לפני כעשר שנים אימצתי את צ'וקו, חתול רחוב שהתעוור. ד"ר סמדר טל, הוטרינרית הנפלאה שלי, ביקשה ממני אז לכתוב משהו קצר כדי שתוכל להראות לאנשים שאפשר לאמץ בעלי-חיים נכים, ולא צריך מייד להרדים. כשנה לאחר שאימצתי אותו, צ'וקו כתב רשימה קצרה מלווה בתמונות. הרשימה הזו תלוייה עד היום במרפאה, והצילה כבר הרבה חתולים וכלבים.
לאחר פינוי גוש קטיף התגייסו הרבה עמותות ואנשים טובים לעזרת בעלי החיים הרבים שננטשו שם. תרמתי ככל יכולתי, ואז עלה הרעיון לנסות ולעבד את הרשימה של צ'וקו לסיפור של ממש, לספר, לפרסם אותו, ולתרום את כל ההכנסות לעמותות שמטפלות בבעלי חיים במצוקה. צ'וקו התגייס למשימה בשמחה, ותרם עוד כמה רעיונות לכתב-היד ופוזות לצילומים. פנינו לכמה הוצאות ספרים, אבל זה לא צלח.
צ'וקו הלך לעולמו היום לפני חמישה שבועות. אני לא יכולה לחשוב על מצבה יותר יפה מאשר הסיפור שלו.
אולי פעם הספר ייצא, ואולי לא. הסיפור עצמו קיים.
עקב מגבלות המקום, צמצמתי מעט את הטכסט, וצמצמתי בהרבה את שפע התמונות שנמצאות בכתב-היד במקור.
לראות עם הלב ©
מאת: צ'וקו
רשמה וצילמה: נינה
מוקדש באהבה לסמדי (ד"ר סמדר טל) ולקרן השמרתולית (קרן פלג)
ולכל החתולים באשר הם, כפי שהם.
שלום,
אני צ'וקו.
ובדרך כלל – זה מצבי הטבעי היום
אבל אני עונה גם ל- צ'וקון, קטוש ו-מתוש (שזה קטן ומתוקוש), מתיקותי וקפוש, וגם משי, מש, משוש-פשוש. ועוד כל מיני כאלה שמות משונים, שאין לי שום מושג מאיפה הם באים.
הסיפור שלי מוזר, מלא הרפתקאות – שמח וגם עצוב, אבל נגמר בטוב.
נולדתי באחת מהחצרות של תל-אביב, במקום נפלא, מלא עצים, פרחים וגדרות יפות של אבן. אז אמנם אני מה שאתם קוראים לו "חתול פז" (פח-זבל), אבל ממש אין שום קשר ביני לבין הזבל. כי כמה מהשכנים אמצו אותי ועוד כמה מחברי החתולים,
נתנו לנו אוכל בשפע, וקערות מים טריים בצל, בחורף סידרו לנו מחסה מתחת לעמודים – בית מקופסת קרטון עם שמיכות צמר וכרים, בית של ממש – שם היה לנו חם ונעים.
ובקיץ עשיתי חיים יחד עם חברי החתולים,
עצים,
על שיחקנו
טיפסנו מחבואים,
ובטח שגירשנו את כל העכברים, וגם את הנחשים. בקיצור – הכי טוב שיכול להיות.
אבל – – יום אחד, בחורף, כשהייתי בן ארבע – קרה דבר נורא:
בבניין שלנו באו לגור אנשים שלא רצו בחצר חתולים. הם זרקו לנו את בית הקרטון (אפילו שהיה רוח וגשם וקר), שפכו כל פעם רעל בכלי האוכל שלנו – –
ואני אפילו לא יודע למה. לא עשינו להם כלום. וחוץ מזה – למי שאותי לא אוהב, אני בכלל לא מתקרב.
למה הם התנהגו ככה ? עד היום אנ'לא מבין.
אני זוכר ריח מאוד רע וחריף, שגם מאוד שרף וכאב בעיניים.
השכנים החברים ניסו לשמור עלינו, ובחצר היתה ממש מלחמה. אבל עד שהמצב נרגע – –
העיניים שלי כבר התחילו לראות רע.
ראיתי כל יום פחות, ופחות…..
ופתאום – – – היה חושך….. כל הזמן ………. גם ביום…….
