ארכיון קטגוריה: אקולוגיה

על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול – עכשיו גם בדיגיטלי

זהו ספר קטן על בעיות גדולות:
על הכפר הגלובלי-הפיאודלי, על הקפיטליזם החזירי ולעיתים אף רצחני;
על תאוות בצע חסרת מעצורים וגבולות;
על היחס הנורא שלנו לחיות לא אנושיות בפרט ולכדור הארץ בכלל;
על זכות, צדק ושוויון, שאינם אלא איצטלות מוסר שאנו עוטים על עצמנו בעודנו זורעים הרס סביבנו;
על דגל התביעה לחופש שמתנוסס מעל לכלכלה שרומסת ברגל גסה את החופש של מרבית דיירי הכדור הזה;
במשפט אחד: על ערכים שנזנחו ונשכחו ומוסר שפשט רגל – –

ועל הדרך האחרת:
על הוצאת הערך כשווי מחיינו וחזרה לערכים ולמוסר ערכי, ששורשיו בכיבוד החיים באשר הם, בכבוד לאחר, ביושר ובהגינות, בחמלה ואמפתיה.

ramon earth cover

מתוך הספר:

"לא רק שהעץ כבר לא נדיב, אלא העץ מעולם לא היה נדיב! שום אורגניזם חי לא מכוון להתאבדות, ובוודאי שאינו מכוון להקרבת עצמו לשם סיפוק גחמותיו ותאוותיו של אורגניזם חי אחר. זוהי אצטלת הצידוק שלנו להרס שאנו זורעים סביבנו, לכל מה שאנו לוקחים בכוח הזרוע ומשמידים לתועלתנו האגוצנטרית וכדי לספק את חמדנותנו ואת תאוות הבצע שלנו."

"חמלה, אמפתיה, הגינות, רצון להימנע מכאב – כל אותם רגשות שנמצאים בבסיס האבולוציוני של המוסר – אלו ערכים שעליהם יכולה להיות מושתת חברה, מדינה – וגם הביוספרה. ערכים אלו מכילים בתוכם את כל ההצהרות בדבר שוויון, סובלנות, כבוד לאחר ולשונה, והם יכולים לעמוד במצבי ־מציאות משתנים מכיוון שאלו ערכים ביולוגיים. כלומר , הם רגשות (sentiments) ביולוגיים שטבועים בנו (ברובנו בכל אופן), ואיננו צריכים ללמוד אותם או להסתגל אליהם. הם כלי הישרדות מהמעלה הראשונה, ורק הם יכולים להוות בסיס לאורח חיים ערכי, מכיוון שהם אינם שיפוטיים."

להשיג ב-: אינדיבוק-חנות הספרים העצמאית ברשת, ובוקסילה.

פט-סאפיינס: פינת הגיג: ככה נראה אושר

מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים -_thumb4

שלום אנשים,
לפני ממש קצת זמן דיברתי על איך שאתם מתעללים בחיות שנותנות לכם אוכל שלא כל כך בטוח שאתם בכלל צריכים – חלב….

ואנ'שמח לספר לכם על כפר קטן שהרפתן שם החליט שלא כדאי לו להמשיך להחזיק רפת עם פרות חולבות כי זה כבר לא עושה הרבה כסף [אוף! אתם עם הכסף שלכם….] ורצה לשחוט את כל הפרות.

אבל אנשים טובים בכפר חשבו שזה לא הוגן ולא מוסרי – והם אספו כסף וקנו את הפרות, ונתנו להם לצאת החוצה מהרפת בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שהפרות היו סגורות ברפת.

תראו את הסרטון הזה – הפרות יוצאות בפעם הראשונה בחיים שלהם החוצה, לאוויר, לירוק, למרחב.

ככה נראה חופש של ממש. על אמת. ככה נראה אושר:
פרות קופצות, מדלגות, מחככות את הראש בעשב… ועכשיו תגידו לי שלחיות לא אנושיות אין רגשות,

פרות מאושרות

ככה צריכות לחיות כל החיות, אנושיות ולא אנושיות: בחופש, באוויר פתוח, במרחב.
לא בתוך מקום סגור, מחוברות בציצים למכשירים שמוצצים את החלב שלהן, ואחר כך הורגים אותם.

תודה לרון דהן על ההפניה לסרטון.

