בימים אלה נפתחים אירועי 100 שנה להולדתו של אלבר קאמי, והפילוסוף והסופר הצרפתי מישל אונפרה יגיע לארץ לסדרת הרצאות שמארגנים אוניברסיטת תל אביב והשגרירות הצרפתית.
בראיון שערך עימו גבי לוין [גלריה, הארץ 8.3.2013] מספר אונפרה בין השאר על קאמי וסארטר, כיצד בשנות ה-70 , כמו רבים, אימץ את האידיאולוגיה של סארטר, וכיצד נדרשו לו שנים כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של סארטר ובת זוגו סימון דה-בובואר ולעבור ל"מחנה" קאמי.
אמירתו של אונפרה מוזרה [אם כי אופיינית], מכיוון שכבר בשנות ה-60 היה ידוע שיתוף הפעולה של סארטר עם הנאצים. לכך נוספה תמיכתו הבולטת בשלטון הסובייטי גם לאחר שהתגלו במערב הגולאגים בסיביר, העינויים וההגליות, וכמובן תמיכתו בהיידגר הנאצי וניסיונותיו להכשיר את השרץ.
כתבתי "מחנה", כי בצרפת מתקיימת מאז ומעולם נדנדה בין שני מחנות: זה של סארטר/דה-בובואר, וזה של קאמי. המחלוקות החלו בחייהם של השניים, והמשיכו אחרי מותם, כאשר הרבה מאוד אמוציות נשפכות תוך כדי. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היא בעניין השת"פ של סארטר כן/לא עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, ותמיכתו בגולאגים של סטאלין.
בתקופה בה כתבתי את הדוקטורט שלי על קאמי [1990-1992] מחנה קאמי שוב קיבל זריקת עידוד משמעותית – הרבה בזכות פירסום היומנים האישיים של סימון דה בובואר באותו זמן, ובהם גילויים לא הכי מחמיאים [בלשון עדינה] לגבי חיי הזוג ומעלליהם.
על כך נוספה תגלית מרעישה, שכל מי שעורך מחקר מייחל לה.
במאי 1990 שהיתי בפאריז לצורך איסוף חומרים ופגישות עם המנחה שלי מהסורבון, וגרתי אצל חברים. ערב אחד, מגיע ידיד שלהם ובקול תרועה מוסר לי גיליון של "לה מונד" [3 מאי 1990]. בראש הדף מתנוססת כותרת ענק המכילה שני משפטים.
הראשון: "הגיהינום, זה האחרים". [המשפט המפורסם ביותר במחזהו של סארטר]
ומתחתיה: "זה אלבר קאמי שאמור היה לשחק את "בדלתיים סגורות" ".
הסיפור: התקופה היא 1944, הכיבוש הנאצי בצרפת. קאמי [שהיה גם, ואולי בעיקר, איש תיאטרון], לבקשת סארטר, היה אמור לביים את המחזה ולשחק בו. בעיצומן של החזרות נעצרה אחת השחקניות על- ידי הגסטאפו. קאמי עצר הכל. לאחר זמן, סארטר ביקש לחדש את החזרות עם שחקנית אחרת. קאמי סירב, והודיע שיחכה עד שתשוחרר מהגסטאפו. סארטר לא היה מוכן לחכות. קאמי קם ועזב את ההפקה. סארטר העלה את המחזה בבימויו של אדם אחר ועם שחקנית אחרת.
והנה מה שאמר יוג'ין יונסקו על סארטר באחד הראיונות שנתן [רדיו קנדה, 1961]:
"זה אדם שנכנע תמיד. לכל. אדם שכתב פילוסופיה בהשראת היידגר הגדול וחושב שזו המילה האחרונה בתחום ההגות, אדם שב-1936, ב-1939, היה קרוב מאוד לנאציזם, שהיה מסוגל להפוך לנאצי, בסופו של דבר הוא עובר את המלחמה בשקט, ומיד אחריה כשגרמניה מובסת הוא נהיה הומניסט. וטוען שהאכזיסטנציאליזם הוא הומניזם. אחר כך רוסיה מתחזקת, והוא נהייה קומוניסט שרוף. ובספרו האחרון הוא מצהיר שהוא ידיד המרקסיזם. כשפורץ המרד בבודפשט הוא יאמר שההיסטוריה השתנתה, והוא לא ילחץ עוד לעולם יד של קומוניסט. שוב האירועים מתחלפים, המרד ההונגרי מדוכא, והוא מחדש את השיח עם קומוניסטים. אני לא מוכיח אותו על שהוא אנטי-קומוניסט או קומוניסט, אלא רק על שאין לו אופי. הוא נכנע תמיד. הוא רק ראי תקופתו. "
במאמר מוסגר: שמחתי לקרוא שקאמי סוף סוף קיבל הכרה כפילוסוף, בנוסף להיותו סופר. כי כאשר התחלתי לכתוב את הדוקטורט שלי על קאמי, היה לי קשה מאוד לקבל אישור של המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מכיוון שקאמי נחשב להוגה דעות ולא לפילוסוף.
ועדיין, לדעתי, חשיבות הפילוסופיה של קאמי לא מוכרת דיה.
