בימים אלה נפתחים אירועי 100 שנה להולדתו של אלבר קאמי, והפילוסוף והסופר הצרפתי מישל אונפרה יגיע לארץ לסדרת הרצאות שמארגנים אוניברסיטת תל אביב והשגרירות הצרפתית.
בראיון שערך עימו גבי לוין [גלריה, הארץ 8.3.2013] מספר אונפרה בין השאר על קאמי וסארטר, כיצד בשנות ה-70 , כמו רבים, אימץ את האידיאולוגיה של סארטר, וכיצד נדרשו לו שנים כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של סארטר ובת זוגו סימון דה-בובואר ולעבור ל"מחנה" קאמי.
אמירתו של אונפרה מוזרה [אם כי אופיינית], מכיוון שכבר בשנות ה-60 היה ידוע שיתוף הפעולה של סארטר עם הנאצים. לכך נוספה תמיכתו הבולטת בשלטון הסובייטי גם לאחר שהתגלו במערב הגולאגים בסיביר, העינויים וההגליות, וכמובן תמיכתו בהיידגר הנאצי וניסיונותיו להכשיר את השרץ.
כתבתי "מחנה", כי בצרפת מתקיימת מאז ומעולם נדנדה בין שני מחנות: זה של סארטר/דה-בובואר, וזה של קאמי. המחלוקות החלו בחייהם של השניים, והמשיכו אחרי מותם, כאשר הרבה מאוד אמוציות נשפכות תוך כדי. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היא בעניין השת"פ של סארטר כן/לא עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, ותמיכתו בגולאגים של סטאלין.
בתקופה בה כתבתי את הדוקטורט שלי על קאמי [1990-1992] מחנה קאמי שוב קיבל זריקת עידוד משמעותית – הרבה בזכות פירסום היומנים האישיים של סימון דה בובואר באותו זמן, ובהם גילויים לא הכי מחמיאים [בלשון עדינה] לגבי חיי הזוג ומעלליהם.
על כך נוספה תגלית מרעישה, שכל מי שעורך מחקר מייחל לה.
במאי 1990 שהיתי בפאריז לצורך איסוף חומרים ופגישות עם המנחה שלי מהסורבון, וגרתי אצל חברים. ערב אחד, מגיע ידיד שלהם ובקול תרועה מוסר לי גיליון של "לה מונד" [3 מאי 1990]. בראש הדף מתנוססת כותרת ענק המכילה שני משפטים.
הראשון: "הגיהינום, זה האחרים". [המשפט המפורסם ביותר במחזהו של סארטר]
ומתחתיה: "זה אלבר קאמי שאמור היה לשחק את "בדלתיים סגורות" ".
הסיפור: התקופה היא 1944, הכיבוש הנאצי בצרפת. קאמי [שהיה גם, ואולי בעיקר, איש תיאטרון], לבקשת סארטר, היה אמור לביים את המחזה ולשחק בו. בעיצומן של החזרות נעצרה אחת השחקניות על- ידי הגסטאפו. קאמי עצר הכל. לאחר זמן, סארטר ביקש לחדש את החזרות עם שחקנית אחרת. קאמי סירב, והודיע שיחכה עד שתשוחרר מהגסטאפו. סארטר לא היה מוכן לחכות. קאמי קם ועזב את ההפקה. סארטר העלה את המחזה בבימויו של אדם אחר ועם שחקנית אחרת.
והנה מה שאמר יוג'ין יונסקו על סארטר באחד הראיונות שנתן [רדיו קנדה, 1961]:
"זה אדם שנכנע תמיד. לכל. אדם שכתב פילוסופיה בהשראת היידגר הגדול וחושב שזו המילה האחרונה בתחום ההגות, אדם שב-1936, ב-1939, היה קרוב מאוד לנאציזם, שהיה מסוגל להפוך לנאצי, בסופו של דבר הוא עובר את המלחמה בשקט, ומיד אחריה כשגרמניה מובסת הוא נהיה הומניסט. וטוען שהאכזיסטנציאליזם הוא הומניזם. אחר כך רוסיה מתחזקת, והוא נהייה קומוניסט שרוף. ובספרו האחרון הוא מצהיר שהוא ידיד המרקסיזם. כשפורץ המרד בבודפשט הוא יאמר שההיסטוריה השתנתה, והוא לא ילחץ עוד לעולם יד של קומוניסט. שוב האירועים מתחלפים, המרד ההונגרי מדוכא, והוא מחדש את השיח עם קומוניסטים. אני לא מוכיח אותו על שהוא אנטי-קומוניסט או קומוניסט, אלא רק על שאין לו אופי. הוא נכנע תמיד. הוא רק ראי תקופתו. "
במאמר מוסגר: שמחתי לקרוא שקאמי סוף סוף קיבל הכרה כפילוסוף, בנוסף להיותו סופר. כי כאשר התחלתי לכתוב את הדוקטורט שלי על קאמי, היה לי קשה מאוד לקבל אישור של המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מכיוון שקאמי נחשב להוגה דעות ולא לפילוסוף.
ועדיין, לדעתי, חשיבות הפילוסופיה של קאמי לא מוכרת דיה.
תגובות
כשקראתי את הראיון בהארץ הפריעו לי שני דברים. אחד הוא הבלבול המוחלט בין פילוסופיה ובין עמדות פוליטיות של גיבורי תרבות (סארטר וקאמי בעיקר), והשני הוא הדומיננטיות המוזרה של הוויכוח בין שני אינטלקטואלים צרפתיים באמצע המאה העשרים – על רקע מלחמת העולם והיחס לקומוניזם – המטילה צל עד ימינו אלה על הגדרתם העצמית של פילוסופים/אינטלקטואלים צרפתיים. אני למדתי פילוסופיה באונ' ת"א בשנות השבעים והשמונים, ולכל היה מובן אז שקאמי הוא פילוסוף, כך שגם אותי זה מפתיע שבירושלים גם בשנות התשעים הוא לא נחשב לפילוסוף. אבל אולי בירושלים דווקא צדקו, כי היום כשאני קורא את דבריו הנרגשים של אונפרה על קאמי וסארטר, אני מוצא את עצמי שואל שוב ושוב, מה לזה ולפילוסופיה?
לתפיסתי אין כאן בלבול בין פילוסופיה לעמדות פוליטיות בכל הקשור לפילוסופיה של קאמי. הפילוסופיה של קאמי, שהיא פילוסופיה של חיים, מכילה בתוכה גם עמדה פוליטית, בוודאי ב"האדם המורד", ובכמה מהמחזות שלו. כך גם ניטשה, אגב, שבכתביו יש הרבה פוליטיקה.
לגבי סארטר – הפילוסופיה שלו [עד כמה שניתן לקרוא לה פילוסופיה, כי היא צל חיוור של היידגר] אכן לא קשורה לפוליטיקה. אבל היא גם לא קשורה כלל לחיים.
באשר לדומיננטיות הבאמת מוזרה של הוויכוח בין השניים – זו סאגה שרק הצרפתים מסוגלים לה, וקשה לתאר את עוצמת האמוציות המעורבות כאן (-:
סתם טריוויה: סארטר היה זה שהתחיל את המחלוקת כשכתב ביקורת קוטלת על "האדם המורד". אבל ברקע יש קינאה גדולה של סארטר בקאמי, החל ביפי התואר של קאמי ונחילי הנשים שרדפו אחריו [סארטר היה מכוער למדי], המשך בכך שקאמי היה הראשון לייסד עיתון משלו [קאמי, יחד עם חברים, ייסד את העיתון combat = מאבק והיה עורכו הראשי], וכלה במה שהיום כבר ידוע – היותו ברזיסטאנס, בעוד שאת סארטר ליוותה כל השנים עננת המשת"פיות עם הנאצים, ותמיכתו במשטר הסובייטי האפל.
בעניין פילוסוף/הוגה דעות – למדתי בחוג לפילוסופיה גם על קאמי, אבל עדיין, כשרציתי לכתוב על המטאפיזיקה של קאמי, נתקלתי בבעיה. גם בפאריז, כשהתחלתי את הדוקטורט, הוא נחשב יותר להוגה דעות מאשר פילוסוף.
לתהייתך מה לזה ולפילוסופיה – לדעתי הכל. אבל זה תלוי איך אתה תופס פילוסופיה. אם עבורך פילוסופיה היא שיטה סדורה בכמה כרכים [נוסח אפלטון/קאנט וכד'] – אז אתה צודק.
אבל אם אתה תופס פילוסופיה כדרך חיים, וכמחשבות – מעוצבות יותר או פחות – על החיים, הרי שדבריו של אונפרה רלבנטיים.
