חכם ה-דאו צ'ואנג-צה אומר: "אתה שוכח את רגליך כשהנעליים נוחות לך. אתה שוכח את מותניך כשהחגורה נוחה לך. אתה שוכח להבחין בין טוב ורע כשהרוח נוחה עליך. כשאין אתה משתנה מבפנים, כשאין אתה הולך אחרי מה שבחוץ, או-אז נוחים עליך הדברים. הנוחיות השוכחת את עצמה, תמיד היא בנוח, לעולם אינה שלא בנוח".
[מתוך: קולות האדמה. תרגום: יואל הופמן]
הקטע מתאר חיים הרמוניים. הרמוניה זו היא הנוחיות השוכחת את עצמה, והיא מושגת כאשר שום דבר לא מטריד אותנו – לא פיזית ולא נפשית [נעליים, חגורה, טוב ורע, העולם הפנימי שלנו והעולם החיצון].
הנוחיות היא שיכחה, מכיוון שכאשר נוח לנו ואנחנו לא מוטרדים מכלום, אנחנו חיים בהרמוניה עם עצמנו ועם העולם. פירוש הדבר: אנחנו שוכחים את קיומם המובחן של דברים. גוף-נפש-עולם הופכים להיות מכלול אחד.
לכן, כאשר אדם נמצא בהרמוניה עם עצמו ועם העולם – הוא מניח לדברים, הוא לא כופה דברים עליו ועל העולם, הוא לא נלחם בעצמו ובעולם. אין לו צורך והוא משוחרר ממושגים והבחנות כמו טוב ורע, מוסכמות, שכר ועונש [שפירושם לא פעם לחץ, פחד וחשש]; הוא פשוט שוכח את עצמו בתוך העולם.
שתהייה לכולנו שנה טובה, שנה של הרמוניה, של נוחיות ששוכחת את עצמה.
תגובות
בהרמוניה המושלמת הזו, שאנחנו כ"כ שואפים אליה, אין למעשה את הבסיס לשינוי.
האם אפשר לומר שהיצרים שלנו (האלו שפרויד עסק בם אולי) הם הבסיס האמיתי והעמוק לשינוי, והם לא יאפשרו לנו להגיע לעולם להרמוניה הזו?
למה לא? החיים הם דינמיים, משתנים, והשינוי הזה הוא חלק מההרמוניה, אם אנחנו מבינים זאת ולא מנסים להילחם בזה.
אגב – הרמוניה ביוונית פירושה מתח: מתיחת מיתר הנבל באופן שייצור את הצליל הנכון. מיתר רפוי הוא כלום. זה לא מתח של ניגודים ומאבק, אלא של איזון.
התפיסה הזו של מתח דינמי הרמוני נמצאת גם ב-דאו.
לגבי היצרים – אני לא בטוחה שהם הבסיס לשינוי. יצר כפי שאני מבינה זאת הוא דחף, הוא קיים בכל בעלי החיים, ולדעתי בעלי חיים חיים בהרמוניה עם עצמם ועם העולם.
חידדת לי איזו הרגשה