מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים
תתחילו לחיות עכשיו, אנשים
הקשישה שבחתולות החצר שלי – פיסי, אמא של צ'וקו [שעוד ידובר בו] – הצטרפה אלי לפני כשבועיים. אומרים שהיא היתה בת 15 או 16 לפחות [לדעתי יותר…], גיל נורא מכובד לחתולת רחוב. היא בסדר כעת, למי שמתעניין.
אבל מה שרציתי להגיד זה כמה מילים בעניין הזה של מוות ואיך שאתם מתייחסים לזה, וזה גם קשור [אנ'חושב…] ל-מה שכתבו כאן על חיים ולוותר על תקווה, ושתמיד יש שינויים בחיים וכאלה.
אז קודם כל שיהיה ברור: גם לנו כואב כשמישהו שאהבנו מת. אני רואה את טֶטָה, החברה שלי [שסיפרתי לכם עליה ברשימה 1], ועד היום היא קצת עצובה. אבל זה בכלל לא מתקרב לאיך שאתם מגיבים למוות. ואנ'חושב שזה בגלל איך שאתם חיים.
מוות זה חלק מהחיים, ואין מה לעשות בעניין הזה, אפילו שאנחנו לא רוצים אותו. אבל אפשר, כשאנחנו חיים, לחיות ממש. ואז זה פחות נורא. אנ'חושב שיהיה לכם הרבה יותר קל לקבל מוות אם תעריכו יותר את החיים, ואם תחיו כל רגע ככה ממש, איך שהוא, עד הסוף, עם הרבה אהבה. כי אז לא תצטרכו להצטער שלא עשיתם ככה ולא אמרתם ככה, או שאמרתם ועשיתם דברים שפגעו, וכל מיני כאלה.
אנחנו לא יודעים מתי נמות. אבל אנחנו כן יודעים שאנחנו חיים. אז אנ'חושב שכדאי לנצל את הידיעה הזות'י הכי טוב שאפשר, ולא לדחות דברים חשובים לאחר-כך. אם אתם אוהבים – תאהבו עכשיו, ואם צריך להצטער ולבקש סליחה – תצטערו עכשיו. כי בכלל לא בטוח שיש אחר-כך.