היה נורא מפחיד.
תנסו לכסות את העיניים לכמה דקות – ותרגישו מה זה לא לראות.
זה לא חושך כמו לילה, כי גם בלילה יש קצת אור. זה חושך לגמרי. שחור-שחור.
כל הזמן הייתי נתקל בדברים, אפילו שהלכתי בזהירות, בצעדים קטנים. כל רעש הכי קטן הבהיל אותי, ורוב הזמן התחבאתי בפינה אחת, ופחדתי לזוז.
לקחו אותי לד"ר סמדי, שהיא רופאה של חתולים (איך שאני שונא לנסוע במכונית, ועוד בתוך כלוב !), נתנו לי כל מיני תרופות, ובלעתי אותן בשקט (אפילו שחלקן היו ממש לא טעימות), כי קיוויתי שזה יעזור; וחיכיתי, וחיכיתי – – אבל לא הצלחתי לראות.
ואז לקחו אותי לבית חולים (אוף! שוב במכונית), שם בדקו אותי מומחים לעיניים עם כל מיני מכשירים. לא בכיתי, ישבתי בשקט. הם אמרו שהתנהגתי מאוד יפה ושאני חתול גיבור. אבל – התברר שאין מה לעשות. העיניים שלי פגועות, ואף-פעם לא אוכל יותר לראות. "מצטערים", הם אמרו. "אנחנו לא יכולים לעזור".
ואז – – גם בלב שלי נהייה שחור.
הייתי בטוח שאני אבוד. כי חתול שלא רואה לא יכול לשרוד בחוץ.
ואז – – קרה לי נס ! הכי נפלא שיש ! החברה שלי לקחה אותי אליה הביתה בלי להסס.
ומה אני אגיד לכם – –
בהתחלה נורא בכיתי, ורציתי לצאת החוצה, והייתי די אומלל, אפילו שאני אוהב אותה.
אבל – מצד שני…
המיטה שלה טובה, והכרים והשמיכות – משהו ! רכות ממש ! תאמינו לי…
והאוכל – נו, מה יש לומר – – פינוק אמיתי ! מכל הסוגים, כזה וגם כזה !
ומהר מאוד אילפתי אותה, והיא פותחת לי כמה קופסאות כל יום, כל פעם בטעם אחר…
יש לי פינה עם שירותים, עם חול בריח טוב, והיא דואגת לנקות לי אותם פעם ביום
(כי, אתם יודעים, אנחנו החתולים מאוד נקיים, ולא אוהבים לעשות צרכים בשירותים מלוכלכים)
והבית – חבל על הזמן: קריר בו כשבחוץ חמסין, וחם כשבחוץ רוחות וגשם –
ממש קסם ! (וזה חשוב כי אני כל כך לא אוהב רוחות ורעמים, ואני הכי שונא גשם)
את כל החדרים למדתי בעל-פה. קלי-קלות. לא דבר גדול.
(ורגע… שכחתי להגיד שאני גם מאוד חכם ואינטליגנט !)
וכמובן, כמו שאמרו גם חכמים קדמונים אצלכם – "לא תשים מכשול בפני עיוור",
אז אתם יודעים מה זה אומר: סדר הרהיטים קבוע ולא משתנה, וכשהולכים, צריך להביט למטה ולהיזהר לא לדרוס ולא לדרוך, כי אני לא יכול לזוז הצידה ולחמוק.
יש לי גם מרפסת קטנה עם מזרקת מים ועציצים, וחצי בוקר אני מבלה שם.
לפעמים באות ציפורים לשתות. זה די מעצבן, עם כל הציוצים שלהן, אבל התרגלתי, מה לעשות…
אחר-כך אני עובר לסלון, וממשיך שם בעמל יומי
לעיתים אני מבלה בחדר העבודה, הוגה על מהות הקיום
אבל אל תחשבו שזה כל מה שאני עושה. כי כשאנ'לא ישן – אני מאוד עסוק, אפילו שאנ'לא רואה:
יש לי עכבר עם פעמון שאני מתעלל בו בכיף ,
אני יודע לתפוס רגליים שמציצות מהמיטה, ולקפוץ על כל מה שזז,
אני אוהב לבדוק את כוח המשיכה (שזה אומר להעיף דברים למטה…), עולה ויורד מהפסנתר חופשי (טוב, כמעט חופשי…)
כי לפעמים אני מאבד כיוון ונתקע, אבל מיד מודיע: "מיאו", והעזרה מגיעה:
החברה שלי טופחת על הכורסה, או על הרצפה, מכוונת אותי ב-"כן" ו"לא" ו"בוא, צ'וקו, כן כן, מכאן". ואני שומע והולך לפי הקול, וככה יודע לרדת כמו גדול.