פרופ' ציונה שמשי על שני ספרים שלי

ציונה

על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול – גם באינדיבוק

ספרי "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול" נמצא גם באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת, במחיר מוזל.".
.

 nina_earth_cover

חג שמח (-:

 

הסיפור של אגם ויקטוריה

***פרק זה הוא חלק מהספר "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול", הדן בנושאי אקולוגיה, חברה, ערכים ומוסר ***

בהמשך לפוסט של שחר שילוח, הנה כמה מהנושאים הבעייתיים המוצגים בסרט "הסיוט של דארווין".   הסרט "הסיוט של דארווין" [2004] מספר את סיפורו של אגם ויקטוריה במערב טנזניה. זהו סיפור של אסון חברתי ואסון אקולוגי כאחד. אגם ויקטוריה הוא האגם הטרופי הגדול בעולם, ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. [הראשון הוא ימת סופיריור בצפון ארצות הברית וקנדה.] הוא מוצא נהר הנילוס. הלב של אפריקה. הוא נחשב לערש הולדתה של האנושות. כיום הוא מספק את עיקר תצרוכת דג נסיכת הנילוס לאירופה. אבל דג נסיכת הנילוס אינו דג מקומי לאגם. עד לפני כארבעים או חמישים שנה היו בו הרבה מיני דגים, אבל אז מישהו הביא כמה דגי נסיכת הנילוס בדלי ושפך אותם לאגם. מההיבט האקולוגי – אגם ויקטוריה היה אגם חי ושוקק חיים עד לפני כמה עשורים. כאמור, לפני כארבעים או חמישים שנה מישהו החליט לערוך "ניסוי מדעי קטן": אחר צהריים אחד הוא הביא כמה דגי נסיכת הנילוס בדלי אחד ושפך אותם לאגם. זה אינו דג מקומי. הוא טורף שהרס את השרשרת האקולוגית של האגם. כך, אחרי אלפי שנים של אבולוציה פורחת, 210 מינים של אמנונים נעלמו לפתע. לאמנונים, שניזונים מאצות ומפסולת, היה חלק גדול בשמירת הבריאות והחיוניות של האגם. כיוון שנטרפו ונעלמו, האצות צומחות פרא, האור לא מגיע, ורמות החמצן באגם יורדות כל הזמן. התוצאה – מים אפלים ועכורים. דג נסיכת הנילוס מאיים להפוך את האגם השני בגודלו בעולם לבור עקר. "זוהי משמעותה של השונות הביולוגית", אומר קאופמן, העומד בראש צוות שחוקר את האגם; "לשונות ביולוגית יש השלכות גם על בני האדם. במקרה של אגם ויקטוריה, המערכת האקולוגית מאבדת את יכולתה לקיים את בני האדם התלויים בה." [גלילאו, מותו של אגם, גיליון 7 נובמבר/דצמבר 1994] ההיבט האנושי קשה אף הוא. "אמנם כשנסיכת הנילוס הגיע הוא התחיל לאכול את כל הדגים האחרים", אומר מנהל המפעל לעיבוד דגים במואנזה, עיר על גדות האגם, "אבל מבחינה כלכלית זה טוב. אם הדג הזה לא היה גדל באגם ויקטוריה, אני לא יודע איזו עבודה הם היו מוצאים. כל ערי החוף תלויים לחלוטין בדג נסיכת הנילוס". הנה דוגמה בוטה לאי-קיימות : שהרי הקניבליזם של נסיכת הנילוס, שטורף גם את צאצאיו, ישבש מתישהו את התבניות של ענף הדיג המסחרי… הבנק העולמי ומוסדות אחרים מימנו את הקמת המפעל. ראש משלחת האיחוד האירופי לדר-א-סלאם [בירת טנזניה] בא לדיון בנושא מפעלי הדגים, הוא דווקא מרוצה מהמצב, והוא מסכם: "מפעלי הדיג של טנזניה הם ענף הייצוא הגדול ביותר של טנזניה לאיחוד האירופי. נעשתה עבודה רבה כדי להבטיח שאיכות הדגים תשתפר. זה הוביל לכך שבשנת 1999 פקח של האיחוד האירופי אמר שכעת זה בסדר, ואפשר להכניס את הדג הזה לשוק האירופי. אני חושב שהאיחוד האירופי עשה עבודה מצוינת, כי עכשיו כל התשתיות כאן במצב טוב. וכישורי היזמות של תושבי מואנזה יעשו את השאר. ראינו את מפעלי הדגים ואני חושב שהם ברמה עולמית מבחינה תברואתית ובאופן שהם מתנהלים. פשוט מצוין." הנאום המרוצה הזה אומר הכל: כל מה שנמצא מחוץ למפעל – לא קיים. אכן, המצב במפעל טוב, אולם במקביל אנחנו עדים לעוני המשווע בכל איזור החוף. "כישורי היזמות" של תושבי מואנזה הם בהישרדות בסיסית! מחלות, תמותה מאיידס, נערות-ילדות שעוסקות