דרך הפילוסופיה | The Way of Philosophy

קצת באיחור – בהמשך לפוסט " על כסף ואושר, ומדע האושר" ו"משהו לחשוב עליו: העשרה" – כמה מחשבות על המתמטיקה של האושר ותוצאותיה.

היחס שלנו למתמטיקה הוא אמביוולנטי.
לא כולנו אוהבים מתמטיקה, בלשון המעטה… חלק ניכר מאיתנו די סבל ממנה בבית הספר, ויש כאלו שעדיין נושאים עימם את צלקות אותה מלחמה אבודה שתוצאותיה היו ידועות מראש…
אבל – מאוד היינו רוצים שחיינו יהיו מתמטיים: נוסחה להצלחה, נוסחה לזוגיות, נוסחה לגידול ילדים – נוסחה לאושר.
הוודאות שהמתמטיקה מספקת יש בה קסם, ללא ספק. וככל שהמשוואה פשוטה יותר – הקסם גובר. מה יותר נפלא מ- 1+1=2 ?
כך אנחנו מוצאים היום מדע אושר, מדדי אושר, נוסחאות לאושר, כלכלני אושר – כולם מחפשים אחר הנוסחה המנצחת שתביא אושר.

אחת הנוסחאות הנפוצות היא: מציאות חלקי ציפיות = אושר.
כלומר – ככל שהמציאות קרובה יותר לציפיות שלנו; ככל שהצלחנו לממש ציפיות – אנחנו יותר מאושרים.
הנוסחה הזו איננה חדשה. היא ואריאציה על הנוסחה של וויליאם ג'יימס לגבי הערכה עצמית, שאומרת:
הצלחה חלקי ציפיות = הערכה עצמית.
וזו עצמה מתבססת על אדם סמית, שאמר שאנחנו רוצים עושר ועוצמה לא כדי לספק צרכים בסיסיים, אלא כדי לזכות בכבוד והערכה.
הנוסחה הזו מכונה "מדד קפיטליסטי" להצלחה: הוא מודד רווחה אישית על-פי הצלחה חומרית. אלא שזהו מדד חיצוני. אז נכון שבלי דחף לשיפור חומרי היינו עדיין חוטבים עצים ושואבים מים… אבל שיפור חומרי לא שקול לרדיפה אחר חומרנות. השיכנוע הקפיטליסטי הוא לצריכה של דברים שהצורך והרצון בהם לא פעם רק מדומיין, לא אמיתי.

יש כמה בעיות משולבות בנוסחה הזו: הציפיות ומקורן, הגדרת הצלחה, והגדרת אושר.
הרבה מהציפיות שלנו נעוצות לא בנו, במי שאנחנו ומה אנחנו היינו רוצים, אלא במימוש נורמות חברתיות לשם קבלת גמול חיובי מהסביבה. בחברה בה ההצלחה נמדדת בחומר, הגמול החיובי הוא הערכה במונחי סטטוס ויוקרה חומריים, קרי: כסף. הדרישה הנורמטיבית להישגיות ומצויינות היא הביטוי לכך. 
הבעייה היא, כמובן, שלרוב מתקיים פער בין המציאות הנתונה לנו, ושאיננה בשליטתנו, לבין הרצונות והציפיות שלנו, שהם תוכן פרטי של התודעה שלנו, ואין בהן כל חיוב לגבי העולם.
לא רק זאת, להישגיות ומצויינות לא יכולים להיות קריטריונים מוחלטים. כל אדם והיכולות שלו.
כך, ה"פיתרון" שמציעים לנו הוא: או להנמיך ציפיות ולהתאים אותן למציאות, או להיכנס למלחמה על ההצלחה. אלא שאף אחת מהחלופות הללו איננה פיתרון של ממש.
מחד, אם אנחנו מנמיכים ציפיות – קבענו מניה וביה שאנחנו כישלון.
מאידך, כפי שחקר האושר מראה, אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש כאשר נשיג מטרות ונממש ציפיות – ומסתבר שגם אז לא נהייה מאושרים.

