אתמול התפרסמה בהארץ כתבתו של צפריר רינת בדבר קביעה תקדימית של שופט המחוזי דניאל פיש, כי יש להעניק לבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות. יש "להתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד" ולקבוע את חובות בני אדם לחיות על פי קריטריונים דומים לאלה של אפוטרופסות".
לדברי פיש, הכרה בזכויות משפטיות של בעלי חיים, מבלי שיהיו זהות לאלה של בני אדם, תביא בהכרח להגנה חזקה יותר ורחבה יותר מפני פגיעה בהם. "דעתי היא כי ראוי שהמשפט יתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד כלפי בעלי חיים לתפיסות שתכרנה בכך שלבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות ברמה מסוימת", כתב השופט. "המשמעות המשפטית תהיה שחובותיהם של בני אדם לא יימדדו מכוח הפגנת חמלה המתחייבת ממעמד של אדנות כלפיהם, אלא על פי קריטריונים הנובעים ממעמד של אפוטרופסות".
פיש טוען שיש סיבות מדעיות ותועלתניות למתן מעמד משפטי עצמאי. לדבריו, תורת האבולוציה של דרווין כבר הוכיחה שאין הצדקה רציונלית לראיית מין כזה או אחר כמין עליון. סיבה מרכזית יותר היא שתפיסות אחרות לא הצליחו למנוע נזקים כבדים לעולם החי, ובכלל זה להגנה על המגוון האקולוגי שהוא בעל חשיבות לקיום האדם.
ככל שהקביעה הזו חשובה, היא לוקה במגרעות אותן היא באה לתקן, והיא עדיין רחוקה מרחק רב מאוד מהשינוי התודעתי העמוק שצריך להתרחש בכל האמור במושג "זכאות ל-": זכאות לצדק, זכאות למוסר, זכאות לחיים, כאשר באים לדבר על יחסנו לבעלי חיים.
אני דנה בנושאים הללו בספרי "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול", ואביא כאן תמצית שבתמצית, ורק בהקשר של זכויות:
הנחת היסוד של הקביעה: "הכרה בזכויות משפטיות [של בעלי חיים] מבלי שיהיו זהות לאלה של בני אדם" ו"הכרה בזכויות משפטיות ברמה מסוימת" – משמעה שבמהות בעלי חיים נחותים מבני אדם ונתונים לחסדם. בכך נותרה על כנה אותה תשתית אדנותית אותה מבקשת הקביעה לשנות. כי בפועל אין הבדל: פעולה מתוך חמלה או אפוטרופסות – שתיהן מקורן באדנות כלפי מי שנחשב נחות ולא מסוגל לדאוג לעצמו.
ומי יקבע את הקריטריונים של האפוטרופסות המוצעת? על פי מה?
צדק קשור בהוגנות, בשוויון, והוא מושג יחסי וסובייקטיבי, הוא נושא בתוכו את יכולת הפרכתו, כי הוא מכיל בתוכו את יכולת הצידוק: צדק-צידוק, וככזה בלתי אפשרי לקבוע לו קריטריונים אובייקטיביים.
נקודה חשובה נוספת היא זו שדיוויד יום הצביע עליה: צדק קיים רק בין כוחות שווים. ברגע שישנה קבוצה חזקה וקבוצה חלשה — יש מקום לדבר על אהבת בריות ועל לנהוג ברוך, אבל לא על ־פי צדק. עצם המושג "צדק" מצביע על מאבקי כוחות ועל אינטרסים. אלו שאין להם כוח — האינטרסים שלהם אינם רלבנטיים. לכל היותר הם יכולים לצפות למחוות חסד. כך, גם למושג "זכות" אין משמעות אלא בעולם של כוח ואינטרסים.
מנקודת המבט של הטבע — אפיונים כמו מנת משכל, צבע עור, שיוך אתני/לאומי/דתי, הליכה על שתיים או על ארבע, עצם זנב פעילה או מנוונת — אין להם כל משמעות, והם אינם מעידים על כלום. הם פשוט מה שהם: עובדות טבע. הטבע אינו שופט. אין שום אמת ־מידה אובייקטיבית שיכולה להצדיק הבחנה כלשהי בין היצורים השונים, ובוודאי לא מדרג זכויות.
מאסון, בספרו "כשפילים בוכים", מבחין בין המושג "הבדל", שהוא חיווי תיאורי, לבין "עליון" או "נחות", שהם מושגים שיפוטיים. העובדה שלבעלי חיים יש תודעה, חשיבה וחיי רגש אין פירושה שבעלי חיים זהים לבני אדם. זו טעות אנתרופומורפית אמיתית; השלכה לא מדויקת. כולנו יצורים חיים, אך איננו זהים — לא עליונים או נחותים, אלא נבדלים. ואם אנו כל־ כך זקוקים לקריטריונים, ישנו רק אחד, זה של בנת'האם: "השאלה כלל אינה "האם מסוגלים הם [בעלי החיים] לשקול בדעתם" או "האם הם מסוגלים לדבר" אלא "האם הם מסוגלים לסבול." והתשובה לכך ידועה לנו היטב.
זהו הקריטריון היחיד שיכול לעמוד מול כל טיעון, מכיוון שבפועל אנחנו מקבלים אותו ללא עוררין. "שזה עוול לגרום לחיה סבל הוא דבר שאנחנו כבר מאמינים בו", אומרת קורסגאארד, "מכיוון שישנה חיה – אנו עצמנו – שאת הסבל שלה אנו מצהירים שיש לדחות מוסרית".
התייחסות התרבות המערבית לרציונליות כאמת מידה לעליונות על שאר היצורים החיים, ואל המוסר שלה כביטוי ליכולת התבונית, לקידמה, לנאורות, וכאמת ־מידה ושיפוט לעליון ונחות ולקביעת זכויות — אין לה כל בסיס.
צדק, שוויון, זכות משפטית – אלו אינם יכולים להיות כלל סוגיות לדיון ולוויכוח, מכיוון שהזכות לצדק, לשוויון, היא הטבעית והבסיסית ביותר. היא אינהרנטית לכל היצורים החיים.
מילות הסיכום לבנת'האם:
"אולי עוד יבוא היום, שבו שאר ברואיו של עולם החי ישיגו את אותן הזכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח העריצות."
