מסתכלים על החיים: כמלחמה ומאבק, או כפי שהם