בזנות, אבל היו רוצות ללמוד ולצאת מהמעגל הזה, חבורות של ילדי רחוב יתומים שמסניפים דבק שייצרו מעטיפות ניילון של הדגים שחוממו על מדורה ונתונים לפגיעות מיניות, "כפרים" שהם בעצם מחנות עבודה הפזורים לאורך גדות האגם, ללא רופאים, ללא בית חולים או מרפאה. אחד מהעובדים אומר בהומור שחור: "ברגע שאדם לא יכול לעבוד יותר, הוא צריך לחזור הביתה, כי כאן אף אחד לא יעזור לו. והעברת גופה מכאן הביתה עולה הרבה כסף. עדיף שיסע באוטובוס או במכונית קטנה כשהוא עדיין חי. דמי הנסיעה לא גבוהים. אבל ברגע שאתה מת, המחיר משתנה." האגם סיפק בזמנו מזון רב לדייגים שגרו לחופו. אמנונים נחשבו למעדן. הפרנסה היתה בשפע. אבל לא נותרה כמעט דגה. לילות של דיג מעלים שלל דל ביותר. את נסיכת הנילוס דגים בספינות דיג גדולות בלב האגם, מקום אליו סירות הדייגים הקטנות לא מגיעות. את מה שנותר ממפעלי עיבוד דגי נסיכת הנילוס, המפעלים מוכרים לאנשים, הפריחה הכלכלית לכאורה הרסה את מרקם החברה המסורתית. מיעוט הדיג המסורתי הביא אנשים לעזוב את הכפר ולהגר למחנות העבודה של המפעלים ולפחונים בצידי המפעלים, לקנות את שאריות הדג המעובד – זנבות וראשים – לטגן ולמכור אותו. אף אחד מאנשים אלו לא יכול להרשות לעצמו לקנות דג שלם. מקונו, מנהיג הכפר, מורה בעברו, מיטיב לבטא זאת: "אין לך עבודה, אין לך הורים, ההורים שלך גם הם עניים, עוני הוא מעגל קסמים. אתה נולד להורים עניים, כלומר אתה נולד עני, ולכן גם הילד שלך יהיה עני. אלוהים, למרבה הצער, ברא את העולם וסיפק משאבי טבע מוגבלים. לכן אנשים נוטים להילחם על משאבי הטבע. וזה מה שקורה היום. בעבר היו באפריקה מלחמות על האדמה. עכשיו יש מלחמה על משאבי הטבע של העולם. מי יקבל ומי יפסיד. וזה חוק הג'ונגל. לחיות החזקות והקשוחות יש סיכוי לשרוד יותר מאשר לחלשים. כשאנחנו אומרים "החזק יותר" בעולם שאנחנו חיים בו, אולי אנחנו מתחילים לראות את האירופים כחזקים יותר מהשאר. כי הם הבעלים של קרן המטבע הבינלאומית, הם הבעלים של הבנק העולמי, הם הבעלים של הסחר העולמי." שנאמר: בעל המאה הוא בעל הדעה… אולי מפעלי הדיג הם ענף היצוא הגדול ביותר של טנזניה, אבל במקביל העיתונים מדווחים על רעב בטנזניה. אנשי האגם חיים על דולר ליום בקושי, וכמו לא די בכך, מטוסי המטען שמגיעים לשדה התעופה הקטן של מואנזה כדי לקחת את מטעני הדגים, לא באים ריקים. הם מגיעים עם משלוחי נשק לאפריקה, שממילא כבר שסועה וקרועה ממלחמות. ריצ'ארד מגמבה, עיתונאי חוקר – רוב מטוסי המטען שבאים מאירופה לקחת דגים מגיעים עם מטעני נשק שמועבר ישירות לאזורים מוכי מלחמה כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ליבריה, סודן. אחר כך הם מגיעים למואנזה ריקים, ולוקחים את מטעני הדגים לאירופה. זה רווח נוסף לבעלים של מטוס המטען. המדינות האירופיות הן היצרניות של הנשק, יש להן מאבטחים משלהן, אבל הן לא עושות כלום כי מי שמתים בסופו של דבר הם אפריקנים, וכשאפריקנים מתים האירופים יוצאים נשכרים, כי הם ישלחו את אנשיהם לעבוד אצל נציב האו"ם לענייני פליטים, הם יקבלו הזדמנות לעשות עסקים, הם יצטרכו לספק מזון, תרופות, הם יעשו עסקים. אולי הם נהנים מהמצב, כי אם לא נהנים, הדרך הכי הטובה היא למנוע את המחלה, לא לרפא אותה. אז למה הם לא יכולים למנוע את המחלה שפוגעת בנו באפריקה על-ידי עצירת זרימת הנשק לאפריקה? למה? ואחד מטייסי המטען הרוסיים מסכם: "אפריקה מביאה חיים לעולם. היא מקור של חיים כמו אוכל, כמו אנשים צעירים, אנשים שחורים, אתה יודע, היו לי שתי טיסות מאירופה לאנגולה עם כלים גדולים כמו טנקים. אני חושב שהחברה שלי לקחה את הכסף. אחרי זה טסתי ליוהנסבורג לקחת ענבים לאירופה. אז חברים שלי אמרו לי שילדי אנגולה קיבלו נשק לכבוד חג המולד, וילדי אירופה קיבלו ענבים. זה עסקים."