אתם יודעים, זה כמו אצל אנשים:
לאנשים שלא רואים יש כלב-נחייה – ולי יש אדם-נחייה. זה מאוד הגיוני. נכון?
וזה לא הכל:
כמה פעמים ביום אני מקבל מסאז' רציני , אני משקיע המון בלקלוקים (כי ככה חתולים מתרחצים): אחרי כל ארוחה, וגם לפני השינה.
וכדי שלא אתאמן בהישרדות על הרהיטים, יש לי קרשי גירוד מיוחדים, שזה בעצם כלי המניקיור שלי.
וזה כיף להתקרקש עם קרש הגירוד הזה, כי יש לו ריח מיוחד שאנחנו אוהבים. ולפעמים אני יושב עליו סתם – ונרדם.
לפעמים החברה שלי נוסעת, ואז קרן השמרתולית באה לגור איתי בבית. כי אי-אפשר להשאיר אותי לבד. ואז גם כן כיף כי יש הרבה שרימפסים…
בקיצור –
יש לי יופי של בית, עם המון אהבה וחיבוקים ונישוקים. מעז יצא מתוק, כמו שאתם אומרים.
אז אני עיוור.
אבל זה לא אומר שאני לא רואה. אני רואה – אבל באופן אחר.
אני שומע, ומריח, ומרגיש… ואוהב … ממילא אהבה לא צריך לראות בעיניים.
אהבה הרי מרגישים – עם הלב.
וגם אתם הרי תמיד אומרים שהאהבה היא עיוורת. אז ?…………
אולי בכלל לא היה פה נס ?
כי למרות שאפשר היה לחשוב שאף אחד לא ירצה חתול שלא רואה –
מתברר שכשאוהבים – פשוט אוהבים, כמו שזה.
שלכם,
צ'וקו
© כל הזכויות שמורות
תגובות
אוי זה נפלא נינה. לפני כמה דקות כתבתי לך להעלות את זה לבלוג, והנה אני נכנסת וזה כבר כאן. תודה שהעלית, קראתי אז בשמחה, וגם עכשיו בהנאה רבה. וזאת לא אהבה עיוורת, זו האהבה הכי מפוכחת ונהדרת והגיונית בעולם, בין אדם לבעלי חיים.
אני שולחת נשיקות לצ'וקו שבשמיים.
יו,נינה,סיפור מרגש נורא… ונורא חמוד גם.וכן,אפשר לומר שהאהבה עיוורת,במובן שלא חייבים עיניים בשביל לחוש ולדעת אהבה עזה
.מה היא.נסתרת אולי מהעין אך לא מהלב
ודע לך,צ'וקו,שנמצא עכשיו למעלה ומביט עלינו,שאתה בר מזל.לא כל יום מאמצים פילוסופית עם תשע נשמות.(-:0
ויעלה,כמה שניסחת יפה את הדברים.0-:
אז,מיאאווו
.וסו"ש שבוע טוב
על החתום:אוהד חתולים ובע"ח מושבע
הי נינה,
אני נהנה מאוד לקרוא את דברייך באתר, ואת זה נהניתי באופן מיוחד, כנראה גם עקב דמיון מסויים לטורף הקטן אותו מפרנס אני (http://stage.co.il/Stories/169313 – הסיפור בסוף העמוד). נעים לשמוע על עוד מקרים משמחים כאלה (- לא העיוורון, זהו מצב נתון, אלא החמלה וההתמודדות)
א.
הרצליה
אני משתתפת בצערך, כל כך יפה שזרת את הכאב והדמעה בחיוך. קראתי בשקיקה, חייכתי ומחיתי דימעה. כל העת עלתה בי שורה מאחד השירים של יהונתן גפן שתוהה מי נהנה יותר – החתול המלוטף או היד המלטפת. ואני חושבת שהסיפור שלך ממשיך את התהיה.
