אנחנו כמהים לשלמוּת, למוחלטוּת, וחולמים על עולם ברור ו-וודאי של אמת מוחלטת.
ניטשה שואל על כך שאלה מעניינת: "האדם מחפש את האמת: עולם שאינו סותר עצמו, אינו מרמה, אינו מתחלף, עולם "אמיתי" – שאין בו סבל: סתירה, אשליה, חילופים – סיבותיו של הסבל! אין האדם מפקפק שעולם כזה כפי שראוי להיות, הוא גם מצוי; הוא מבקש למצוא את הדרך אליו. מנין נוטל האדם כאן את מושג המציאות ? למה הוא גוזר דווקא את הסבל מהסתירה, מהאשליה, מהחליפות ? ולמה לא את אושרו ?…" [הרצון לעוצמה 2 ס' 585 א'.]
יתרה מכך – האם עצרנו אי-פעם לחשוב מה המשמעות של עולם מושלם כזה? האמנם אפשר לחיות בו ?
ויטגנשטיין היה ידוע כאדם ששואף לשלמות, ובשנותיו המאוחרות אף אפשר לומר באופן אובססיבי.
מסופר על קיינס מינארד, שהיה מורה וידיד של ויטגנשטיין, שכנראה, בניסיון לרכך אותו, סיפר לו את הסיפור הבא:
פעם היה איש צעיר שרצה לעשות רדוקציה של כל העולם ללוגיקה טהורה. ומכיוון שהיה בחור פיקח – הצליח לעשות זאת. הוא היה מאוד גאה ביצירתו המפוארת: העולם היה לוגיקה טהורה, משטחי אינסוף של קרח לבן, בוהק, חלק. מכיוון שהיה פיקח, החליט גם לחקור את העולם הזה. הוא ניסה להתחיל ללכת – ונפל על גבו. ניסה שוב – ושוב נפל. הוא פשוט לא הצליח.
ואז נזכר: הוא שכח פרט קטן אחד: החיכוך. בלי החיכוך [שהוא אלמנט אי-ליניארי], הקרח היה כל-כך חלק, שהוא לא יכול היה ללכת. הוא החל לבכות בכי מר. אז הוא הבין שצריך חיספוס כלשהו, בליטוֹת, וזה לא פגם… אבל עדיין הוא התגעגע מידי פעם לעולם הקרח היפה. כך הוא חי בין לבין: לא יכול לחיות על פני האדמה – ולא יכול לחיות על משטחי הקרח החלקים…
תגובות
אהבתי. למרות שהתקוממתי ביחס לפתיחה (אנו כמהים לשלמות ולמוחלטות…) בהרצאה שלי על חוקי מרפי אני מדבר על "תאונות" שהופכות את העולם לאנושי..אבל אחר כך בא הספור על הידיד של ויטגי שסידר את הכל 🙂
כדאי להסתכל מדי פעם בעיני המראה של עולם מושלם.
אני סבורה שיש הבדל בין שלם למושלם.
השלם מכיל בתוכו את כל האפשרויות. המושלם – לדעתי אין דבר כזה, כי מושלם הוא תלוי מערכת. העולם המושלם שלי יכול להיות שונה מהעולם המושלם של אחרים. מושלם זו אידיאה, תוכן פרטי בתודעה. כל אדם, כל חברה, כל תרבות – עם תפיסת המושלם שלה: מה ראוי שיהיה.
לכן לדעתי עדיף לא "לשאוף לעשות משהו כמו שצריך והיטב", אלא פשוט לעשות את המכסימום שאנחנו יכולים בכל רגע נתון. והרי גם המכסימום הזה משתנה תדיר. לכל אחד יש תקופות טובות יותר וטובות פחות.
כפי שכבר כתבתי כאן, הדלק שלנו לעשות דברים צריך להיות הרצון החופשי שלנו, ולא הרצון המותנה במשוב החיצוני. השאיפה לשלמות, שהיא למעשה השאיפה למושלמות, היא כיום תכתיב חברתי, נורמה, שיוצרת לחצים אדירים ומירוץ מטורף שלטעמי אין לו תכלית.
