דרך הפילוסופיה | The Way of Philosophy

הקשר בין כסף לאושר מעסיק אותנו לא מעט, ומחקרים רבים המשלבים פסיכולוגיה וכלכלה עוסקים בנושא. הסיבה למחקרים הללו היא, שיש כאן משהו לא מובן שגורם לנו למבוכה. כסף מספק את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו – אוכל, מחסה וכד', ואם ההישרדות שלנו מובטחת, אנחנו אמורים להיות מאושרים. אבל יותר ויותר אנחנו מבינים שכסף איננו מדד לאושר, והוא לא עושה אותנו בהכרח למאושרים. והשאלה היא: למה?
אנסה להאיר כאן את הסוגייה הזו מזווית שונה: מבט אחר על ערכים ואתיקה בתרבות העיסקית.

ערכים, מוסר, אתיקה, נורמה – בעשורים האחרונים המושגים הללו נישאים בחלל התרבותי שלנו בהקשרים שונים ומשונים. כמובן שאנחנו אוהבים להיות אנשים ערכיים, עם אמות-מידה ערכיות והתנהגות ערכית, אנחנו מדברים על נורמות תקינות לעומת מושחתות, והעניין חדר גם לעולם העסקים. כל ארגון / מוסד שמכבד עצמו יוצר לעצמו "קוד אתי", יש מדד מ.ע.ל.ה בבורסה [מעלה – מחוייבות עסקים לחברה בישראל], ועמותת "שביל" [שביל – שקיפות בינלאומית ישראל], והמושג "אחריות חברתית" כבר הפך לשם נרדף להתנהלות ערכית.
אבל – על מה אנחנו בעצם מדברים? האמנם ערכים, מוסר, אתיקה ונורמה הם היינו-הך? נראה ש-כן, כי אנחנו משתמשים בהם בערבוביה, כמושגים מתחלפים. כך, אפשר למצוא בהרבה מאמרים שימוש לסירוגין ב"מוסר", "אתיקה" "ערך" ו"נורמה", מבלי שתינתן הגדרה מפורשת למושגים הללו, והתוצאה מבולבלת ומבלבלת למדי.
לדוגמה: הבנקים בארץ מדורגים גבוה במדד "מעלה", הם תורמים לקהילה, ובכל זאת אנחנו זועמים על העמלות הגבוהות הרבות שהם גובים ממשקי הבית. האם הם ערכיים? אתיים? מוסריים? או שזהו מס-שפתיים? 
או – עמותת "שביל" "מקדמת שקיפות ואתיקה כחלק מהמאבק לצמצום שחיתות". אבל האמנם שקיפות היא מושג נפרד מאתיקה?  
ובכלל – למה צריך אתיקה בעסקים?
ננסה לעשות כאן מעט סדר: להבין מהם המושגים הללו ומשמעותם, וננסה לבנות מערך חשיבה הגיוני [לא רציונלי…] שייתן מענה לא רק לעניין הערכים והמוסר, אלא גם לרדיפה אחר העושר – והאושר.