הנגזרת הברורה של ההתנהלות הזו היא לחץ שגורם לשחיקה. התחושות הן של ריקנות, עייפות סוחטת, Burnout, ואלו היפוכם של אושר.
שחיקה היא תוצאה של כמה גורמים. המרכזיים, לדעתי, הם פער בין ציפיות לתגמול, ויחס לקוי בין מאמץ להתאוששות, כאשר "התאוששות = זמן פנוי".
כאשר אנחנו לא מקבלים גמול שתואם את הציפיות שלנו, אנחנו מאוכזבים, מתוסכלים, והתחושה היא שאנחנו עובדים קשה "בשביל כלום". אלא ששחיקה לא נובעת בהכרח מעבודה מאומצת מידי. מחקרים הראו שאנשים שחוקים פחות כאשר הם תלויים פחות בעבודה כמדד להגשמה עצמית.
באשר להתאוששות ממאמץ – הבעייה היא שאין לנו זמן פנוי רציף. עבורינו "יעילות = לעבוד כמה שיותר", והזמן הפך לזמינות מופרזת. דוגמה בולטת היא הטלפון הנייד שפתוח כל הזמן… אנחנו מנסים למצוא טיפות של זמן פנוי בין לבין. וזה לא תורם כלום ליכולת להתאושש ממאמץ. 
כל הדינמיקה הזו מבוססת על משוואת האושר ועל הדפוס של תלות בנורמות ובמשוב חיובי. ואין דבר מנוגד יותר לאושר מאשר הדינמיקה הזו.

לעומת זאת – ישנו מדד אחר לאושר: "מדד הכוכב השמח" של קרן הכלכלה החדשה וידידי כדור הארץ.
המדד מסתמך על שלושה גורמים: תוחלת חיים, רמת הרווחה, והנזק הסביבתי שגורמת המדינה. הדבר מכונה "טביעת רגל סביבתית".
כאן הנוסחה היא: תוחלת חיים + שביעות רצון חלקי נזק אקולוגי = אושר
זוהי נוסחה מעט מתוחכמת, אבל המסר שלה ברור:
כאשר הנזק האקולוגי קטן או לא קיים, פירוש הדבר שהמשוואה "אושר = ידע = כוח = שליטה" לא מתקיימת.
וכאשר משוואת האושר הזו לא מתקיימת – אנחנו פתוחים לחוות אושר.
החברות שעונות על מדד זה באופן מובהק הן – כמה לא מפתיע – חברות קטנות, שנעוצות במסורות עתיקות של קשר הדוק בין האדם לטבע, ושאינן מונעות על-ידי המרדף אחר החומר: צרכנות, רכוש, כסף וכד'.
המדד הזה הוא "מדד רווחה".

מדד רווחה לא עוסק בהצלחה חומרית, אלא בתשתית שמספקת לחברה את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים.
כאן התפיסה היא שברגע שצרכי הקיום הבסיסיים מסופקים ואנחנו לא צריכים לדאוג להם – אנחנו יכולים להיות נינוחים, שלווים, וליהנות ממה שההווה מציע לנו.
מדד רווחה עוסק פחות באכסיומות – "מה יעשה אותי מאושר", ויותר בלכידת מצב אנושי קונקרטי ובירור מהם הגורמים האישיים והסביבתיים שמביאים לאושר.
התפיסה הזו מעניינת, משום שהיא מפרידה למעשה בין הקיום ההישרדותי לבין שאר החיים. היא אומרת: ברגע שאתה לא צריך לדאוג לקיום שלך – אתה פנוי לחיות את חייך בשלווה. אנחנו במערב, לעומת זאת, הופכים את החיים כולם למלחמת הישרדות.

ולא. זה לא סוף עידן הקריירה, כמו שכמה מדריכים לחיים שצצים כל הזמן על המדפים טוענים. ולא, לא אבד הכלח על דברים כמו פרנסה, משרה יציבה והתקדמות מקצועית. זה לא או-או. אבל לקחת דברים בפרופורציה.
חקרו שתי קבוצות פרופסורים באוניברסיטאות בארה"ב ובמקסיקו, וגילו שהאמריקאים כמובן יותר לחוצים ושחוקים מעמיתיהם המקסיקנים. וההסבר פשוט: פרופסור במקסיקו הולך בצהריים הביתה לאכול עם המשפחה ולנוח, וזה בכלל לא נתון לדיון.