אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר. הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימו משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר. לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים. כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל.
הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם. הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זהו סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת – האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ? האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות: אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?
תודה לאריאלה וידזר
תגובות
חשבתי על הניסוי הרבה והאמת שכשאני חושבת עליו הוא בעצם לא מפתיע….מי מכל האנשים שחלפו על פניו הולך לקונצרטים קלסיים? ואני בטוחה שמי שהולך אכן עצר להקשיב…
מה שניתן להסיק שאנשים לא מתעניינים במוסיקה קלאסית…לא שומעים בבית מוסיקה כזאת וממעטים ללכת לקונצרטים…
ואולם מלא בבוסטון זה מיזערי לעומת האנשים שחלפו על פניו…
אני בטוחה שמוסיקה פופלרית יותר היתה משוכת הרבה יותר תשומת לב…
אפשר לדון בשאלה למה לא מתעניינים במוסיקה הקלאסית…
אבל לזכותם של העוברים ושבים אפשר לציין את העובדה שמתוך כל היצירה האנשים מקשיבים רק לבערך 20 שניות של נגינה, ובמקטע קצר כל כך, קשה להיחשף ליופי של היצירה או לכישרון של הכנר.
מה ששומעים ברקע זה חלק מהשאקון של הפרטיטה מס 2 של באך.
השאקון המפורסם עבר עיבודים גם לפסנתר.
איכות השמיעה ביוטיוב היא איומה ונוראה והעובדה שמנגן את היצירה ג'ושוע בל בכינור בארוק יקר לא מעלה ולא מורידה שכן התנאים לשמיעה כאשר ממהרים לעבודה הם איומים.
חוץ מזה כמה אנשים מכירים את יצירותיו של באך,כמה מכירים את מבצעי היצירות.
כמה תקליטורים של המיסה בסי נמכרים בכל הארץ במשך שנה.
יש קונצרטים של באך שאני לא אכנס אליהם גם אם ישלמו לי למשל אם יופיע בהם אנדריאס שול.אני לא יכול לעשות מנוי לקונצרטים כי אני שונא ומתעב קונטרטנורים וחוץ מזה למי יש כל כך הרבה כסף.
דינה – זוית ראייה מעניינת. אבל בכל זאת – ילדים כן רצו לעצור ולהקשיב.
אני לא בטוחה שזה קשור לאהבת קונצרטים.
בן – אני חושבת שזו הנקודה: למה לא לעצור ליותר זמן?
אהרון – לא חושבת שזה קשור להכרת היצירות של באך. אפשר לעצור וליהנות גם אם לא מכירים. הילדים עצרו ורצו להקשיב.
מפספסים, ללא ספק.
אבל באמת אין לנו זמן, מה לעשות 🙂
ועוד משהו, אנחנו גם מתרגלים לפספס, וזה ההפסד הגדול. לפעמים גם כשיש זמן, ממשיכים לפספס..
ה"צידוד" בכן לעצור נובע מזה שהכנר נחשב לטוב בעולם, אבל אני אומר שבמקטע של עשרים שניות בליווי רעשי רקע הכנר הזה לא נשמע הרבה יותר טוב מנגן רחוב שממחזר מספר מקטעים של יצירות כל חייו.
אז השאלה של אלה שחושבים למה לא לעצור, צריכה להיות: למה לא לעצור ליד כל נגן רחוב בדרך לרכבת?
התשובה הפשוטה – כי אין זמן ויש אייפוד.
מיכל – תודה. באמת לפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו זמן.
בן – אני חושבת שעניין היותו כנר בעל שם עולמי היא משנית כאן.
הפואנטה היא שאנחנו לא עוצרים בכלל, ומההיבט הזה נגן רחוב והכנר הזה הם היינו-הך.
התשובה שלך היא לב העניין: האמנם אין זמן? והאמנם אייפוד יכול להחליף את הדבר האמיתי?
לטעמי לא. אני חושבת שאנחנו מפספסים הרבה רגעים יפים, וזה חבל.
משני. לחוקרים אין בעייה עם זה שלא עוצרים ליד כל נגן בדרך לרכבת, הם לוקחים את זה כמובן מאליו, אחרת היו שמים סתם נגן רגיל.
אפשר להיכנס כאן לדיון מאוד עמוק חופרני ולא תכליתי.
אם נגן נחשב לטוב בזכות הדיוק שלו (אני לא קובע עובדה, אני רק מניח הנחה לצורך הדיון), אז מה ההבדל בין שיכפול ביולוגי לשיכפול דיגיטלי?
נדמיין שאני הולך ברכבת הזאת עם אייפוד ומאזין ליצירה שמנגן בדיוק אותו הכנר שהוקלטה בסטודיו עם תנאי אקוסטים אידיאלים, למה להוריד את האוזניות? מה היתרון בהאזנה בלייב בסיטואצייה הזאת?