ערך

קשה לתת הגדרה מדוייקת, אבל אני סבורה שתיאורו של ליבוביץ' את מושג הערך [על מדע וערכים] הוא הקרוב ביותר להגדרה: ערך זה דבר שאדם בוחר בו עבור עצמו כדי לנהוג ולחיות לפיו, משום שהוא מאמין שהוא טוב – ולא בגלל ציווי חיצוני כלשהו. הערך הוא בחירה והכרעה אישית של אדם, וחל רק עליו. לכן ערך איננו מטרה, כי הוא לא מותנה בעולם החיצון, הוא לא נועד לקבל תמורה בגינו מהעולם החיצון, והוא לא אמצעי לכלום.
תוקף הערך – הכרעתו האישית של האדם. לכן ערכים אינם ניתנים להנמקה, להוציא את הטענה "כך אני רוצה, בזה אני בוחר", וכאן ההכרעה שלי וההכרעה שלך שתיהן לגיטימיות באותה מידה. לכן ערכים אינם ברי שיפוט. כל אחד והטוב שלו.
הערך הוא מצב נוכחי, הווה. הוא לא עתידי. כך יש לנהוג וכך אני נוהג. באשר הוא הווה, הוא מתייחס למצבים קונקרטיים, ולכן נתון תמיד לשיקול מחודש ולהכרעה מחודשת. הדוגמה שליבוביץ' נהג להביא היא: "שאלתי מחבר סכין, וכעת הוא רוצה אותה בחזרה. היושר וההגינות מחייבים אותי להחזיר לו את הסכין. אבל – אם אני יודע שבסכין הזו הוא עומד להרוג מישהו – האמנם עלי להחזיר לו אותה? התשובה שלי היא: לא." לכן ערכים אינם דבר מוחלט. הערך אינו שולט באדם. האדם שולט בו. לכן גם ברור שאושר איננו ערך, שאם כך היה – כולנו היינו בוחרים בו והיינו מאושרים. ואנחנו הרי יודעים שאפשר להיות ישרים והגונים ועדיין לא להיות מאושרים.
כך, לכל אדם יש הערכים שלו בהם הוא מאמין, ואלו אינם מחייבים איש מלבדו. לדוגמה – שוב ליבוביץ': אדם בוחר בערך המולדת, ובוחר להישאר כאן ולא לרדת מהארץ, למרות שבחו"ל יוכל לחיות חיי רווחה כלכלית.
עם זאת – ישנם ערכים שאמנם הם בחירה אישית – אבל הם מתייחסים לקשר שלנו עם האחר, ולהיותנו חלק מחברה. מההיבט הזה – אנחנו בתרבות המערבית בחרנו בשלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, הגינות.
כל שאר הערכים שמדברים עליהם, כמו: ערכים אמוניים, אחריות, שקיפות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
לכן – כאשר מדברים על דברים כמו כסף, מעמד חברתי – אלו אינם ערכים, גם אם היום מכנים אותם כך, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. הכסף הוא אמצעי; כנ"ל מעמד חברתי. באמצעותם משיגים דברים נוספים כמו רכוש רב, כוח, שליטה. גם מושגים כלכליים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו מדדים לשיקולי התנהלות.

אתיקה ומוסר

המושג "אתיקה" מקורו במילה היוונית "אתוס", שמשמעה: מבנה נפשי פנימי של האדם. אותן תכונות המתבטאות בדרך הפעולה הרגילה של האדם.
הרקליטוס אומר לנו: האתוס של האדם הוא הגורל שלו. אדם פועל מתוך אמונותיו, והוא אחראי למעשיו – ולעצמו.
אריסטו כבר תופס את האתיקה לא רק בהקשר הפרטי – אלא בהקשר הרחב יותר, החברתי, ומתוך התייחסות לפעולה נכונה שמקושרת לטוב, והוא אומר: האתוס הוא מערכת הרגלים של אדם. המעשה הנכון אינו המעשה הבודד, אלא המעשה הנובע מתוך אופי האדם והרגליו בחיי היומיום. זוהי הסגולה הטובה. ומכיוון שהיא מקושרת לידיעה ["הסגולה הטובה היא הידיעה"], וידיעה היא נלמדת – הסגולה הטובה היא ברת-חינוך. כאן כבר מדובר על הבחנה בין טוב ורע, נכון ולא נכון, בהקשר החברתי.
זהו המוסר כפי שאנחנו תופסים אותו היום: כללי התנהגות שנחשבים ראויים וטובים.
כלומר – מוסר ואתיקה הם אותו המושג.
מה שנחשב לראוי – זוהי המלצה להתנהגות, וככזו איננה מחייבת. זו הבעייה הידועה בתורות מוסר: המעבר ממה שיש אל מה שראוי שיהיה: Is —-> Ought . הבעייה היא, שבפועל אין שום דבר שיחייב את המעבר ממצב נוכחי למצב עתידי, לא לוגית ולא רציונלית. מאידך – מהו הראוי הזה ? מי קובע מה ראוי ? הראוי הוא מה שכל אחד מאיתנו שואף אליו, מצפה לו, מאמין בו. הוא תוכן תודעתי. אבל העובדה שאנחנו חושבים שראוי שיהיה משהו אין בה כדי לקבוע שהראוי הזה אכן ניתן למימוש.
הדרך היחידה לפתור זאת היא לעגן את הראוי בחוק, ואז הוא הופך למחייב ומפסיק להיות ראוי. ואנחנו עושים זאת. אלא שזו החלה שרירותית, חיצונית לאדם וכפוייה עליו [גם אם היא הסכמה חברתית של הרוב], ובוודאי שבכך הראוי הפסיק להיות ערך.
מוסר יכול להיות ערכי, ואפשר לדבר על ערכי יסוד של חברה כאשר רוב הפרטים בחברה חולקים ערכים זהים, אבל מוסר איננו ערך, שכן הוא המלצה לפעולה, הוא כללי, והוא שייך לתחום החברתי.
לכן גם בחרנו לעגן חלק מכללי המוסר בחוק. וכאן כמובן שיצאנו לחלוטין מתחום הערך, כי חוק זה צו חיצוני מחייב, לא משהו פנימי-אישי, וחוק הוא קביעה שיפוטית, עם קריטריונים ברורים ל-כן ו-לא. כאן אין המלצה לפעולה, אלא חובת פעולה.
מוסר כהווייתו, קרי: מערכת כללים להסדרת חיי חברה – יכול בהחלט להסתפק במונחים "מותר/אסור", חובה/רשות", שהם קביעה עובדתית, והוא יכול להסתמך על החלטה שמקורה בהסכמה חברתית, וממנה לשאוב את תוקפו – וזהו תוקף לגיטימי, שאינו זקוק לשום צידוק. 