תודה לכולכם.
וממליצה להיכנס לאתר של אפו, כאן בתגובה – יש שם סיפור מקסים דומה לסיפור של צ'וקו, עם המון תמונות.
אפו – תודה.
מיכל – תודה.
ותודה לאלו ששלחו תגובה במייל.
מרגש מאוד לכל מי שהוא הומני ואוהב חיות,
אם יש הבדל בכלל.
סיפור מאוד יפה ומאוד מרגש!
וצ'וקו יפיוף אמיתי!
תודה תודה לאלון אחר ול-chop
מרגש עד דמעות, כתוב כ"כ יפה.
מקסים!!
יפהפה, מרגש ונוגע מאד אל הלב. מקריאת הסיפור שלך אפשר לחוש עד כמה אהבת את צ'וקו.
אפשר לשאול שאלה כואבת קצת? מה קרה בדיוק שהתעוור?
נקרע לי הלב אבל העיקר שהסוף טוב
המון תודה.
שחף – זה כנראה כמו שצ'וקו מתאר בסיפור.
היתה תקופה אתלנו בבניין שמישהו ניסה להרעיל את החתולים שבחצר, פיזר רעל בכלי האוכל, והיה כאן די באלאגאן.
כנראה שמאדי הרעל החזקים רשתיות העיניים נפגעו. הרופאים בביה"ח הווטרינרי אמרו שזו אפשרות סבירה.
אפשרות אחרת, שגם היא קשורה לעניין ההרעלה, היא שהמתח והלחץ שנוצר אמלו גרם להיצרות והתנוונות כלי הדם ברשתית.
הסיבה הזו, אגב, קיימת גם אצל בני-אדם: התנוונות רשתית כתוצאה של לחץ דם גבוה ומתח נפשי.
׳™׳© ׳׳™ ׳’׳•׳¨ ׳—׳×׳•׳׳™׳ ׳‘׳ ׳©׳‘׳•׳¢׳™׳™׳ ׳¢׳™׳•׳•׳¨. ׳׳¦׳׳×׳™ ׳׳•׳×׳• ׳©׳‘׳•׳¢ ׳©׳¢׳‘׳¨ ׳•׳˜׳™׳₪׳׳×׳™ ׳‘׳• ׳׳‘׳ ׳׳ ׳׳•׳›׳ ׳׳”׳׳©׳™׳ ׳׳’׳“׳ ׳׳•׳×׳• ׳›׳™ ׳™׳© ׳׳™ ׳‘׳‘׳™׳× ׳—׳×׳•׳׳” ׳×׳•׳§׳₪׳ ׳™׳× ׳©׳׳ ׳×׳×׳ ׳׳• ׳׳”׳©׳׳¨ ׳©׳, ׳‘׳˜׳‘׳¢ ׳”׳•׳ ׳׳ ׳™׳©׳¨׳•׳“… ׳׳ ׳™ ׳׳ ׳™׳•׳“׳¢׳× ׳׳” ׳¢׳•׳©׳™׳ ׳‘׳׳¦׳‘ ׳›׳–׳” ׳•׳׳™׳ ׳׳•׳¦׳׳™׳ ׳׳• ׳‘׳™׳× ׳׳ ׳׳™׳©׳”׳• ׳™׳›׳•׳ ׳׳¢׳–׳•׳¨ ׳׳”׳™׳” ׳”׳׳׳•׳©׳¨׳× ׳‘׳׳“׳
׳×׳•׳“׳” ׳¨׳‘׳”׳”׳”
׳¨׳—׳
02-5354776
הכתוב, כפי שתראה, יצא בג'יבריש. ניסיתי להפוך ולא צלח.
נסה/י לכתוב שוב.
תודה
הסיפור של צ'וקו מרגש ועצוב.
את בהחלט אישה מדהימה!
ולמרות שצ'וקו היה עיוור הוא בהחלט היה חתול בר מזל שהייתה לו מישהי כמוך.
האנשים הרעים שעוללו את זה לצ'וקו מעוררים בי בחילה! איך אפשר להיות כול-כך אכזרי?
תודה, ואולי המזל היה דווקא שלי? כי למדתי ממנו המון.
(-:
באשר לאכזריות של אנשים – כן, זה קיים, לצערנו. ולא רק לגבי בעלי חיים.