היום התפרסמה במדור "כלכלה עולמית" של "הארץ-The Marker" כתבה נחמדה [מתורגמת מה-"אקונומיסט"] על "החומרים שמהם עשוי האושר".
המסקנה – כמה לא מפתיע – היא שהאנשים בארצות עשירות לא מאושרים יותר מאלו שבארצות עניות. אבל מה שמעניין יותר הוא העניין של "מדע האושר", שמנסה לבסס קריטריונים למדידת אושר. והשאלה היא: האמנם ניתן להפוך תחושות אושר למדע?…
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=805615&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=22
תגובות
הסיפור הוא שמדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות בדרך כלל מדורגות גבוה יותר במדדי אושר מהמדינות הקפיטליסטיות, מאמר מתורגם זה מה"אקונומיסט" מנסה להציל את המדינות הקפיטליסטיות ולבקר את כל הטוענים שאם כך המצב אז אולי עדיף לקיים מדיניות סוציאל דמוקרטית.
העניין הוא דווקא "מדד האושר". אפשר לקבוע כל מיני מדדים. כך למשל התפרסמה ב-גארדיאן בחודש יולי השנה כתבה שמדברת על מדד חדש לאושר, מדד שהציעו הירוקים. לפי המדד הזה, תושבי ונואטו, מדינת-אי קטנטנה באוקיינוס השקט, הם המאושרים ביותר בעולם.
דבר אחד ברור לדעתי, ונראה שהרוב המכריע מסכימים לו: יש בעייה במדינות הקפיטליסטיות, והחיים בהן אינם מן האיכותיים. יש מחיר לרדיפה אחר החומרנות והכסף.
נראה לי שאי אפשר להוסיף תגובות עכשיו. פעם עשירית:
אני חושב שהמדד הטוב ביותר הוא פשוט לשאול את האנשים: "האם אתם מאושרים?"
הרדיפה אחרי הכסף אינה הבעייה, אלא המדד האישי של הנשאלים לאושר. אם יש אנשים שעצם הרדיפה אחרי הכסף עושה להם טוב, אז סבבה. הרבה אנשי עסקים שיש להם המון כסף והם מסודרים יגידו שהסיבה שהם ממשיכים לעשות עוד עסקים היא שהעבודה מספקת אותם וזה הופך אותם למאושרים. כך שהרדיפה אחרי הכסף היא לא מה שהופך את האנשים ללא מאושרים.
הבעייה היא כאשר הופכים את הכסף עצמו לפטיש, כאשר אנו הופכים להיות תלויים בכסף וכאשר כמות הכסף היא המדד עבורנו לאושר. כנראה שאצל רוב האוכלוסייה במדינות קפיטליסטיות הכסף הוא המדד האישי שלהם לאושר, אבל לא אצל כולם.
זה מזכיר את הסיפור הנדוש על הדייג העני שמציעים לו לפתוח עסק ולהרחיב אותו והמטרה הסופית של כל ההרחבות והנכסים שהוא יצבור והעבודה הקשה שיצטרך לעשות – זה כדי שהוא יוכל לשבת בנחת ולדוג דגים.
אם זאת המטרה האמיתית של החיים שלו, אז הוא באמת מרוצה מחלקו ומאושר. אבל אם אותו דייג, באותם חיים עניים, ירצה משהו אחר – נכסים אחרים, חינוך אחר לילדיו, או כל דבר – אז המדד שלו לאושר יכריע והוא לא יהיה מאושר אפילו שהוא חי חיים פשוטים בסבבה. כך שהכל תלוי בהרגשה האישית ובמה הבנאדם רוצה מעצמו.
במדדי האושר הסובייקטיבים וגם באלו האובייקטיבים מדינות הרווחה מצליחות יותר מהמדינות הקפיטליסטיות ולכן "הארץ" ו"האקונומיסט" נזעקים כנגדם
לירון –
מדד נועד כדי לגלות מה עושה אנשים מאושרים. העובדה שמישהו מאושר לא עוזרת לנו. אנחנו רוצים להבין מה עושה אותו למאושר, בתקווה שנוכל לגלות את הנוסחה.
באשר לרדיפת הכסף – הדוגמה שהבאת מעידה על ההיפך: שאכן הרדיפה אחר הכסף לא מביאה לאושר. כי אם אדם עשיר ממשיך לעשות כסף והסיבה שהוא נותן היא שהוא נהנה מהעבודה – אז הכסף הוא לא המניע כאן, אלא ההנאה מהעבודה עצמה.
לאבי –
אתה צודק. גם ה"טיעון" שמובא שם, שללא רצון לשיפור חומרי עדיין היינו מסתובבים עם תחתוני צמר מגרדים הוא לא רלבנטי, מכיוון שרצון לשיפור חומרי אינו שקול למרדף מטורף אחר החומרנות.