נורמה

נורמה איננה ערך, ואיננה קשורה למוסר ערכי. נורמה היא מוסכמה כללית, שאיננה מעוגנת בחוק, המשרתת צרכים בתקופת זמן מסויימת. היא הסכמה חברתית בדבר אופן התנהגות ואופן חיים. אפשר לומר שהשם החדש הוא ה- POLITICALLY CORRECT –  תקינות פוליטית. זוהי נורמת התנהגות. אופנה חולפת.

אז למה אנחנו מזהים מוסר עם ערכים?
הזיהוי של ערכים ומוסר נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לערכים.
משמעות הבחירה במוסר ערכי היא פשוטה: כאשר אנחנו מדברים על מוסר ערכי – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם, כמו שקיפות, אחריות. וכן. שקיפות איננה מושג נפרד ושונה מאתיקה. היא חלק מהאתיקה].
מאחר ואנחנו מרבים להשתמש במושג "אתיקה", מכאן ואילך אשתמש במושג אתיקה כמציין מוסר ערכי.
השאלה היא – למה בכלל אנחנו רוצים להכניס אתיקה לעסקים? התשובה לדעתי פשוטה: 
אנחנו לא רוצים, אבל אין לנו ברירה.
אבל – אם אין ברירה – אז לפחות בואו נעשה את זה כמו שצריך. ואולי מתוך שלא לִשְמה נגיע לִשְמה. 

המהות העסקית:

חברה עסקית נתפסת כגוף שמטרתו לעשות רווחים עבור בעלי מניות ולהתמודד בשווקים תחרותיים על-מנת לשרוד בהם. תפיסה זו נובעת מהנחת היסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, ואפשר להתקיים, לשרוד רק אם ננצח ונשלוט. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה,  ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח. כלי החשיבה העוסקים בפיתוח מודלים כלכליים ועסקיים, תיאוריות ארגוניות וניהוליות, ומתודות וכלי ניתוח – מבוססים על הפרדיגמה הזו: תחרות ושליטה, ומיקסום רווחים נתפס כמימוש הפרדיגמה הזו.

הצורך באתיקה:

אבל – המצב הזה יוצר לא מעט בעיות, כי "במלחמה כמו במלחמה".
מחד, עולה הצורך לנסות ולהסדיר מעט את הג'ונגל הזה – ולמנוע כשלים נוסח ויסות מניות הבנקים, אנרון וכד', שעלולים למוטט שווקים. מאידך, חברות עסקיות, הגלובליזציה והכלכלה החופשית מקוממות אזרחים במדינות רבות והביקורת הציבורית גוברת.
כך, התחלנו לדבר על חשיבות האתיקה בעסקים, ועל קודים אתיים [שחלקם כבר נכנסו לתקנונים של חברות עסקיות]. עם זאת, נראה שאימוץ האתיקה לא כל כך עובד. חברות רבות שאמצו קודים אתיים עדיין נתפסות רע בעיני הציבור, וגם לאנרון היה קוד אתי.
הסיבה לכך:
אנחנו אמנם מתכוונים לאתיקה ערכית, אבל אנחנו לא מבינים שאי-אפשר להשתמש בערכים ככלי עזר שאמור להביא תועלת. אנחנו צריכים לאמץ אתיקה לשם אתיקה, ולא כאמצעי להשגת מטרה.
והשאלה – מה עושים?

ה"מוטו" בעסקים – לחשוב מחוץ לקופסה. כולנו אוהבים להתהדר במשפט-המחץ הזה. אז בואו נחשוב מחוץ לקופסה – אבל הפעם ממש מחוצה לה, היינו: מחוץ לתפיסת החיים, והכלכלה כחלק מהם, כמאבקי כוח ושליטה. חשיבה כזו תביא לשינויים מהותיים בתפיסת העולם שלנו – ובהתנהלות שלנו – האישית והעיסקית. 
מהי הקופסה שלנו:
כדי לחשוב מחוץ לקופסה, עלינו להכיר ולהבין קודם כל מהי הקופסה בתוכה אנחנו פועלים.
הקופסה שלנו היא כאמור מערכת סגורה של תפיסת עולם שנובעת מהנחת יסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, רק כך אפשר להתקיים, לשרוד: או-או. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה, ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח.
מושגי יסוד אלו אינם נחלת העולם העסקי בלבד. עולם העסקים הוא מראת תפיסת העולם התרבותית-חברתית-אישית שלנו, לא יותר מכך. התרבות שלנו כיום היא ברובה המכריע תרבות של צריכה שבה הצלחה נמדדת בכסף. אנחנו מגדירים עצמנו ומעריכים עצמנו בעיקר לפי מדדים חומריים.
נכון. קיום והישרדות משמעם קודם כל כלכלה. עולם הכלכלה הוא מטבע הדברים הראשון לאמץ לעצמו מושגים אלו, שכן כסף משמעו מילוי צרכים ברמה הראשונית ביותר: אוכל, מחסה, בריאות.
אבל אנחנו פיתחנו סוג נוסף של הישרדות, ושמו אגו: אם אני לא שולט, אם אין לי כוח, אני לא קיים. אין לי ערך.
ונשאלת השאלה: למה אנחנו חושבים ששליטה, כוח וכסף הם התשובה להישרדות ?
בחינה וניתוח של תפיסת עולם זו, מאין היא נובעת ומה תכליתה, מגלים תמונה מעניינת של התרבות המערבית [ופרשתי תמונה זו כאן בהרחבה בסדרת המאמרים על האושר]: מסתבר שאנחנו תרבות שמבוססת כל כולה על מערכות של אכסיומות, ובראשן – אכסיומת הרציונליות הליניארית, קרי: שהתבונה היא רציונלית-ליניארית ואפריורית, וקיימת סיבתיות ליניארית שבאמצעותה ניתן לתכנן מהלכים, לנבא, ולשלוט בתוצאה.
אנחנו מניחים שעל מנת להגיע לשלווה, לביטחון קיומי – אנחנו זקוקים למילוי צרכים, רצונות, ביטול פחד, במילה אחת – ביטול העתיד ואי-הוודאות שבו. ההנחה היא: השלווה שלי תושג כאשר אצליח לשלוט בעולם שמחוצה לי, ולהתאים אותו לצרכי ולציפיותי. המשוואה השלטת היא: שלווה = ביטחון = ידיעה = ניבוי = כוח ושליטה.
משוואה זו מניחה שאכן ניתן לנבא ולשלוט. הנחה זו היא חלק מהאכסיומה הרציונלית-ליניארית. אלא שהנחה זו מקורה בצרכים ובציפיות שלנו שאכן כך יהיה. בפועל – אין לה כל ביסוס. עם זאת – כל משאבינו מופנים אל העתיד, בניסיון לשלוט בו, וההווה נמצא בחסר מתמיד. זו המערכת הקיומית שלנו: מערכת התנייתית שמושתתת על מלחמת הישרדות ופחד, מקורה בצרכים וציפיות – והיא נעוצה בעתיד.
בתוך מערכת הישרדותית כזו קשה עד בלתי-אפשרי להיות ערכי, כי במלחמת הישרדות אין מקום לערכים. מאבקי כוח ושליטה הם ביטוי של אגו, ואגו סותר ערכיות.
טבלת מאסלו מראה זאת יפה. שני השלבים הראשונים שבבסיס הפירמידה: צרכים פיזיולוגיים בסיסיים וביטחון בקיום הפיזי, הם אכן הצרכים שלנו: אוכל, מחסה, הגנה, וביטחון קיומי. צורך הוא דחף קיומי, הישרדותי, והוא שולט בנו.
אבל שלושת השלבים הבאים, עד לראש הפירמידה – שייכות, זהות ואהבה; כבוד והערכה; ומימוש עצמי – אלו אינם צרכים. אפשר לשרוד גם בלעדיהם. אלא שאנחנו הפכנו אותם לצרכים, ולכן אנחנו תלויים במשוב השיפוטי שיגדיר אותנו ואת זהותנו וכיו"ב [ראו המאמר ""למה קשה לנו להיות מאושרים" והמאמר "הערכה עצמית והגשמה עצמית"].

