"… ידיעה אמיתית יש רק כאשר יש איש אמיתי.
למה אני קורא "איש אמיתי"?
האנשים האמיתיים של פעם לא הלכו נגד מעטים, לא עשו מעשי גבורה, לא תיכננו את מעשיהם. אנשים כאלה לא התחרטו אם שגו ולא התרברבו אם צדקו; אנשים כאלה טיפסו לגבהים ולא רעדו, נכנסו למים ולא נרטבו, נכנסו לאש ולא נשרפו….
האנשים האמיתיים של פעם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות; לא ששו לצאת ולא סירבו להיכנס – הלכו בחטף ובאו בחטף, ותו לא…. לזה אני קורא "איש אמיתי".
לפיכך הייתה שיכחה בליבם, שלווה בפניהם, ורחבות במצחם; קרירים כמו הסתיו, חמימים כמו האביב, קשורים לארבע העונות בשמחתם ובכעסם, הם התאימו את עצמם אל הדברים, ואיש לא ידע את גבולם."
מתוך: ג'ואנג צה, הספר האמיתי של פריחת הדרום, עמ' 62, בתרגומו של דן דאור.
זהו ספרו האחרון של דאור, תרגום ששקד עליו שנים, והפוסט הזה מוקדש לזכרו.
תגובות
יפהפה ונכון לגמרי
אהרן – תודה (-:
ה"איש האמיתי" שמתאר ג'ואנג צו – אכן, שייך לעבר.
אך הוא אינו שייך למין ההומו סאפיאנס סאפיאנס, אלא,אולי להומינידים שקדמו לו
ל"הומו וריטימוס " הנ"ל – אין דמיון, אינטליגנציה או מודעות עצמית
הוא חף מנסיונות טכנולוגיים, לעצב את סביבתו למען עצמו ולמען (??!!) הסביבה…
ג'ואנג צו, שבא, כמו כל אחד מבני מינו= מיננו, מן האורגני – מתגעגע אל הקיום האורגני/הפשוט/החייתי (חייתי לא כמונח מתנשא/ביקורתי – אלא נייטרלי לכל הפחות ואפילו להיפך. בעלי החיים, כך נראה, פטורים מנטל הרציונליות) ועושה מאמץ עליון, לרסן את הדחף, שהוא מאפיין האדם – לחשוב.
בסופו של דבר, גם ג'ואנג צו, שהוא כמובן אינטליגנטי, בעל דמיון ומודעות עצמית , נאלץ לבטא את געגועיו למצב ה"טרום טכנולוגי" , באמצעות תוצרי חשיבה, קרי: מילים. כל עוד אנו כותבים, מדברים או חושבים במילים, לא ניתן למי מאיתנו שיהיה שוב כ"אדם אמיתי", אפילו לא לג'ואנג צו , המסכן, שככל הנראה התאמץ יותר מכולנו ואולי גם התקרב יותר מכולנו – להיות מה שאנחנו – איננו
דן, לא בטוחה. מתוך היכרות עם הדאו וכתביו, מדובר כאן במודעות עצמית גבוהה מאוד, והבנה עמוקה של טבע הדברים, הבנה שיכולה לבוא רק לאחר חשיבה עמוקה על הדברים ועל טיבו של היקום וטיבם של חיינו, שהם חלק מהיקום.
נראה לי שלעמוד על טיבו של היקום (ובכלל זה טיבנו) זו שאיפה נעלה – בעלת פונקציה רגולטיבית למאמצי החשיבה שלנו, אבל נגועה, "מעט", בהיבריס.
כאמור, אין לי כל ספק שלג'ואנג צו היתה מודעות עצמית והבנה, כתוצרי חשיבתו – אלה הרי ניכרים מאוד בכתיבתו. דווקא בגלל כך, נראה לי שהוא הבין שיש לעצור, עד כמה שניתן, את זרם התודעה/חשיבה/"הבנה", כדי שלא נלך לאיבוד, בהתנתקותנו מהטבע וב"בריחתנו" מהטבע – אל הטכנולוגיה. לכן, נראה לי שהוא המציא לעצמו מיתוס על "אנשים אמיתיים", בטעם של פעם – אנשים שהוא היה רוצה להיות והלוואי שיכולנו להיות – כמותם, אבל שלדעתי הם לא אפשריים במסגרת המין שלנו. המין האנושי נראה,לכאורה, "נידון ליכולת" לעצב את סביבתו וגם את האקולוגיה הפנימית שלו. לי נראה שבשני המישורים, עם הזמן, אנו סוטים יותר ויותר מה"דרך" אל אובדן דרך. זאת, כיוון שווקטור ה"התפתחות" החומרית/מדעית/אינטלקטואלית הוא בלתי הפיך והוא אף הולך ומואץ, כמזין את עצמו.
מכיוון שאנו, בכל זאת בבסיסנו, יצורים אורגניים, יש בינינו מעטים, שאינם נגררים לטירוף הכללי המוליך לאבדון, והמנסים לעצור את עצמם, מתוך מועקת דחייה בחילה ותיעוב ומנסים אף למסור את מסר הצורך בהתמתנות רדיפת התוצרים המלאכותיים של התודעה האנושית – לסובבים אותם.
נראה לי, מדבריו של ג'ואנג צו, שהמסר הזה היה אקטואלי כבר בשלב הרבה יותר מוקדם בהתפתחותנו הטכנולונית – על אחת כמה וכמה בימינו ה"מתקדמים". כל מה שאני מבקש הוא: להוסיף לשאיפה הפרסקרפטיבית – התבוננות והבנה דסקרפטיבית, מפוכחת , שהכיוון, לא נראה מבטיח במיוחד ולהעיז, אני הקטן שבאדם, להציע את דרך ההשלמה עם מה שיש ועם מה שיהיה. אין לי ספק , עם זאת, שחובתו הפרטית של אדם המבקש להיות מוסרי- היא , לא לוותר על נסיונו לתקוע את אצבעו בחור הדליפה שבסכר המידות הטובות, אך להבין שיצר האדם רע מנעוריו וששטפון הרסני ומשחית יותר ויותר, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
לאפוקליפסה, מעשה ידינו להתבייש, יש פשוט, להערכתי,(מהתבוננות בביטוי הכללי של טיב האדם) "טיפה" יותר סיכוי, כי,נראה לי שיש לה יותר חסידים ועושי דברה, (מהם כמובן, מתחסדים רבים)ובמקרים רבים, אלה דווקא מנהיגים ומשפיעים בולטים בחברה, מאשר לפעילים למען "גאולה".
הרבה יופי הצליח המתבונן להעביר לעולם המילים. מצא חן בעיני…תודה.
תודה (-: