מסתבר שלחשוד ברצח בארמון הנציב אתמול, אבי דר, היסטוריה ארוכה של אלימות, עוד מימיו בטבעון. בחדשות הערב נאמר כי אמנם הוא נעצר בזמנו כמה פעמים, אבל כתבי האישום בוטלו "מכיוון שנמצא שאינו כשיר לעמוד לדין".
ואני תוהה:
אדם כזה, שאינו כשיר לעמוד לדין – כיצד הוא כשיר לחיות בחברה כאדם חופשי?
חיים בחברה פירושם [גם] להיות כפוף למערכת החוק שמסדירה את חיי הכלל. אדם פורע חוק שאינו כשיר לעמוד לדין – חייב להיות מורחק מהחברה, ולשנים ארוכות.
אני סבורה שהגיע הזמן שהמחוקק יתן דעתו על כך.
אין שום סיבה ושום היגיון שנחייה בחשש ובפחד מפני פצצות מתקתקות שחיות בינינו, ועם "כתובות על הקיר".
תגובות
זו אשליה של בטחון. אין אפשרות לכלוא אנשים לצמיתות בהסתמך על מצבם הנפשי, וטוב שכך. מעבר לכך, רוב מקרי האלימות, והקשים במיוחד (למשל מלחמות, אבל גם פשיעה) נעשים על ידי אנשים שהיו ויהיו מוגדרים שפויים. האלימות בקרב מה שמכונה חולי נפש אינה כל כך נפוצה כפי שנוהגים לחשוב. דוקא במקרה הזה הבחור כבר עבר בצינור הפלילי וגם הפסיכיאטרי, וזה לא מנע. אי אפשר למנוע טרגדיות באופן כללי, למרות שהיינו רוצים לחשוב כך.
הבעיה הנחשפת החודש, והיתה גם קודם, היא המצב הקשה של החברה וגם של המשטרה. גם במקרה הזה השוטרים ביקרו ולא נכנסו לדירה כי הוא לא פתח להם וצעק עליהם. זה לא טיפול משטרתי מקצועי, ולמיטב הניסיון שלי זה מה שתמיד קורה אתם. באופן מיידי הם מצטרפים למי שבאותו רגע משחק אותה אלים או משוגע או מסוכן יותר, ותוקפים את המתלונן או מזלזלים. לא מדובר בחוסר אמצעים חוקי אלא בדפוס הארגוני של המשטרה, ושל החברה הישראלית, כניעה לחזק, היעדר חוט שדרה, התאנות לחלש ואדישות לאחרים. לא מקובל בימינו לעמוד מול בריונים, אם זה לא משתלם מאד. השוטרים נראים אומללים, עייפים וערסים ברוב המקרים בעצמם. לא בראש שלהם. אם היו מסגרות בקהילה לאנשים המתקשים לתפקד, יתכן והיו נמנעים מקרים כאלה. אבל זה לא מציאותי בישראל של היום.
אנשים רבים בישראל למדו שיטה מוצלחת לקיצור תהליכים איפה שרק אפשר: ברמזור, בחנייה, בין שכנים, גם אצל קרובי משפחה, בבתי הספר במקומות עבודה, אפילו אצל הרמטכל עם האשראי – החל מ גניבות, מכות ועד רצח שלא לדבר על ביתור גופות
מדינת דודו טופז חוגגת.
צודקת איריס , צריך להכניס 35 אחוז מתושבי ישראל לכלא, אבל איפה יש מספיק מתקנים בשביל כולם?
בנוגע למשטרה אכן קשור לתרבות הארגונית שלה. בהקשר זה הרי סיפור-
חבר טוב שלי משרת במילואים כקצין מג"ב. בשירות המילואים האחרון שלו אותו עשה באבטחת האפיפיור הוא "סונג'ר" גם אחת מגזרות האבטחה של המשטרה במירון (סביב הקבר שם). עם תחילת התפקיד הוא החליט לסייר בגזרה עליה הוא מופקד. הוא נסע ברכב משטרתי כשהוא במדי קצין עם מסמך רשמי שאומר שהוא מפקד הגזרה אבל השוטרים במחסומים לא היו מוכנים לתת לו לעבור משום ש"אמרו לנו לא לתת לאף אחד לעבור". לכאורה הם ממלאים הוראות. אלא שזה לא ממש כך. הרי כל אחד יכול להבין שאם האיש הוא מפקד הגזרה צריך לתת לו לעבור! אבל השוטרים חושבים על העניין אחרת: אם לא יתנו לו לעבור לא יבואו אליהם בטענות. אם יתנו לעבור ויקרה משהו הרי שכן יבואו אליהם בטענות (מטעמי כסת"ח). זו הבעיה כולה על רגל אחת. השוטר הזוטר (חוגר וקצין) יודע שלא כדאי להסתבך; לא כדאי להסתבך באלימות כי אז תצטרך להגיב ואולי יאשימו אותך בהתנהגות אלימה ויזרקו אותך מהמשטרה. לא כדאי להתערב בסכסוכים או בתלונות כנגד עבריינים כי אז תמצא את עצמך מאוים על ידיהם כשהמשטרה לא עושה דבר בכדי להגן עליך ועל משפחתך. בקיצור – התרבות הארגונית של המשטרה היא "חפש שעירים לעזאזל" ולכן ההתנהגות של השוטרים היא "תהיה ראש קטן ותתיישר עם מי שעושה הכי הרבה רוח".
