כמו בכל שנה, מצעד הגאווה היה בכותרות במשך זמן-מה, עם כל הבעד והנגד המוכרים. אני מבקשת להציע מבט אחר על העניין הזה.
לדעתי, יש רק הומו אחד: הומו-סאפיינס.
למילה "הומו" יש שני מקורות:
מקור אחד הוא מיוונית, שם "הומוס" פירושה "זהה". ההנגדה היא "הטרו", גם יוונית, ופירושה "אחר".
ומכאן: הומוסקסואל והטרוסקסואל.
המקור האחר של המילה "הומו" הוא מלטינית: Homos, שפירושה "אדם".
אדם הוא אחד המינים בטבע. מין במובן של Genus . למין יש כמה זנים – ה- Species .
במשך התפתחותינו היו כמה זני הומוס, כמו הומו ארקטוס – האדם הזקוף, וכיום יש הומו-סאפיינס, שזה אנחנו.
ולמהדרים שבינינו – אנחנו גם הומו-סנטימנטליס [קונדרה], הומו-נאורוטיקוס, אפשר גם הומו-היבריקוס, הומו-ליניאריוס, וכל אחד מוזמן להוסיף תיאורים כיד הדמיון הטובה…
מההיבט הזה – למושג "הומו-סקסואל" אין כל מובן.
כל בעלי-החיים הם סקסואליים. וההומו-סאפיינס אינו שונה.
לא רק זאת – למרות השימושים השונים, נראה שבמהות שני המובנים של המילה "הומוס" דומים.
כי ב"הומוס" במובן הלטיני אנחנו מציינים זן מסויים שכל מי שחבר בו זהה במאפייניו, וגם במובן היווני מדובר על "זהה".
ועל כל אלה, וגם בלי כל האמור לעיל – איזו משמעות יש לסווג אדם ולהגדירו על-פי העדפותיו המיניות?
איזה מובן יש למושג "סטרייט" ? "ישר" בניגוד ל-מה? ל-"עקום"?
ומה זה עקום? מה שלא תואם נורמות? ואיך העדפה מינית, שהיא עניין אישי ואינטימי, קשורה בכלל לנורמה, שהיא כללי התנהגות בחברה? מה עניינה של החברה בחדר המיטות של האדם הפרטי?
אני סבורה שהגיע הזמן להפסיק עם כל הסיווגים וההגדרות הללו והשיפוט שמתלווה אליהם. ההתפתחות שלנו כגזע אנושי תלויה במידה רבה ביכולת שלנו לעבור מחשיבה ליניארית, שמפרידה ומסווגת ומנתחת ושופטת כל דבר, לחשיבה של מכלול. בחשיבה של מכלול זווית המבט משתנה, ונותר מעט מאוד מקום, אם בכלל, לשיפוטיות. השיפוטיות הזו מגבילה אותנו, מצמצמת אותנו, והיא בעוכרינו.
ואם אנחנו זקוקים לקריטריונים כדי לתאר ולאפיין את עצמנו ולבחון עצמנו לפיהם – אני מציעה קריטריונים ערכיים, כמו יושר, הגינות, כבוד לאחר, אכפתיות, ענווה, צניעות, כבוד לטבע ולסביבה.
תגובות
אם נישאר לרגע במחשבה לינארית.
גם פרויד טוען שבעצם אנו דו מיניים במקור עד שאנו בוחרים מה ליהיות. הומו או הטרו,כמובן שיש לבחירה הזאת גם השפעה חיצונית[הורים[תסביך אדיפוס וכו]חברה,סביבה].
שאלת מה עניינה של החברה בחדר המיטות של הפרט?!,
אז לדעתי,כול נושא המיניות שמשודר ,בין אם זה ברחוב,מדיה על כול סוגיה, נועד למטרה אחת,
העלת תפוקת היצור[כלכלית].
אני חושבת דוקא מבדיל אותנו מצויין משאר המינים בטבע (לא לכוון הנכון, אמנם, אבל מבדיל).תשאלי את פצ'קוש מה דעתו על זה.
לעופר – אני מתייחסת לעניין ההבחנה המינית מההיבט של השיפוטיות שלנו את האחר.
למיכל – כוונתי לא היתה לעסוק בהבחנה בינינו לבין הטבע, אלא להבחנות השיפוטיות שאנחנו עורכים בקרב בני מיננו, הבחנות שלדעתי מעוותות אותנו.