כתבתי על כך בפוסט הראשון שלי ברשימות – כמה הרהורים על הפילוסופיה
https://ninaramon.wordpress.com/2006/10/02/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94/
כשאת מניחה את אפלטון וקאנט יחד במחנה הנגדי ל"פילוסופיה כדרך חיים" – אני רץ אליהם בלי לחשוב פעמיים. אני לא יודע אם בארץ מקובל כל כך המושג "הוגה דעות". על כל פנים הנטייה הטבעית שלי, שגם קיבלה חיזוק בחוג לפילוסופיה באותם ימים, היא לחשוב על הפילוסופיה על מערכת חשיבה על העולם או על תחומים מסוימים בעולם. מערכת קוהרנטית ובעלת תובנות מעניינות. אני סקפטי מאוד לגבי "פילוסופיה כדרך חיים" כי זה תמיד מצטייר לי כמו "פו הדב ופילוסופיה" או "ג'ונתן לוינגסטון השחף" או פאולו קואלו או "משנתו של דון חואן" וכאלה. זה נדמה לי קצת כמו "הקבלה המעשית" ביחס לתורת הקבלה כפי שלמדתי אותה בחוג למחשבה יהודית באוניברסיטה.
אם כך, לדעתך ניטשה איננו פילוסוף? כי אמנם יש לו מערכת חשיבה על העולם, ויש לו תובנות מעניינות, אבל אי אפשר "להאשים" אותו בקוהרנטיות, ובוודאי שאין לו שיטה סדורה ומובנית נוסח אפלטון וקאנט..
נו, לא צריך להגזים. וגם אמרתי מלכתחילה שקאמי הוא בעיני פילוסוף. ובכלל אין כמעט מערכות שלמות וקוהרנטיות. מדובר יותר במגמה ובשאיפה. כשלמדתי באונ' ת"א שלטה בכיפה הפילוסופיה האנגלוסקסית האנליטית. שם עסקו בכל מיני שאלות תחביריות ולשוניות שאין דבר יותר רחוק מהן ממערכת חשיבה כוללנית על העולם. וברור שגם זו פילוסופיה.
אני מניח שאת מבינה לאיזו מין "פילוסופיה של החיים" כיוונתי, כשאמרתי שאני מפנה לה את הגב ורץ לקאנט ולאפלטון.
אז כנראה שהיה קצר בתקשורת. כי ב"פילוסופיה של חיים" כיוונתי לפילוסופיה דוגמת זו של ניטשה וקאמי, שהיא דינמית, ספקנית במידה מסויימת, ובעיקר איננה סגורה ומוחלטת. (-:
אין לי ידע רב להפגין בפילוסופיה.
אבל, מישל אונפרה חוטא דווקא לעצמו – וחבל.
מתוך הכתבה בעיתון הארץ, הוא טוען למימוש דרך חייו כראי שלם לפילוסופיה אותה בוחר ומייצג. והחטא (גם מחטיא) העיקרי שלו הוא היציאה מהממסד וההתרחקות לפריפריה, יחד עם ייִסוד האוניברסיטאות העממיות. האוניברסיטאות העממיות הן גאונות בפני עצמה, והייתי מצטרפת אליהן בעצמי, ובאושר. אך ההתרחקות המתוקשרת מהממסד ומהמרכז היא עצמה התנהגות אליטיסטית אותה הוא מגנה, ובמחשבה נוספת נשמעת כעסנית וילדותית. ויש לה בהחלט ריח של 'שנל 5' ולא של הרפת.
שתי סיבות: 1. הוא היה צריך להיות במרכז הממסדי, ולחנך דורות במה שהוא מאמין. כדי שאפשר יהיה להעביר זאת הלאה לאורך ולרוחב; וגם לקבל את המשרה בארצות הברית, מאותה סיבה. כך אולי היו מוקמות אוניברסיטאות העממיות נוספות, ואולי היו צומחים רעיונות נוספים(!).
2. האם ל'ילדים' (בהתבטאות שלו) שנולדו עם כפית מתכת אצילה בפיהם, לא מגיע להתמודד אתו ועם שבירת הרעיון שהפילוסופיה ולימודה הוא אליטיסטי שאינו נוגע לבני הרחוב, או החקלאי, או המוסכניק.
תמיד התרחקות(במיוחד ההפגנתיות שבה) היא אליטיסטית , ובמיוחד של פילוסוף.
ואת זה לא עשה אלברט קאמי.
שולמית, הלוואי והדברים היו פשוטים (-:
אני מסכימה שיש משהו אליטיסטי בפרישה מהממסד ובהקמת מערכת לימוד פרטית, אבל – הממסד היום הוא מקום מאוד קשה עד בלתי אפשרי לחופש ולחידושים. ולעיתים כדי לקדם משהו צריך להתקפל ולנסות במקום אחר.
דעי לך שגם קאמי, למרות הרקע העני ממנו בא, ואולי בגללו, היה די אליטיסט.
ולמרות זאת, הפילוסופיה שלו מאוד אישית, מאוד בגובה העיניים, לרוב בשפה בהירה ולא עמוסה, ומאוד מדברת לכולם.
ונכון שהוא השתדל מאוד לחיות את הפילוסופיה שלו, ודי הצליח בכך.