תודה לכם.
מה שהתכוונתי הוא, שלו אי-אפשר היה להסתתר מאחורי הטיעון "לא כשיר לעמוד לדין" – אולי האלימות היתה פוחתת.
גם גולדרינג, שרצח את בתו, ניסה בתחילה להסתתר מאחורי טיעון זה.
אני סבורה, שאם אדם עבר על החוק באלימות קשה – אין לתת לו אפשרות להסתתר מאחורי טיעון כזה.
רצחת? אתה לא כשיר לעמד לדין? בלה את חייך בבית חולים לחולי נפש.
הוא מקום לרפא בו אנשים.
לא כולם אלימים ולא כולם רוצחים (רובם הגדול – לא) – ואם פסיכיאטר לא מצא את אלה שהורשעו באלימות עקב פסיכופאתיה כשירים להתאשפז – לא צריכים לזרוק על החולים את הזבל של המדינה, רק בגלל ש"אין פתרון אחר", דבר שממילא רק יעמיק את הסטריאוטיפ שגם את בתמימותך מלבישה עליהם ורק יגביה את חומת הגטו שמפרידה בינם לבין "הבריאים" שלא רוצים לשמוע על האחרים. (אגב, העובדה שבמחלקות מאיישים אלימים שכן צריכים אשפוז ביחד עם מאושפזים שאינם אלימים היא כשלעצמה פשע).
אני מניח גם שברור לך, שאם לאנשים המאושפזים היתה יכולת להתנגד לשכנים האלימים שאת, ביחד עם החברה כולה, מתעקשת לכרוך איתם, רק בגלל שגם הם, אולי "חולי נפש" (לא תמיד בטוח, וידוע שהפסיכופאתיים האמיתיים נכלאים לעתים נדירות) לרעיון הזה היתה פחות פופולאריות וגם לבלוג שלך הוא לא היה מגיע.
'לדפוק את החלש' זה הדנא של החברה הישראלית – וממנו מגיעה הן ההדרה של פגועי נפש שפוסט זה שותף בה, והן האלימות, גם אם אחד הדברים נעשה בחוסר מודעות ובתמימות.
זה ממש לא מה שכתבתי.
עבדתי בעבר עם חולי נפש, ואלו אנשים עם מצוקות נפשיות קשות. מנסים לטפל בהם, לא תמיד הם מבריאים.
מסכימה שאין זה ראוי לערב בין האלימים לאלו שאינם כאלה.
ללא קשר לכך, אדם שאינו כשיר לעמוד לדין לא יכול להיות כשיר לחיות בחברה, וחייבים להרחיקו מהחברה שכן הוא מהווה סכנה.
לא התווכחתי. השאלה איך. (מבחינתי – שאנשי יחידת עוז, במקום לגרש זקנים בני 80 – יטענו אנשים כאלה על סירה חד כיוונית אל לב הים – יחד עם עצמם)
אדם שאינו כשיר לעמוד לדין אינו כשיר לחיות בחברה?
אני לא כל כך מסכים עם ההתנייה הזאת –
מה לגבי ילד בן חמש (אינו כשיר לעמוד לדין, האם אינו כשיר לחיות בחברה?)
ובנוגע לקביעתך כי אדם פורע חוק וכיו"ב חייב להיות מורחק מהחברה לשנים ארוכות –
מהו הביסוס הלוגי/מוסרי להרחקת אדם מהחברה לשנים ארוכות?
האם הגנה על החברה מפני אנשים העשויים להזיק לה או שמא הרתעה?
ואולי נקמה גרידא?
אני שותף לדעתך כי אין סיבה שנחייה בפחד מפני "פצצות מתקתקות" אבל חייבים לנקוט משנה זהירות בהגדרה של אדם כ"פצצה מתקתקת". אך בשלב זה – אינני בטוח כי בידינו הנתונים הנדרשים להגיע למסקנה כי החוק איננו נותן מענה וכי המערכת לא תפקדה כראוי (מלבד חכמה בדיעבד)
בדברי כלל לא התכוונתי לקביעה מראש, כי לא רק שאין בידינו הנתונים הנדרשים להגיע למסקנה, כפי שכתבת, אלא מכיוון שלדעתי לא נוכל להגיע ליכולות קביעה כאלו מראש.
אבל לגבי אדם שכבר רצח או אנס או השתולל בכביש וכד' – כאן לדעתי אין בעייה להגדיר אדם כזה כפצצה מתקתקת.
הסיבה שכתבתי דברים אלו היא שהחוק מאפשר כיום לאנשים כאלה להתחמק מעונש ולהמשיך לחיות בחברה מכיוון שהם "לא כשירים לעמוד לדין". על כך – ורק על כך, אני קובלת.
ובוודאי שאין הכוונה לילד בן 5…
(-: