דרך הפילוסופיה | The Way of Philosophy

הסיפור הגיע אלי במייל, ללא שם, רק עם הכותרת "הכלים שאלוהים נותן". קיצרתי אותו מעט. תודה גדולה למי שכתב את הקטע. ותודה לאלישבע מגריל ששלחה לי אותו.

"כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו – רק פעם אחת – איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית – הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו'- החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו, ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אמר לי,"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה – אתה אף פעם לא עשית דבר רע."
אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר" "ששש.., תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הזה – לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים, כל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא ידיים טובות, לזה כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לך את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם. אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. ולפעמים לוקח לנו קצת זמן לגלות את הכלים, בגלל שהם ככה, מתחבאים. אז תהיה סבלן. כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי. ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי – האיש הפשוט והטוב והחכם הזה – נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי. ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-מה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על-ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו. היא מסתכלת על הנייר ושואלת: "מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.
אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.
מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש – גם פה בארץ וגם בחו"ל. היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית. ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) – מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר:" מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים".