כל המחאות בתקופה האחרונה, מהדלק והקוטג' ועד לדיור ולרופאים ולסטאז'רים, הן מחאות חברתיות שמזמן היו צריכות להתעורר. ויש עוד הרבה עוול ואי-צדק חברתי בשטח שמצריכים שינוי דחוף.
אבל אני סבורה ששום פתרון נקודתי לא יעזור. לא הורדת מחיר הקוטג' [שלא ירד דיו] או הדלק [שכבר מבשרים לנו שיעלה שוב] ולא בניית עוד כמה אלפי יחידות דיור [אלוהים יודע איפה] או הוספת תקנים ושכר לרופאים ולסטאז'רים. ולא יעזור שהממשלה תתכנס בכל פעם לכיבוי שריפה זו או אחרת.
בימים אלה מרבים לצטט את הגשש החיוור עובדים עלינו עבודה עברית, שיר שנכתב ב-1977 כמדומתני [יוסי בנאי האחד והיחיד ויאיר רוזנבלום], ואקטואלי גם היום.
נכון, עובדים עלינו עם כל הבולשיט הכלכלי. אבל זה רק בגלל ששכחנו מהי כלכלה. בקליפת אגוז:
אקונומיה (כלכלה) – מיוונית : oikonomia = ניהול משק בית. מלשון oicos = בית; nemein = לנהל. המקור – סוף המאה ה-15 (במובן של ניהול משאבים חומריים). המובן הנוכחי הוא מהמאה ה-17: עושר ומשאבים של חברה, ניהול כספים, וגם – חסכנות!
ניהול משק בית משמע – בית במובן הבסיסי ביותר: ביטחון הישרדותי-קיומי לכל בני האדם בחברה: קורת גג, אוכל לאכול, בגד ללבוש, וגם חינוך, בריאות, מקום שטוב ונעים ובטוח לחיות בו.
כלכלה צריכה לדאוג לכל אלה. אין טעם להוריד מחירי קוטג', ולהמשיך לשלם מחירים שערורייתיים בגין ספרי לימוד בבית ספר; או להוריד מיסים ישירים [שמהם נהנים בעיקר בעלי ההון] ולהעלות מיסים עקיפים בצורה מטורפת כמו מע"מ על מים [שמעיקים על רובינו, אבל לא מזיזים לבעלי ההון].
ומי שחייב להיות אחראי לכלכלה כזו היא המדינה שנבחריה נבחרים על-ידנו וצריכים לדאוג לנו, ולא אילי ההון שזורקים מידי פעם עצם בדמות תרומה לאיזו עמותה או ספריה [תרומות שמן הסתם הן לפני מס, כך שגם כאן אנו מפסידים, כי פחות מס נכנס לאוצר המדינה…].
אבל בצד כל זאת, מתבקשת גם האחריות האישית שלנו. צרכנות נבונה ואחראית לא מתמצה רק בקניית המוצר הזול או בחרם על מוצר כזה או אחר. צרכנות אחראית פירושה גם לא לקנות מעבר ליכולת הכספית שלנו. לא להתפתות לכל הפרסומים והמבצעים, לא להתפתות להצעות כרטיסי האשראי שמבטיחים תשלומים, הלוואות, פריסת תשלומים חוזרת ומה לא… כי בסופו של דבר גם את אלה יש לשלם… ואם קשה לגמור את החודש ורוצים גם לחסוך קצת, אז אולי זה לא ממש הכרחי לקנות טלוויזיית פלזמה או HD, או לקנות לילדים [ולנו] מותגים במאות ולפעמים אלפי שקלים [בתשלומים כמובן].
כדאי, בצד "עובדים עלינו עבודה עברית", לזכור גם את אנחנו בוכים לך שנים כבר מולדת מאותו בית היוצר [שנת 1980. לצערי לא מצאתי ביצוע של השיר המקסים הזה ברשת], כי גם השיר הזה אקטואלי. אז אולי אנחנו כבר לא קונים מגרש קטנטן באיזור יוקרה או קצת זהב, אבל לא מעט מאתנו עדיין נוסעים לחו"ל, גודשים את בתי הקפה והמסעדות, וחוגגים נישואין, ברית ובריתה בעשרות אלפי ולפעמים מאות אלפי שקלים שלרוב לא מצויים בכיסנו. אנחנו שכחנו, כמאמר הזקנים, "לא לקפוץ מעל לפופיק". (-:
תגובות
כל כך נכונות שתי הפסקאות האחרונות!!!
וזה לא שצריך לוותר על "לחיות". צריך לדעת לקבוע סדרי עדיפויות ולדעת לדחות סיפוקים.
אבל שתי ידיעות אלו הן הן המבחינות בין "ילדים" ל"גברים", לא?
(אמור בלשון זכר ומתכוון גם לנקבה).
נינה תודה;