לחשוב מחוץ לקופסה – שפה חדשה בעסקים:

אני סבורה שיש רק פיתרון אחד: שפה חדשה בעסקים, שפה שנגזרת מערכים.
ראינו שכסף, או מעמד חברתי, אינם ערכים, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. גם מושגים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו שיקולי התנהלות.
אנחנו בתרבות המערבית בחרנו שלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, והגינות. כל שאר הערכים כמו: שקיפות, אחריות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
הזיהוי של ערכים ואתיקה נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לאתיקה. כאשר אנחנו מדברים על  אתיקה – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם]. הבחירה שלנו באתיקה ערכית היא טובה וראויה. ואם כך – בואו נממש אותה הלכה למעשה.

שפה זו איננה מדברת במונחים כוחניים של מלחמה, כוח ושליטה, אלא במונחים של יושר, הגינות וכבוד לאדם ולסביבה. מאחר ואין לנו שום אפשרות להביא ארגון עסקי לפעול בדרך אתית, כי אתיקה היא בחירה אישית, אין ברירה אלא לנסות ולשכנע. והנימוק הבא משכנע, ומוכר לשפה העסקית, כי הוא תועלתני לחלוטין: כדאי לעסק להיות ישר, הגון ומכובד, מפני שהתנהגות כזו משתלמת. אין כאן שום אלטרואיזם, שום נדבנות – אבל גם אין כאן אגוצנטריות ואגו-טריפ. אין דבר טבעי יותר מאשר לרצות לעבוד, לנהל עסק – וליהנות מפירות המאמצים, קרי: להרוויח, ולחיות טוב. אבל כדאי לנו לעשות זאת מתוך ההבנה וההפנמה שהתנהלות שהיא ערכית בבסיסה, תשרת את צרכי החברה העסקית שלנו ותעזור לנו להשיג יותר.
כחלק מהשפה החדשה, נגזור את הגדרת מטרת החברה מהערך [כשם שגזרנו את הגדרת החברה העסקית מתפיסת עולם של מאבק], ונקבל הגדרה חדשה לחברה עסקית:
לא גוף חומרי-טכני-מכני שמטרתו לעשות רווחים לבעלי מניות, אלא יישות חיה, אשר מטרתה שאובה מתחום האתיקה, קרי: בין אדם לאדם: לנהוג בכבוד, ביושר, ובהגינות. יישות כזו, בשונה מגוף חומרי, יכולה גם יכולה לאמץ לעצמה ערכים ולהתנהל לפיהם, מכיוון שבמהות הגדרתה נמצא האדם, ולא החומר הדומם.