ונכון שאחד העיוותים הוא שאנחנו מעמידים עצמנו מעל לטבע ועושים בו שמות.
פצ'קוש היה מסכים לקביעה שלך ללא ספק. הרי הוא גם כתב כמה דברים על השיפוטיות האומללה שלנו, ומה שהיא עושה לא רק לטבע, אלא גם לעצמנו
ומסכימה עם הפוסט לגמרי, או כמעט לגמרי, כי רעיונית איני מסכימה עם קיומם של קריטריונים כלשהם, אלא יותר עם משהו כמו מטרות או אמות מידה. המילה קריטריון, בהקשר של קיום, מטרידה.
יש את הקיום, ויש את הכיווניות שלו (בהיותנו יצור תבוני), והכוונה שלי, בהקשר ובהמשך לפוסט שלך, היא להדגיש את העובדה שדוקא היותנו יצור תבוני, ששם לעצמו מטרות כאלו או אחרות (או לא. כנראה שלא) , אך עסוק יותר מידי בקריטריונים, מדרדרת אותנו לפעמים לעומקים חדשים. ולכן, אם כבר קריטריון, אז אולי לקחת את זה של כבוד לטבע ולסביבה, ולהרחיב אותו מהמוגבלות של קריטריון לראיה הרחבה יותר של שאיפה או מטרת על.
אנחנו לא מספיק נזהרים מהיבריס.
גם לי יש בעייה עם המילה "קריטריון" כי היא שיפוטית. אבל עדיין לא הצלחתי למצוא משהו שיהווה תיאור. מתי שהוא ההארה תבוא, אני מקווה…
נינה,
לחלקה הראשון של ההודעה: האם התכוונת לבחון את המושג בכלים של פילוסופיה של הלשון? אם כן, הרי שנדמה לי שלא הבחנת בין מובן (Sense) לבין משמעות (Reference). אבל אני עצמי סולד מפילוסופיה אנליטית (-:
לגבי החלק השני, אכן סיווגים, הגדרות ושיפוטים מגבילים את האדם ולעיתים קרובות מזיקים ואף אינם מוסריים. האם תוכלי לומר מעט על החלופה שציינת: חשיבה כמכלול?
לשאלתך הראשונה – ממש לא. בסך הכל בדקתי את מקור המילה הומוס", וגיליתי שיש שניים: יווני ולטיני.
וזה בסדר, גם אני לא מבינה את הזרם האנאליטי… (-:
לשאלתך השנייה – החשיבה שלנו היא ליניארית-רציונלית, שעובדת במבנה של או-או.
במצב כזה מתקבלת חשיבה סגורה. דוגמה קלאסית לזה היא הפיזיקה הניוטונית.
הרחבתי על כך מעט בכמה מאמרים כאן באתר:
http://www.notes.co.il/nina/23650.asp
http://www.notes.co.il/nina/23994.asp
http://www.notes.co.il/nina/25290.asp
חשיבה כמכלול היא חשיבה שנעזרת בתודעה כולה – תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית גם יחד.
ותבונה איננה רציונליות. תבונה היא כושר לעבד מידע. איך לעבד אותו – זה תלוי בנו. אנחנו, לצערי, בחרנו ברציונליות, ובכך אנחנו מאבדים הרבה מידע על העולם ועל עצמנו.
היי נינה, מסכים איתך מאד.
קודם כל, צריך לרדת לשורש הגדרת המיניות שזה המין.
העדפה מינית מתייחסת דוקא להעדפה מגדרית, משום שאין מעדיפים אדם בשל איבר מינו (שגם מוסתר), אלא בשל מגדרו.
הבעייה החלה בכך שבני אדם הפכו שוני מזערי שהתבטא באיברים, לשוני תרבותי עצום שמתבטא כמעט בכל מחשבה, רצון והתנהגות.
השוני המלאכותי הזה נקרא מגדר, והדרך שבה זה נעשה היא ע"י חינוך מגדרי כפייתי.
הקישור בין מין למגדר הוא כמובן אינו הגיוני, כי הוא סטטיסטי ולא מוחלט, וכמובן כפייתי ומדכא.
אין שום צורך שאדם יהיה מזוהה ע"י המצאה תרבותית (מגדר) או ע"י אחד מאיברי גופו (מין).
היעדר הצורך הוא גם ע"פ כל הגיון סביר, ושלא לדבר על הדיכוי העצום שהזיהויים האלה יוצרים.
