ארכיון קטגוריה: יומן של יומיום

למה פרקליט המדינה חייב להתפטר

פרקליט המדינה חייב להתפטר לא בגלל הכרעת הדין, אלא בגלל האופן בו ניהל את התביעה נגד אולמרט.

נכון, דרישה להתפטרות פרקליט מדינה לאחר כישלון בתיק תביעה מסוכנת לדמוקרטיה ולשלטון חוק. ואני בהחלט רוצה פרקליטות חזקה שלא חוששת מאנשי שררה, מכובדים ורמים ככל שיהיו. אבל –

פרקליט המדינה הזה עבר כל גבול.

זהו פרקליט מדינה ש'חזקת החפות עד להוכחת אשמה' נשכחה ממנו, ובלהיטות שלטעמי הפכה לאובססיביות, ניהל מלחמת חורמה נגד ראש ממשלה מכהן,  ושכח בדרך שמדובר גם בבן אדם שיש לו רגשות, ומשפחה. 

זהו פרקליט מדינה שעוד לפני הגשת כתב אישום כבר דיבר במילים נחרצות ובדימויים מתלהמים כמו "האדמה תרעד" כאשר יתגלו הפרטים, ובכך למעשה כבר שפט וקבע את אשמתו של אולמרט. 

זהו פרקליט מדינה שנתן פירוש ומשמעות חדשים לחלוטין למושג "הדלפה" כאשר פרטי החקירות לא דלפו טיפין טיפין, אלא מידע זרם בנחת לכל דכפין.

זהו פרקליט מדינה שבעיצומו של המשפט נתן ראיון עיתונאי בו כינה הלוואה שקיבל אולמרט מפלוני "סיפור שערורייתי בצורה בלתי רגילה" בעוד שבפועל לא כך היה, שמיהר לבקש חסינות מפני תביעת דיבה, ורק לאחר שסורב על ידי בימ"ש, נאלץ להתנצל בפני אולמרט.

זהו פרקליט מדינה שגם לאחר שהובס אין לו את היכולת להודות בכישלון, ועורך מסיבת עיתונאים שמוטב שלא היתה מתקיימת. הוא מופיע, מגמגם, משבש מילים ושמות, חיוך מאולץ מרוח על פניו, מצטדק לכל עבר, מנסה בכוח להצביע על "פשעי" אולמרט גם במקומות בהם זוכה, שולח עיתונאים לקרוא את הכרעת הדין כאשר בדיעבד מסתבר שהוא עצמו לא קרא אותה, אלא "סיפרו" לו…

ומשהו על הפקת לקחים? לקיחת אחריות? הס מלהזכיר. הכל בסדר בממלכת הפרקליטות.

פרקליט מדינה כזו הוא הוא הסכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק.

האדמה אכן רעדה כאשר ראש ממשלה מכהן שנבחר בדרך דמוקרטית אולץ להתפטר.
כעת האדמה רועדת שוב, הפעם מתחת למושב פרקליט המדינה. והוא חייב להתפטר.

היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

לא ברור לי למה ועל מה הרעש הגדול עקב כניסת מופז לממשלת נתניהו.

הרי מופז הוא שטען בלהט נגד שרון, כשזה פרש מהליכוד: בית לא עוזבים!
אז הוא פשוט חזר הביתה.
ובזה מפלגת קדימה חדלה למעשה להתקיים. 

המבחן כעת הוא של חברי כנסת דוגמת נחמן שי ורחל אדאטו: האם הם יישארו נאמנים לעצמם, או יאבדו.

פט-סאפיינס – פינת הגיג: על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול [29]: ספירת ציפורים

מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים                           pet sapiens

 

שלום אנשים,

כבר כתבתי על זה בעבר, והנה שוב הזדמנות לקחת פסק זמן מכל הבלאגנים שלכם: 
תיכף יהיו כמה ימים של שמש, ואתם מוזמנים לצאת לגינה – שלכם או באזור שלכם, או למרפסת, לשבת בכיף חצי שעה, ולספור את הציפורים שנמצאות סביבכם.
זהו מבצע שנתי של המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית, וזה כדי "לאסוף מידע על ציפורי הבר שחיות בקרבת משכנות האדם, על מנת לזהות שינויים המתחוללים באוכלוסיותיהן במהלך השנים למען שמירה עליהן".
אצל החברה שלי, למשל, הופיעו בשנה שעברה גם פשושים קטנטנים. אז עכשיו יש שם בולבולים, יונקי דבש, דרורים, ירגזים וגם פשושים.
ואם אתם לא יודעים לזהות את כל הציפורים, האנשים הנחמדים במרכז יעזרו לכם.

מבצע הספירה הוא עד ה-18.2.2012. אז שיהיה לכם בילוי נעים.

%20_1_~1

איפה הכסף? תשובה ליאיר לפיד

ביום ששי שעבר, ה-13 בינואר 2011, פרסם יאיר לפיד במדורו ב'ידיעות אחרונות' הסבר "למה אני הולך לפוליטיקה".
אישית אני מברכת על החלטתו. צריך אומץ לעשות את הצעד הזה. אני גם חושבת שחצי המיליון שיצאו לרחובות בקיץ האחרון, ועוד לפחות חצי המיליון שתמכו במחאה גם אם לא השתתפו בה באופן פעיל, ושרובם היו ממעמד הביניים, רוצים קול, ומוטב קול חדש, בפוליטיקה. יאיר לפיד יכול להיות הקול הזה. 
כאן, יאיר, יש לי כמה 'אבלים'.