על מה אנחנו מדברים?
בארגון עסקי מעורבים כמה צדדים, כאשר לכל אחד מהם אינטרסים שונים:
בעלי מניות – רוצים רווח כספי מירבי;
עובדים – רוצים שכר גבוה ותנאי עבודה הוגנים;
צרכנים – רוצים מוצר באיכות טובה ובעלות סבירה;
קהילה/חברה – רוצה שהארגון יתן מקומות תעסוקה לתושבים, ושלא יגרום למפגעים סביבתיים.
במצב הזה – ברור שמתקיים מאבק כוחני בין כל הגורמים הללו.
הדבר היחיד שיכול להיות משותף לכולם הוא הערך !

זהו למעשה החזון: חזון שאיננו ערכי איננו חזון. כי חזון בהגדרה הוא ה-"אני מאמין" [ר' לדוגמה ספרם של קולינס, פוראס/לנצח נבנו] חזון הוא רצון. הוא לא מטרה. וככזה, כמו הערך, הוא איננו מותנה בכלום. ולא רק זאת – הוא זה שמכתיב את ההתנהלות של החברה. לכן מיקסום רווחים לא נמצא בחזון.
כך נפתרת גם הדילמה לכאורה : איך להביא למכסימום רווח וגם להיות ערכי. דילמה-לכאורה – כי התשובה פשוטה: אי-אפשר לעשות זאת. אפשר להגיע לרווחים – אבל לא למקסם אותם.
כאשר אנחנו מציבים את הערך במהות – הכל הופך להיות הרבה יותר פשוט: בכל מה שאנחנו עושים, יהא אשר יהא הארגון – אנחנו נדרשים להיות ישרים, הגונים ועם כבוד לאדם ולסביבה.

"קוד אתי"? סתירה פנימית

לכן אין כל משמעות למושג "קוד אתי". "קוד" פירושו אוסף של חוקים או מוסכמות ששולטים בהתנהגות בחברה. אבל ערך איננו חוק או מוסכמה. הוא בחירה אישית פנימית.
לא רק זאת – במערכת הערכית שבחרנו לעצמנו: יושר, הגינות וכבוד – אי-אפשר לבחור ערך אחד ולדחות ערך אחר. אי-אפשר להיות ישר והגון עם בעלי המניות – ולא עם העובדים, או עם הלקוחות. זה לא עובד. אם בחרנו להיות אתיים – זה כולל הכל, כי כאמור הערכים החברתיים שבחרנו הם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר והגינות.
האתיקה בעסקים כפי שהיא כיום היא מס שפתיים מכיוון שאיננה מוטמעת במהות החברה, בחזון שלה. היא משמשת כלי-עזר להשגת מטרות. כך, אני סבורה שלקחת מתוך המכלול שמהווה אתיקה נושא אחד כמו "מעורבות חברתית" ולהגדירו כ"מנוף להצלחה עסקית", פירושו – ההצלחה העסקית היא העיקר, והמעורבות החברתית היא כלי להשיג זאת. לטעמי זו תקינות פוליטית, לא החלטה ערכית.

◆

ערכי האתיקה שבחרנו הם ראויים. אבל הם לא יכולים לבוא לידי מימוש אמיתי כל עוד הם נמצאים בתוך מערכת המונעת על-ידי אגו [שהוא ייצרי], ואשר מושגיה הראשיים הם תחרות, הישגיות, כוח ושליטה.
כך, למשל, יש הבדל עצום בין להיות ישר מכיוון שהחוק מעניש על מירמה, או כדי ש"ניראה טוב" בציבור, ובין להיות ישר מכיוון שאנחנו מאמינים שכך יש לנהוג. במקרה הראשון – היושר תלוי בדבר, ולכן אין לו כל משקל ממשי בהתנהלות העיסקית. ואילו במקרה השני – הוא עצמאי, וממנו נגזרת כל ההתנהלות העיסקית.

איך הערכים הללו מיתרגמים למעשה ?

ככלל – לבטל את המושג "משאב" מההתייחסות לאדם ולסביבה, מפני שמשאב פירושו ניצול, וניצול איננו ערכי.

הצלחה – במונחי חזון ערכי, ולא רווחים בכל מחיר, כי מיקסום רווח לא נמצא בחזון הערכי.
הצלחה של חברה היא במימוש החזון שלה. ללא ספק שיקולים כלכלים הם חלק מהותי בניהול עסק, אבל כאשר החזון הוא ערכי, גובה התשואות הוא משני.