"הומו" היא מילה מוזרה בהקשר הזה.
האם העובדה שיש לשני אנשים איברים באורך מסויים הופכת אותם לדומים באיזשהו מובן?
טוב, אולי באיזשהו מובן, אבל אני יכול לחשוב על עשרות אלפי קריטריונים מוצלחים יותר לדמיון בין שני בני אדם.
האמת היא, שכאשר כתבתי את הפוסט הזה, כתבתי גם על עניין הג'נדר, ואחר כך הורדתי אותו כדי לא להעמיס.
אבל אני מסכימה איתך: אני מתנצלת בפני כל העוסקים בתחום הזה, אבל פשוט לא מובן לי התחום שנקרא "ג'נדר". למה ליצור עוד חלוקה להפרדה בינינו כבני אדם, ולהמציא עוד קריטריונים לשיפוט?
אני סבורה, כמו שכתבתי כאן, שהתיאור של "הומו-סאפיינס" מספיק בהחלט. הוא גם הכי פחות שיפוטי לטעמי. והלוואי והיינו מתנהגים כמין שחושב.
ולא נתקל באנשים עם הגישה הזאת (לצערי), רוב האנשים מאמינים שמגדר הוא מהות שטבועה באדם.
אני יכול להבין מדוע עוסקים בתחום. מגדר יצר המון דיכוי ובעיות שצריך לפתור ברמה המעשית, ובד"כ מי שעוסק או מתעניין בתחום דוכא בעצמו.
גם אני נמנה על אלה, כאדם עם חוסר התאמה בולט בין מינו לבין מה שהחברה קבעה כמגדרו.
אני סובל מבעיות יומיומית על הרקע הזה, אף על פי שדעתי זהה לדעתך.
(יש גם שוביניסטיים שמתעניינים בתחום, מתוך מטרה לשמר את מצב ההפרדה הקיים, תחת כותרות כמו "פסיכולוגיה אבולוציונית")
אני חושב שכל חלוקה והפרדה בינינו כבני אדם היא תוצר של אגו ובורות, ומגדר מתנהג כמו שאר החלוקות, רק שהוא חלוקה גסה ושרירותית במיוחד, שיוצרת עיוות לתכונות ולרצונות הטבעיים של האדם.
המין האנושי מתאפיין בעיקר בהתנהגות אוטומטית וקונפורמיסטית. מין שמעדיף את השקר על פני האמת, את העוורון על פני המודעות.
מין שטורח רק לטפח את תדמיתו הדמיונית, במקום לעסוק בסוגיות החשובות באמת, כמו משמעות הקיום.
מה שאתה מכנה "התנהגות אוטומטית וקונפורמיסטית" היטיב לתאר ניטשה כשדיבר על העדריות.
אני סבורה שזה נובע מדפוס חשיבה תרבותי, ולא מתכונות אופי או אישיות.
הסברתי את זה כאן באריכות-מה בסדרת המאמרים על האושר, שהם למעשה הסבר לדפוס החשיבה שלנו, שבין השאר גם מונע מאיתנו להיות מאושרים.
אולי, אם תקרא זאת, יהיו לך יותר כלים להתמודד עם הסביבה.
לדעתי אישיות היא מה שתיארת: שילוב של תכונות מולדות ודפוס חשיבה חברתי.
באשר לסדרי עדיפויות – כאן אני מציעה לך להפסיק לחשוב ולדבר במונחים של מחיר וכו', ולעבור לחיות את חייך לפי רצונך. וכן, זה כמובן אומר לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
כשם שהעולם לא חייב לנו שום דבר – כך גם אנחנו לא חייבים כלום לעולם. אנחנו יכולים לחיות בחברה ולמלא אחר כלליה: לא לעבור באור אדום, לא לגנוב – אבל מעבר לכך – החיים שלנו הם שלנו, והתוכן שאנחנו יוצקים בהם הוא המשמעות של חיינו. וכאן העולם החיצון פשוט לא מעניין. לא נורמות, לא קונפורמיות – אלו דברים שבאים והולכים ומשתנים. הם אופנות חולפות. חבל בכלל להתייחס אליהן.
דבר אחד אני יכולה לומר לך: כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו – ומאמינים בעצמנו ובדרכנו – גם החברה מקבלת את זה, כי זה מקרין החוצה.