נינה, לא הבנתי האם את מצדיקה את הניסיון לחפש מדד אובייקטיבי לאושר או לא. שהרי אם אכן יש משהו שגורם לאושר ואנו יודעים לכמת אותו, אזי זה סימן שהאושר שלנו תלוי במשהו חיצוני לנו, שכנראה משותף לרוב האנשים. אם כך, אזי זה מוביל לכך שזה בסדר שנחייה חיי רדיפה אחרי אותו משהו שגורם לנו לאושר (מה שזה לא יהיה). וזה מוביל לחיים תלותיים וכנראה גם הישרדותיים.
מכיוון שזה נראה לי קו מחשבה הגיוני, ואת מתנגדת למסקנה של קו מחשבה זה (מהיכרותי עם הבלוג שלך) אז אני מניח שאת לא מסכימה עם החיפוש אחר מדד אושר בכלל. ובאותו קו – הצעתי מדד אחר לאושר, מדד סובייקטיבי שאינו ניתן לכימות מעבר לתשובה האישית של כל אדם.
זה גם הגיוני – האנשים הם שונים וכל אחד אוהב דברים אחרים: אחד אוהב לעבוד ולהגיע להישגים בעבודה, אחר אוהב לדוג דגים ו"להשתעמם".
יש גם הבדל בין השאלה: מה עושה אותך מאושר? ובין השאלה: למה אתה עסוק בלעשות כסף כל הזמן?לדעתי מרבית האנשים, גם אלה שעסוקים רוב היום ב"לרדוף אחרי כסף", כאשר ישאלו אותם את השאלה יענו דברים אחרים מ"כסף". הרדיפה אחרי הכסף נובעת לדעתי מדברים אחרים מאשר רצון להיות מאושר. זה נובע לדעתי מהפחד להיות עצוב באופן קיצוני. זה מתקשר למחקריהם של כנהמן ושות' על האי-רציונליות בכלכלה, שאומר זאת במילים פשוטות ממה שקראתי בעיתונות (ואני לא מתיימר לדייק כאן): שנאת ההפסד חזקה יותר מאהבת הרווח. ולפרשנותי בנושא זה: אנו רודפים אחרי הכסף כי אנחנו משקשקים להגיע למצב שאין לנו כסף ואז לא יהיה לנו סיכוי להיות מאושרים.
הרבה אנשים מבינים שהם יהיו מאושרים יותר אם הם יעזבו את העבודה הלוחצת שלהם וילכו לעבוד במשהו מכניס פחות אבל מהנה יותר – או לחילופין יעבדו פחות שעות ובשאר יעשו חיים. אבל הם מפחדים שהם לא יסתדרו מבחינה כלכלית. אני מכיר מעט אנשים שהעזו ועשו את השינוי, ואלה בדרך כלל אנשים שיש להם גב כלכלי מסויים.
נכון, אני סבורה שלא יכול להיות מדד כלשהו לאושר, בדיוק מההסבר שנתת. אני מנסה לכתוב כעת מאמר קטן על כך. אשמח לשמוע את דעתך עליו.
לגבי אושר וכסף – נראה לי שיש סתירה בדבריך. מחד אתה אומר שרדיפה אחר כסף נובעת מדברים אחרים מאשר רצון להיות מאושר, מאידך אתה אומר שרדיפה אחר כסף נובעת מפחד שלא יהיה לנו כסף ואז לא יהיה לנו סיכוי להיות מאושרים. כלומר – בשורה התחתונה – הכסף מקושר לאושר.
לגבי כהנמן ושות' – כבר הבעתי את דעתי כאן על כך [במאמר על חקר האושר ואינטליגנציה רגשית].
לגבי עבודה לוחצת – דבריך נכונים, ויש לך פתרון שאיננו דווקא בלעבוד במשהו פחות מכניס, אלא בשינוי התודעה לגבי מהות הכסף, ושינוי התרבות הארגונית. וזה פיתרון שהוא הרבה יותר מורכב, אם כי כיום יש כבר חברות שמתחילות לעשות זאת.
משהו קטן – כוונתי הייתה שכסף קשור לאושר במובן השלילי – מחסור בכסף עלול לגרום לחוסר היכולת להיות מאושר. זה שונה לגמרי מ"הכסף עושה אותי מאושר". אבל אכן יש קשר.
אשמח לקרוא על שינויים בתרבות ארגונית. את יכולה להפנות אותי/לכתוב?
שינויים בתרבות ארגונית זה נושא בפני עצמו. לדעתי הוא קשור במהותו לנושא גדול הרבה יותר – נושא הערכים – כי תרבות ארגונית נגזרת מערכים.
הספרות בנושאים הללו כיום, למיטב ידיעתי, לא נותנת מענה רציני מהטעם שיש בלבול בין מושגי הערך, המוסר, האתיקה והנורמה.
חיפוש בגוגל של "תרבות ארגונית" יתן לך הרבה ספרות. בנושא הערכים – כאן הרבה יותר קשה למצוא משהו מסודר.
אני מקווה לסיים בימים הקרובים את ארגון החומר שיש לי בנושא ולהעלות אותו, ולהציג אותו לביקורת ותגובות. זה בהחלט יהיה מעניין לראות איך הוא יתקבל, בעיקר משום שהוא נוגע בפן הכספי-עסקי.