אם אנחנו מבקשים הגדרה ממצה לגלובליזציה, הריהי: ילדי אנגולה מקבלים נשק לכבוד חג המולד, וילדי אירופה מקבלים ענבים. זה עסקים.
תגים של Technorati:‏ ,

אקופילוסופיה ואתיקה סביבתית

"לא קיבלנו את האדמה בירושה מאבותינו, אלא בהשאלה מילדינו".

לאחרונה התבקשתי לכתוב קורס על אתיקה סביבתית. מה לי ולזה? כאשר עוסקים בקיום האנושי ובחקר התודעה, מסתבר שכמעט הכל קשור בהכל.

לאחר הקורס על האושר, שחלקים ממנו התפרסמו כאן, כתבתי עוד שני קורסים: קורס על המוות, וקורס על תיאטרון האבסורד [מההיבט הפילוסופי].
יצא שילוב מוזר משהו: אושר-מוות-אבסורד.
אבל באופן מעניין, השלישייה הזו דווקא הסתדרה טוב, וכל נושא הזין והעשיר את האחרים.

גם נושא האתיקה הסביבתית מתקשר לנושאים הללו.
למשל – הפוסט "על המתמטיקה של האושר" עוסק ביחס שלנו לסביבה כחלק ממדד אושר שמכונה "מדד הכוכב השמח". עסקתי בנושא לא מעט גם במדור פט-סאפיינס. [למשל – כאן, וכאן]
אני שמחה שכעת מתאפשר לי לחקור את נושא האקולוגיה יותר לעומק. וכפי שמסתמן אצלי, הוא יהיה זה שיאחד את האושר, המוות והאבסורד למכלול אחד.

רובינו מכירים סרטים כמו "אמת מטרידה" של אל גור, ו-"השעה ה-11", אבל יש בדיון האקולוגי הרבה מעבר לכך. כי בצד המשבר האקולוגי הניצב לפתחינו והצורך לטפל בו לתועלתנו אנו, עולות גם שאלות ערכיות-מוסריות:
האמנם היחס שלנו לסביבה הוא יחס ראוי? האמנם היותנו הומו-סאפיינס מתירה לנו למצוץ את לשד הסביבה ולהכחיד מינים וזנים של בעלי-חיים וצמחייה? וגם השאלה המאוד חשובה: עד כמה היחס שלנו לסביבה הוא ביטוי ליחס החברה לאנשיה?

התחום, בהתאם לצורך התמידי שלנו לחלק ולצמצם ולבדל וליצור תת-תחומים– קיבל גם הוא הגדרות משלו: אקופילוסופיה ואקואתיקה. לטעמי, ההגדרות הללו רק גורעות, אבל אלו הכותרות, וכרגע אשתמש בהן.

בחודשים הקרובים אשתדל להביא כאן חלקים מהנושאים הללו. ייתכן שחלקם, בעיקר בנושא זכויות בעלי חיים, יובאו במדור פט-סאפיינס. (-:  אני מקווה שתמצאו אותם מעניינים.