הספקתי מאז ההודעה האחרונה לקרוא מאמרים שלך.
אני כל כך מזדהה עם תפיסת העולם שלך. לא ראיתי עד היום מישהו שחיבר בצורה כזאת הרמונית בין פילוסופיה מזרחית למערבית. מדהים 🙂
לענייננו, האם יש לאדם רצון אחד מובהק?
כשאני מתבונן בעצמי, אני רואה בעיקר סתירות בין רצונות, אוסף של רשמים שהוא כאוטי מטבעו.
יש באמת כאלה שטוענים שצריך להפריד בין הרצון של המהות, לבין הרצון של האישיות. כלומר, שיש איזשהו רצון אמיתי ואחיד, מעבר למה שנראה כסתירות.
אני מסכים איתך שהחלטות לא צריך לבצע ע"י השכל דוקא, וגם עם זה שלקבלת עצמנו יש כוח אדיר.
אפשר להגיד שקבלת עצמנו מספקת לנו מקור זמין של אנרגיה, בניגוד לתלות באחרים.
לגבי ההקרנה החוצה – זה נכון כאשר חווים את נוכחותו של האדם השלם.
אבל עם זאת, ברקע קיימים סטיגמות ושליליות, שנובעים מפחד מהשונה, שיכולים להשפיע על חייו של אותו אדם בהרבה היבטים. לפעמים צריך להתפשר על אידיאלים כדי להצליח לחיות את חייך בין אנשים שלא מסוגלים להבין, ושלפעמים יהיו אטומים כלפיך גם אם אתה אדם מקסים ושלם.
הנטייה שלי היא להסכים עם מה שאמרת לגבי הגשמת עצמנו, אבל לא ככלל, ותלוי כמובן גם באיזה רמה של הגשמה.
הגשמה ברמת האגו\תדמית היא למשל לא רצוייה, כמו גם הגשמה שפוגעת באחר. (וכמובן שגם את נושא הפגיעה באחר אפשר לפתח עד אינסוף).
תודה.
שאלת הרבה שאלות כאן. לדעתי כולן מתמצות בדבר אחד: במי שאנחנו.
כן, לכולנו יש כמה רצונות, וצריך לראות אילו מהם מדברים אלינו יותר או פחות – לבסוף אנחנו יודעים באינטואיציה מה הכיוון.
באשר לסטיגמות שליליות וכו' – שוב: הסטיגמה לא צריכה לעניין אותנו. הפחד מהשונה נעלם אם אותו "שונה" מקרין שלמות.
ולא צריך להתפשר על אידיאלים כי לדעתי אין דבר כזה אידיאלים. אידיאה היא משהו סטטי, מוחלט, מושלם – והחיים אינם כאלה. אידיאות גורמות לנו להחמיץ את החיים.
ובאשר ל"הגשמת אגו" – כפי שכתבתי בכמה מהמאמרים:
אגו אי אפשר להגשים. אגו אפשר רק להזין.
(-:
התיקון נכון. אי אפשר להגשים אגו, מכאן נובע כל הסבל האנושי.
אבל את האני אפשר להגשים, לשמחתנו 🙂
(רק שזה פרדוקסלי ומורכב עד כאב, או לחילופין פשוט בצורה שהשכל לא מסוגל לקבל).
אבל מה שניסיתי להגיד זה שמגדר, זוגיות, קריירה וכן הלאה הם עדיין בתחום ההזנה ולא ההגשמה.
הגשמת עצמנו אינה פרדוכסלית ואינה מורכבת כלל.
http://www.notes.co.il/nina/24233.asp
http://www.notes.co.il/nina/24319.asp
זוגיות וקריירה יכולים בהחלט להיות בתחום ההגשמה ולא ההזנה. זה תלוי בנו.
זו היתממות סמנטית. יש מושג כזה שנקרא הומוסקסואל, וכל האנשים פרט אליך, אולי, מבינים במה מדובר. הרצון להעלים מהשפה מושגים כדי לא לאפשר הבעת רעיונות מסוג מסוים הוא ישן ומסוכן.