כבוד לאדם – עובד, מתחרה, צרכן – 
התייחסות לעובד רק במונחי עלות ותפוקה איננה התייחסות ערכית. לאסור על קופאיות לשבת במשך שמונה או עשר שעות – זו לא התנהלות ערכית.
יש לנהוג ביושר ובהגינות במתחרה.
יש לספק לצרכן מוצר איכותי במחיר הוגן.

יושר, שקיפות ואחריות – להציג את מצב החברה כפי שהוא, גם אם כרגע איננו מזהיר, ולקחת אחריות גם לגבי כישלונות עסקיים. כי לעיתים גם נכשלים.

אחריות חברתית – אחריות לאנשים ולסביבה. כי פגיעה בטבע היא פגיעה בנו.
אחריות חברתית איננה "תרמתי 20 שעות לקהילה" או "תרמתי X סכום כסף לנזקקים", ובו בזמן המפעל שלי מזהם את האוויר. זהו מס-שפתיים, וזו איננה התנהגות ערכית.

תרבות ארגונית – כאשר דפוסי ההתנהגות של הארגון ושל העובדים נגזרים מחזון ערכי, ההתנהלות בתוך הארגון משתנה. לדוגמה – לא מצפים מעובד שיבלה 20 שעות ביממה בעבודה כסמל למסירות ויעילות, אלא שיקדיש זמן גם למשפחתו, ולתחביבים, מתוך הבנה שעובד כזה הוא יותר מאוזן, וכך יכול לתרום יותר בעבודה. האיזון בין עבודה למשפחה הוא חיוני, והוא אחד הגורמים המרכזיים במניעת שחיקה.
דוגמה אחרת היא תפיסת המוטיבציה.
המושג "הנעת עובדים" שגור בפינו, והוא מתורגם לרוב לתמריצים, ערבי/ימי גיבוש, קורסים, סדנאות וכיו"ב. אבל לא פעם אני תוהה: האם זו מוטיבציה או מניפולציה ?
מוטיבציה נמצאת במוח הרגשי, היא קשורה ללימוד, ולמרכז הגמול. מרכז הגמול הוא אחד הגורמים להתמכרות. לא לחינם כנראה יצרנו את המושג "וורקוהוליק" – מכור לעבודה. הנעה באופן הזה היא מקור לאינטרסים ולמניפולציה. קורסים בהנעה רק מעמיקים את הדפוס ההישרדותי של מצויינות והישגיות וכוח ושליטה. דוגמה נפלאה לכך היא הספר "האיש בחליפה האפורה".
לעומת זאת, כאשר אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי – אנחנו לא זקוקים למוטיבציה. הרצון החופשי שלנו הוא הכוח המניע שלנו. הגמול הוא קודם כל ההנאה מהעבודה עצמה, ללא תלות במשובים ובהערכות החיצוניים.

במישור האישי – לכל ההתנהלות הערכית הזו יש גם השפעה עלינו כבני אדם פרטיים.
החתירה לעוצמה, לכוח, לשליטה, לכסף, גורמת לכך שאנחנו חיים במתח: אנחנו בתחרות כל הזמן, אנחנו לחוצים, מסתכלים מעבר לכתף לוודא שלא אורבים לנו ולא מתנכלים לנו, אנחנו חרדים לאבד את מה שהישגנו ואנחנו רוצים כל הזמן עוד [ואין זה משנה כמה כבר יש לנו]. אלו חיים של פחד וחרדה, ואנחנו לא תמיד מצליחים ליהנות ממה שיש לנו.
הסיבה, כאמור: אנחנו מנסים להשיג את השלווה והביטחון הקיומי בתוך המערכת הנוכחית, שהיא מערכת של מלחמת הישרדות. וכבר אמרנו: תחרות, כוח ושליטה סותרים שלווה, נינוחות, ביטחון קיומי, ו-אגו סותר ערכיות.
התנהלות ערכית בה מושגי היסוד הם כבוד לאדם, יושר והגינות, תביא לאורח חיים נינוח ושלו יותר, וגם כאן הארגון העסקי ירוויח. כי עובד שהוא נינוח, בטוח בעצמו ושמח לבוא לעבודה, יתרום הרבה יותר מעובד חרד ומתוסכל.