יום אחד הוזמן מרצה זקן לבית הספר למינהל ציבורי באוניברסיטת ייל בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. בעומדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר:
"אנו עומדים לערוך ניסוי".
מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל:
"האם המיכל מלא?" כולם השיבו "אכן".
המרצה המתין מספר שניות ושאל:"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?"
עתה החלו מאזיניו להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."
"נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל: "האם המיכל מלא?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"
"נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"
בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".
"לא", השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו:
אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."
דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור משהו ?
מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."
המרצה הזקן הסתכל טוב טוב בעיניים של קהל המנהלים הנדהם, חייך אליהם ואמר: "תחשבו על זה טוב טוב! " ויצא מן החדר.
[תודה לאלישבע מגריל]
תגובות
סיפור יפה ותודה על כל הפנינים שאת מקבצת לפה.
תודה לך
אהלן נינה, מה שלומך ? סיפור יפה ומפתיע , לא כל כך רואה את האמת הגדולה החבויה בו. הרי אם הזקן היה פורש על השולחן את כל החומרים ושואל מה הדרך הטובה ביותר להכניס אותם לתוך הכד, במקום להסיח את דעתם לכיוון אחר, סביר להניח שהמנהלים המכובדים לא היו מתקשים להמציא את הפתרון הנכון, אז מה הוא בדיוק לימד אותם ?
לדעתי הפואנטה היא להראות עד כמה אנחנו נעולים על כיוון מסויים, ולא פתוחים לחשוב אחרת.
העניין הוא לא לדעת איך להכניס את החומרים לכד, אלא להבין את המשמעות של מה שבאמת חשוב בחיינו.
טרקבאקים
great post