כמו כן, גם הרעיון שאת מנסה להביע באמצעות המצאת השפה מחדש, הוא הזוי לדעתי. יש משמעות חברתית לסיווג אנשים לפי נטיותיהם המיניות, כי מין מעניין, ומין מכתיב חלק מהמוטיבציות של אדם בחברה. החיפוש אחר זיווג או אחר בן זוג הוא התנהגות חברתית, בניגוד לזיווג עצמו. החיפוש הזה טבוע בנו גם כשמטרתנו המודעת אינה מינית. ישנה כימיה טבעית של אדם עם בר זיווג פוטנציאלי, שהיא גבוהה יותר מהכימיה שתהיה לו עם פרטנר שאין לו פוטנציאל מיני .
כאשר אמרתי שעבורי יש רק הומו אחד – הומו-סאפיינס, לא התכוונתי להעלים מהשפה מושג כדי לא לאפשר הבעת רעיונות, אלא להיפך: הצעתי להפסיק להשתמש במושג הזה כמייצג ערכים, מכיוון שהוא לא ערכי אלא שיפוטי.
אני גם לא מוצאת כל משמעות חברתית כהגדרתך בסיווג אנשים לפי נטיותיהם המיניות.
נכון שהחיפוש אחר זיווג הוא התנהגות חברתית, אבל למה לסווג אנשים לפי נטייה מינית? למה לא לפי האם הם ישרים, הגונים?
לדעתי סיווג לפי נטייה מינית הוא שיפוט, ואני דוחה שיפוט כזה.
כמו שתפוח יכול להיות גם ירוק וגם עם תולעים, ככה אדם יכול להיות גם הומוסקסואל וגם הגון. שתי התכונות מציינות גוון מסוים של אנשים שלא קיים במציאות אלא – הוא אידיאה (כמו האידיאות של אפלטון). המציאות היא שהומוסקסואלים עלולים בסיטואציות חיים מסוימות להמשך לנשים, ולהפך – סטרייטים יכולים להתגלות כבעלי נטיות הומוסקסואליות במצבים אחרים. ממש כמו הגינות. שניהם אידיאות, אבל לשניהם יש משמעות ורלוונטיות בבואם לתאר את דרכו של אדם בחברה אנושית. האידיאה ההומוסקסואלית היא , אגב, בעלת תכונות נוספות פרט למשיכה המינית. לאידיאה ה"הומוסקסואל"-ית יש מבע מסוים, תכונות מסוימות, שיוכים חברתיים מסוימים, יחס מסויים לגופה. כולם יודעים את זה. להגיד שלא קיימת אידיאה כזו, ושכל אחד לגופו זה פשוט פוסטמודרניזם מזוין. זה מה שזה.
הניתוח הזה לא נראה לי.
אתה עושה שימוש מוטעה באידיאות של אפלטון.
תכונות הן תיאור של משהו שקיים. הן לא אידיאות. לומר שיש אידיאה של הומוסקסואל פירושו לומר שהומוסקסואל יתקיים גם אם לא יהיה בעולם אף הומוסקסואל אחד.
יכולת ההפשטה שיש לנו מאפשרת לנו ליצור שפה, שהיא לכידת מצבים במציאות ותיאורם באמצעות סמל. כך גם נוצרות מילים חדשות בשפה כל הזמן: כאשר נוצר מצב במציאות שאין לו ביטוי בשפה – אנחנו יוצרים לו מושג כדי שנוכל לתקשר בינינו.
כאשר נוצר האינטרנט – התחלנו ליצור שפה שתתאר את העולם הזה.
האידיאה של אפלטון קודמת למציאות ומתנה את קיומה. עבור אפלטון המציאות שלנו, הפיזית והאנושית, היא חיקוי של עולם האידיאות. מימזיס. האידיאות הן נצחיות והיו קיימות לפני העולם והאדם. זוהי תפיסה מאוד דטרמיניסטית, ואני סבורה שאין לה מקום היום.
ולא, איני סבורה שזה "פוסטמודרניזם מזויין" כהגדרתך, ולו מהסיבה הפשוטה שאין לי, ומעולם לא היה לי מושג מה זה פוסטמודרניזם, והוא לא קיים בלקסיקון שלי.
אתה יכול לומר שקיים מושג כללי של הומוסקסואל. אבל זהו מושג שאנחנו יצרנו אותו. הוא לא נקבע אי-שם למעלה.
ומכיון שאנחנו יצרנו אותו – אנחנו יכולים להחליט איך להשתמש בו, מתי, ואם בכלל.
הבחירה שלי היא לא להשתמש בו כדי לתאר אדם.