שלום נינה
האם הרצון החופשי הוא לא בור בלי תחתית ? האם עצם העובדה שאתה יצור חי אתה נגוע באי יכולת להיות חופשי?
למה את מתכוונת בתכתיב חברתי שהוא השאיפה למושלמות? את יכולה להביא דוגמא…
במאמר של המחזאי ארתור מילר (שמצאתי בתוכניית ההצגה "מותו של סוכן" שמוצגת בימים אלה ב"הקאמרי") מצאתי את הפיסקה הזאת:
"תפיסה לא נכונה של הטרגדיה אומרת שצורה ספרותית זו מולידה פסימיות. אפילו המילון בהגדרתו אומר שזהו סיפור שסופו עצב או אומללות. הרושם הזה מושרש בנו כל-כך בחוזקה עד שאני מהסס לומר שדווקא הטרגדיה נוטעת ביוצרה אופטימיות, יותר מאשר הקומדיה. המאבק של 'הגיבור' חייב להיות שלם, ללא סייגים, כשהוא מפגין את רצונו הנחוש של האדם לממש את אנושיותו במלואה. ביסודן של הטרגדיות מונחת איפוא האופטימיות, או האמונה, בשלמותו של האדם".
ולי יש התנסחויות משלי, שאולי פעם תלמדי אותן באוניברסיטה, או תקראי אותן בתוכניות של הצגות. 🙂
ל-שפי – תפיסת הטרגדיה כאופטימית מקורה בניתוח של ניטשה את הטרגדיה היוונית שלפני ימי סוקרטס. ב"הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה" הוא מביא ניתוחים מרתקים שמסבירים מדוע היוונים היו אופטימיים ומלאי חיים למרות תפיסת החיים של גורל אקראי ועיוור. שלמות האדם לפי זה היא אכן שלמות של השמחה והעצב גם יחד.
לבאשי – כן, אני סבורה שהרצון החופשי הוא כהגדרתך "בור ללא תחתית". אישית אני מעדיפה "ללא גבולות": אפשר לרצות כל דבר. כי הרצון איננו מותנה במימושו. אנחנו למדנו להתנות אותו במימוש, ולכן זה איננו רצון חופשי.
התכתיב החברתי שאני מדברת עליו הוא השאיפה למצויינות ולהישגיות שמיתרגמים למירוץ אחר הכוח והשליטה וצבירת עושר.
כתבתי על רצון חופשי ומותנה ב-
http://www.notes.co.il/nina/23802.asp
לקראת סוף המאמר, והנושא של שאיפות ומטרות מול רצון מופיע ב-
http://www.notes.co.il/nina/24233.asp
ואגב, כותרת המאמר היא: השלמות שבחוסר השלמות.
הפוסט מרתק והתגובות מעניינות, מה צריך יותר מזה.
היחס שלי לשלמות אולי פשטני אבל אני מוצא אותו מועיל. מבחינתי לעשות משהו מושלם זה להוציא אותו לפועל כפי שהתכוונתי מראש. התמורה למעשה כזה היא הסיפוק שאני מרגיש לאחר מעשה. מעבר לתמורה הזו כל השאר הוא המחיר, חוסר תנועה, קיפאון, דיכאון אם תרצי, זו הבעיה עם המעשה המושלם, הוא עוצר את התנועה.
תודה.
לא הבנתי את הסיפא. הרי ברגע שסיימנו לעשות משהו – אנחנו עוברים הלאה. זה לא שיש לנו רק משהו אחד לעשות. או ש-כן?
להלכה את צודקת, המעשה המושלם מקדם אותנו למעשה המושלם הבא. אני מדבר על התופעה המתרחשת בפועל, כפי שהיא באה לביטוי אצלי באופן אישי וגם אצל לא מעט אחרים, את בטח מכירה את הרגשת הריקנות אחרי מבצע מורכב שהתאמצת בשבילו זמן רב. המערכת שהתרגלה לקצב עבודה לחוץ וכל המאמץ הנפשי הכרוך בכך, מוצאת את עצמה בלי מוטיבציה לזוז ללא הדרייברים שהניעו אותה לפני כן, יש כאלה שאין להם בעיה לדלג מעל המשוכה הזו, ויש כאלה שנתקעים בה ולא מצליחים להניע את עצמם למעשה המושלם הבא.