אם זה מרווח הטעות החד פעמית, אז אוקיי, יש הבדל ואז באמת יש פיספוס של רגע שלא יחזור לעולם, אבל האם הטעות מוסיפה ליופי או גורעת? ונניח שמוסיפה (הנחה שסותרת את ההנחה הראשונית), האם הההפרעות שברכבת מאפילות על קליטת היופי שבמרווח הטעות האנושי, גם אם נעצור להאזין? אם כן, וסביר להניח שרעשי הרחוב יאפילו על איכות הטעות החד פעמית, אז אכן אנחנו מפספסים רגע שלא יחזור לעולם, אבל רגע פחות יפה.
כי אם אנחנו מדברים על התסריט הנוכחי שבו איכות הצליל תהיה טובה יותר באייפוד ולא יהיו כמעט הפרעות, אז אנחנו לא מפספסים את היופי, ולהוריד את אוזניות האייפוד ולהקשיב לנגן אומר להקריב זמנית את היופי שבמנגינה (כי זה יופי שאפשר לחזור עליו) לטובת יופי אחר.
מה זה היופי האחר, שנמצא במנגינה, אבל גם מחוץ לה? זה שהופך יופי "סטנדרטי" לנעלה על יופי מושלם (החיקוי המדוייק ביותר של היצירה)?
אם אין כזה ואנחנו מחפשים את היופי רק במנגינה (איפה שהחוקרים בעצם טוענים שהוא נמצא בכך ששמו דווקא את הנגן הטוב בעולם לנגן), אין שום סיבה להוריד את האוזניות. אם יש כזה ואנחנו מחפשים את היופי בסיטואציה, מאיפה הוא מגיע? איפה בסיטואצייה הוא נמצא?
ואו חפרתי, מצטער 🙂
אתה מתמקד על המוזיקה: ביצוע, איכות וכד', אבל אני חושבת, שוב, שלא זו הפואנטה.
העניין הוא בלראות דברים בתוך המולת היומיום והרוטינה היומיומית.
אנחנו הולכים ממקום למקום, ממוקדים במטרה – ולא עוצרים לראות מה יש בדרך.
בדרך יכולים להיות הרבה דברים יפים שעומדים כשלעצמם: פרח, ציפור, ילד קטן שמחייך…
אבל אנחנו לא רואים זאת כי אנחנו ממוקדי מטרה. ובכך מפסידים הרבה לא פעם.
הילד בדוגמה כאן עצר להקשיב. למה? כי הנגן הוא יוצא הדופן בתמונה הזו של תחנת רכבת הומה שכולם ממהרים בה ליעדם.
ואם הוא יוצא דופן – למה לא לעצור ולהקשיב?
נינה,
בני האדם, בשונה מאלוהים, הם סופיים. על כן הינם חייבים לבחור היכן לעצור. הם חייבים לגבש תפיסת עולם ואינם יכולים להתייחס לכל ארוע באופן שיוויוני כמו ילדים. אולי הניסוי של בל היה צריך להמשך זמן רב יותר, או אולי היה צריך להוסיף שלט: "אני הכנר המפורסם בל".
שימי לב שבבלוג שלך עוצרים יותר אנשים מאשר עצרו בסיפור.
אני חושבת שיכולת הקליטה שלנו היא אינסופית, אם רק נהייה פתוחים.
גיבוש תפיסת עולם זה בעצם בניית סכימה של מציאות ופעולה בתוך הסכימה הזו. אבל זה גם דבר שמאד מגביל ומונע ממידע חדש לזרום פנימה.
הבוקר הקרינו בכבלים את מרי פופינס.
יש שם הקטע עם מוכרת גרעיני האוכל ליונים. היא יושבת כל יום באותו מקום, אבל האבא של הילדים כלל לא רואה אותה. כלומר – הוא רואה – אבל היא חלק מהנוף הכללי. כי היא לא שייכת לתחום עיסוקו: לבנק.
והוא לא מבין למה הילדים רוצים להאכיל את היונים בשתי הפרוטות שיש להם, במקום להשקיע אותם בבנק.
אנחנו לא חייבים להחליט היכן נעצור. אפשר לשמור על פתיחות.
כן, כאן עצרו יותר אנשים , אבל – פרט למיכל, כולם ניסו להגן על אי עצירת האנשים ולתת הסברים שונים למה לא לעצור.
זה מעניין, לא?
(-:
אני חושב שפשוט רמת האדישות בין אדם לעצמו מתבטאת כאן יפה איך כל דבר טפל נהיה יותר חשוב מלספוג קצת הנאה צרופה ממוזיקה ואם לא מזה אז לפחות מהילד שלך שנהנה מהמוזיקה …
אכן כך. תודה