מה כבר אפשר לומר? קודם את לא מכירה בקיומה של ההומוסקסואליות ועכשיו בקיומה של פוסטמודרניות? שיהיה בהצלחה.
אגב, גם אם יעלמו כל העגבניות בעולם, האידיאה של עגבניה שאור תישאר. ואין לדטרמיניזם שום קשר לכך. נהפוך הוא . היותם של כל הדברים הגשמיים שונים מהאידיאות היא עדות לכך שאין דבר שנברא (נוצר, נתקיים, איך שלא נקרא לזה) בעולם הזה לפי שטנץ ידוע ומוכתב מראש. בכל גשמיות יש מגוון שלא הוכתב מראש ולא היה יכול להלקח בחשבון. גם תאומים זהים שבספר הגנטי שלהם כתובות אותן המילים הם בסוף שונים במידת מה (למשל בטביעות האצבעות).
לא ברור לי איך הגעת למסקנה שאינני מכירה בהומוסקסואליות. כל מה שאמרתי הוא שאינני סבורה שיש להשתמש בה כדי להגדיר אדם. בדיוק כפי שאיני סבורה שיש להגדיר אדם לפי צבע עורו, מוצאו וכו'. זה לא אומר שאני לא מכירה בצבע עורו ומוצאו.
ובאשר לאידיאות – מה שאתה כותב איננו האידיאות של אפלטון. צר לי. הדברים הגשמיים אצל אפלטון מחקים את האידיאות.
כתבת " למושג "הומו-סקסואל" אין כל מובן." וגם כתבת " איזו משמעות יש לסווג אדם ולהגדירו על-פי העדפותיו המיניות?" . לא אמרת שאת מעדיפה שלא לייחס חשיבות למיניותו של אדם (למרות שגם אמירה כזו היא מיושנת ופוריטנית עד בלי די) , אלא שהגדרת אדם כהומוסקסואל היא נטולת מובן!!!! שאין להגדרת אדם כהומוסקסואל משמעות!!!! והרי כל ילד קטן יודע מה המשמעות של היות אדם הומוסקסואל.
ובאשר לאפלטון – מחקים, אבל לא בצורה מושלמת. לכן האידיאה היא אידיאה…. נטייתם של הדברים הגשמיים היא להשחק ולהתרחק מהאידיאה. בשביל זה האידיאות הומצאו – כי למרות שכל הכלבים נראים שונה, מתנהגים שונה, אוכלים שונה, וכיוב' עדיין ניתן להגדיר כלב. ואף על פי שהוא דבר דינמי שמשתנה כל הזמן, הוא עדיין כלב, כי עדיין במהותו הוא דומה לאידיאת הכלב. (וכך המדינה, שאף שהיא נשחקת ונהרסת היא עדיין מדינה, ולכן יש גם סיכוי לשקמה, קרי, להחזיר את דמיונה לאידיאה)
לא כל כך הבנתי עם מה בדיוק לא הסכמת… האם את כופרת בכך שהדברים הגשמיים הם לא העתקים מדויקים של האידיאה, ושדמיונם לאידיאה נשחק? אם זה המצב, ונראה לי שזה המצב, אז המצב הוא קשה ביותר. אפילו שצר לך.
מאוד קל להוציא דברים מהקשרם. אבל זה לא רציני. הנה מה שכתבתי:
המקור האחר של המילה "הומו" הוא מלטינית: Homos, שפירושה "אדם".
אדם הוא אחד המינים בטבע. מין במובן של Genus . למין יש כמה זנים – ה- Species .
במשך התפתחותינו היו כמה זני הומוס, כמו הומו ארקטוס – האדם הזקוף, וכיום יש הומו-סאפיינס, שזה אנחנו.
ולמהדרים שבינינו – אנחנו גם הומו-סנטימנטליס [קונדרה], הומו-נאורוטיקוס, אפשר גם הומו-היבריקוס, הומו-ליניאריוס, וכל אחד מוזמן להוסיף תיאורים כיד הדמיון הטובה…
מההיבט הזה – למושג "הומו-סקסואל" אין כל מובן.
כל בעלי-החיים הם סקסואליים. וההומו-סאפיינס אינו שונה.
ובאשר לאידיאות – אני מציעה לך לבדוק את תשובתו של אריסטו לאפלטון בעניין האידיאות.
אני סבורה שתשובתו מאוד הגיונית, ועולה בקנה אחד עם ההבנה שקיימת היום בעניין שפה ומושגים.