אפשר להדגים את הכוונה בבלוגוספירה למשל, אם היית כותבת פוסט מושלם, אי אפשר היה להגיב עליו, מלבד אולי לציין ולשבח את שלמותו, ואילו הייתי מגיב תגובה מושלמת, את לא היית מחזירה שאלה ואני לא הייתי יושב עכשיו ומנסח תגובה נוספת, רק תראי כמה תנועה הרווחנו מאי השלמות. אז אולי כאן אפשר להתייחס לפעלתנות הזו כטרחנות חסרת תועלת, אבל כשמדובר במישור הפנימי, הטרחנות הזו היא המחשבה עצמה, וזו פעילות המתבססת ונתמכת על אי שלמות, את הפעילות הזו (שאני באופן אישי מאוד אוהב) עלולים לאבד בגלל המעשה המושלם, רחמנא ליצלן.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי, ואם לא, מה לעשות, אני לא מושלם 🙂
אני שמחה שאתה לא מושלם, וכפי שניסיתי להסביר – איני חושבת שיש דבר כזה שהוא מושלם. יש שלם, והשלם בהחלט אינו מושלם, וזה מה שיפה בו, וזה מה שמאפשר לנו להמשיך ולנוע, כהגדרתך.
אולי בגלל זה אני לא מכירה את הרגשת הריקנות אחרי מבצע מורכב ואחרי לחץ ומאמץ נפשי כתיאורך. כי כשאני עושה משהו שאני רוצה ואני אוהבת, אז אין לחץואין מתח, וההנאה אחרי שהשלמתי אותו היא נפלאה. כי נפלא גם לשבת ולהתבונן במשהו שעשית. ואז אתה מגלה ש-אופס: אולי היה אפשר להוסיף גם את זה, ואת זה, ואתה חוזר לעשייה – והכל מתוך הנאה וכיף.
מאוד רוצה להודות לך על הדברים המענינים שאת מביאה,…תודה*
.
אני רוצה להביא משפט מתוך החומר(על פיתוח שדה ההכרה) שהעבירה ימימה ז'ל :"למה שלמות?למה הרצון למקום שלם?…לא לחפש שלמות,אין שלמות- יש יחסי".
במסגרת השלם את\ה תמיד יחסי במערכת האישית שלך.
בשלמות הכול צריך להיות תקין(או חלק ובוהק כמו בקרח)ואם אנו לא מקימים את במצבנו זה, האשליתי- אנו נפגעים.
גם הרצון שלנו להיות שלמים ,עובר דרך כמה נהיה מדויקים עם עצמנו, כמה נפעל מתוך המהות שלנו האמיתית ולא מתוך דפוסים עמוסים ,אגב, אז באמת לא חשים ריקנות אלה שימחה הבאה מתוך עשייה של שלמות: הרגש היה מאוזן+ השכל מאוזן= הייתה הסכמת הלב לפעולה.
זו עבודה איטית לעיתים קשה ומתסכלת.אך אם נשכיל להבין שכל התקדמות שלנו קטנה כגדולה הינה יחסית לזמן וליכולת שלנו באותו הרגע,נכבד(!) את המקום היחסי שלנו ונדע שאם הוא יחסי אזי הוא עלול להשתנות ויתכן מאוד שנגיע כך לשלמות ברובד עמוק יותר,ושוב כמובן גם היא תהיה ממיקומינו היחסי.
השלם הוא יחסי כי הוא מכיל הכל, והוא תלוי רגע, מצב, נסיבות. כתבתי על כך בהרחבת-מה ב-:
http://www.notes.co.il/nina/24233.asp
וואלה 🙂
טוב אז אני צריכה למהר…כי אני רק בחלק 3 .
קחי את הזמן שלך.