שבוע פחות יום ליום הבחירות.
הקשבתי לתשדירים, לנאומים, לדעות ולהלכי-רוח, והנה הדברים כפי שאני רואה ומבינה אותם:
◆ מי שמצביע ליכוד – מצביע לא רק לאדם שכשל בניהול המדינה, אלא מניה וביה גם לש"ס, לליברמן, לחרדים.
◆ מי שמצביע עבודה – מצביע לא רק לאדם שכשל בניהול המדינה, אלא יקבל גם את הליכוד ואת ש"ס. אולי בלי ליברמן, אבל עדיין עם הסחטנות של ש"ס.
זוכרים את נאום ברק עם ה"שחר של יום חדש" בכיכר, ואת הרבבות שעומדים וצועקים במקהלה: "רק לא ש"ס"? זוכרים את התוצאה? אני זוכרת…
◆ מי שחושב להימנע כאות מחאה – יקבל את הליכוד הנ"ל. כלומר – מי שנמנע מצביע בפועל לליכוד.
מי שלא רוצה להתעורר לבוקר של ליכוד וש"ס [עם או בלי העבודה], על כל המשתמע מכך –
אין לו ברירה אלא להצביע ללבני. היא כבר הוכיחה שהיא לא נכנעת לסחטנות.
אני חושבת שהיא הסיכוי היחיד לממשלת מרכז ראוייה, שתייצג את רוב העם.
בהקשר הזה – תזכורת קצרה לפוסט שכבר כתבתי כאן בעבר:
אם אנחנו רוצים פוליטיקה אחרת, ממשל אחר – זה תלוי בנו, בכך שניתן רוב משמעותי למפלגה גדולה, כך שהיא לא תזדקק למניפולציות קואליציוניות.
ולמי שחושב שתכונות אופי מהותיות משתנות [כלומר – שביבי וברק השתנו] – הנה סיפור קטן:
מסופר על ראש שבט קניבלים באפריקה, שנשלח על ידי מיסיונרים לתקופה של "חינוך מחדש" באירופה. לפני שחזר לאפריקה נשאל בידי מארחיו:
האם התקופה שעשית כאן לימדה אותך משהו? האם היא תגרום לך ולשבטך לשנות את דרככם?
בוודאי, ענה הקניבל. למדתי המון. לא נתנהג יותר באותה ברבריות כמו קודם, מעתה נאכל רק עם סכין ומזלג.
