פעם היה סיפור שרצה לספר את עצמו.
הלך הסיפור לערים הגדולות, אבל לאף אחד לא היה זמן בשבילו. כולם מיהרו כל הזמן לכל מקום ולשום מקום, נוקשים במכשירים שבידיהם.
הלך הסיפור לעיירות ולכפרים, וגם שם איש לא שם לב אליו. אותם מכשירים מוזרים.
ישב הסיפור בצד הדרך. עייף, נבוך, מבולבל.
מה יעשה? הרי הוא סיפור. זה מה שהוא, זה מה שהוא יודע לעשות, ובלי לספר הוא פשוט איננו.
לא היה לו מושג מה יעלה בגורלו. אבל הוא ידע שהזמן בעוכריו: ככל שהזמן עובר כך הוא הולך ומתפוגג. עוד מעט יהיה מאוחר מידי, חשב.
תוך כך נפלה עליו תנומה. עוד רגע, והנה הוא יושב על ברכי ילדים, ובחיק מבוגרים, ואלה כמו אלה מצפים ;
והוא מספר על ימים רחוקים וקרובים וכאלה שאולי עוד יבואו וכאלה שכבר לא, על מסעות ועל הרפתקאות, על אהבות ועל געגועים, על שמחה וצער ועל צחוק ובכי, על סופים טובים ועל כאלו שעדיף היה שלא יקרו, ותוך כך הוא משעשע ומסקרן ומלהיב, ומנחם ומלטף ומרגש ומעודד, והאותיות שיצרו מילים שיצרו משפטים שיצרו פסקאות ועמודים מתערסלות להן בין ובתוך וסביב…
כאמור, זה היה פעם
ערה"ש תשע"ד, 4 ספטמבר 2013
תגובות
אני לא יודעת למה, אבל מזכיר לי סיפור כשאני עוד הייתי ילדה: 'רק סמרטוט'
יצא עכבר מחורו ישירות לרחובות השוק. יום שמש נחמד ומעיד על טוב. מצא סמרטוט, פיסת בד. שמח, איזה יום מוצלח. ניגש לכובס: כובס, כובס, כבס לי הסמרטוט. נענה לו הכובס. שמח העכבר, יום שמש נפלא מצא סמרטוט והוא נקי. ניגש לצבע: צבע, צבע, צבע לי הסמרטוט. נענה לו הצבע, וקיבל העכבר סמרטוט אדום לתפארת. איזה יום! שמש, וסמרטוט אדום. ניגש לרוקם: רוקם, רוקם, רקום לי רקמה מפוארת. רקם לו הרוקם רקמה מצוינת. איזה אושר של יום! שמש, וכבר בידו פיסת בד מופלאה, ממש יקרה. ניגש העכבר לתופר: תופר, תופר, תפור לי כובע יפה ככתר. תפר לו התופר כובע מתאים בדיוק למידותיו. וואהו! איזה יום! שמש, מצאתי סמרטוט פשוט, וכבר בידי כובע שאין כמוהו, רקום, אדום ונקי.
שמע התרחשות הולכת וקרבה לשוק. המלך מגיע! פנו דרך! צעק הכרוז. טיפס במהירות עכברית לקומה העליונה מעל הכיכר, וכובעו האדום על ראשו. הגיע המלך וכל פמלייתו, ונעצרו בכיכר השוק. שקט. הס. קירב העכבר שתי כפות ידיו לפיו וצעק: מלך מלך! יש לי כובע לתפארת, יפה מהכתר שלך! התעצבן המלך ושלח שני חיילים לקחת את כובע העכבר. קירב העכבר שתי כפות ידיו לפיו וצעק: מלך בוזז! שודד את עמו העני! נבוך המלך, ושלח חייל להחזיר את הכובע לעכבר. קירב העכבר שתי כפות ידיו לפיו וצעק: מלך פחדן! מלך חלש! החזיר הכובע לשוטה כמוני! רוב פמליית המלך החלה לרדוף אחר העכבר. מהומה קמה ברחובות השוק, ברח העכבר בריחה זריזה ועכברית לחורו, וניצל. והכובע? נפל מראשו, דרכו עליו המונים; היה מונח בפינה, רק סמרטוט.