כללית, לדבר בשם מעמד הביניים פירושו להישאר בתפיסה המגזרית, שממשיכה להפריד בין קבוצות ואינטרסים. אבל המדינה צריכה איחוד, לא עוד פילוג. נקודת המוצא יכולה להיות מעמד הביניים, כי הוא עמוד השדרה של החברה. אבל המצע עצמו חייב לכלול תשובה למירב המגזרים, אחרת קיבלנו עוד מפלגת נישה.

ועוד: לפתיחת הדיון ושרטוט כיוונך הפוליטי, בחרת בשתי מילים, שמהן צריך לדעתך לפתוח את הדיון בעתיד המדינה: "איפה הכסף?"
וכאן ממש מתחיל להיות לי קשה.

1. 'איפה הכסף?' את השאלה הזו שואל לא רק מעמד הביניים, אלא גם המעמד החלש, הנזקק. גם הוא רוצה שילדיו יקבלו חינוך טוב, לקנות דירה (או לפחות לשכור במחיר סביר), להתפרנס בכבוד.

2. אני שייכת למעמד הביניים, ואני לא מרגישה בנוח עם האמירה 'להחזיר למעמד הביניים את כספו'. זה לא מה שאני רוצה במהות. במהות אני רוצה חברה/תרבות ערכית, תרבות שרווחת אזרחיה חשובה יותר מקידוש החומר והכסף. שינוי סדרי עדיפויות וחלוקת משאבים אחרת הם רק פועל יוצא אחד של חברה ערכית.

3. יש לי גם בעיה לא פשוטה עם האמירה "יבוא לכל משא ומתן קואליציוני עם סכין בין השיניים ויסביר שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא שמעמד הביניים הישראלי יקבל מהמדינה תמורה נאותה להשקעה שלו".
ראשית, "סכין בין השיניים"? זה השיח? אני מבינה שזו רק מטאפורה, אבל ל"מנהיגות חדשה שתתווה ערכים" אסור לנקוט בשפה אלימה כזו…
שנית, אתה ממש לא מדבר בשמי, ולדעתי גם לא בשם רבים מאנשי מעמד הביניים, כאשר אתה אומר שהדבר היחיד שמעניין אותי הוא לקבל מהמדינה תמורה נאותה להשקעה.
מדינה עבורי היא לא עסק כלכלי! היא הרבה מעבר לכך!
 
4. ואם אצביע עבורך, זה לא יהיה בגלל ש'אני רוצה לשלוח אותך לבדוק מה עם הכסף שלי', אלא בגלל שאני מקווה – לעת עתה בכל אופן – שאתה יכול לתרום לשינוי השיח הפוליטי הרדוד והדל שקיים היום, אם הוא קיים בכלל, ולעזור לכולנו לעצב מדינה עם ערכים, מדינה שהממשל הנבחר בה מכבד את אזרחיו ופועל למענם, ולא למען שמירת כסאו ומילוי כיסיו.

ככה נראית אינדוקטרינציה

אני נמנית על אלו שיש להם הוראת קבע בבנק לתשלום אגרת הטלוויזיה.
מידי שנה, בתחילת ינואר, שולחת רשות השידור דף המפרט את סכום האגרה ומתי התשלומים יחוייבו בבנק.

הנה דף ההודעה לשנת 2011:

                             scan0006

השנה הדף התארך, וקיבל תוספת בחלקו העליון.                  scan0005

הסריקה לא חדה דיה, אז הנה הטכסט:

"רשות השידור החלה בימים אלה בתהליך הדרגתי של שינוי שמטרתו שיפור פני השידור הציבורי בישראל.
ניצניו של השינוי מתחילים להראות ולהישמע כבר היום, אך בכוונתנו לפעול לכך שבמהלך השנה הקרובה השינוי יבוא לידי ביטוי בערוצי הטלוויזיה, רשתות הרדיו והמדיה החדשה של הרשות.
מטרתנו להפוך את השידור הציבורי לגורם משפיע בחברה הישראלית תוך שימת דגש על שידור איכותי, רלוונטי, ישראלי וחדשני.

הנכם מוזמנים לצפות בחזון החדש של רשות השידור, לקחת חלק בשינוי ולהתעדכן באתר הרשות בכתובת— ".

ככה. בלי "נכבדיי" בהתחלה, כלום.
האינדוקטרינציה החלה. המשך צפייה והאזנה נעימים לכולנו…

ראו גם את הפוסט של אסתי סגל.

עלילות קרקס מדיטֶרָנוֹ בהנהלת בְּרַקְיָהוּ

קרקס. אין לי שום תיאור אחר למה שקורה כאן בימים האחרונים. אלא שהקרקס הזה לא משעשע. ואי אפשר לבחור לא ללכת לראותו.
נתניהו מזהיר את אירן בנאום בכנסת, ברק גם תורם את חלקו, הממשלה משחררת ידיעות על תמרונים שברגיל לא היו מדווחים עליהם, וכאשר אנחנו מזדעקים, אנחנו מקבלים מצעד של הטפות שוצפות מפי בני בגין, מרידור ועוד, על כך שהשיח בציבור לגבי מתקפה באיראן הוא הפקרות, שגעון גדלות של בכירים לשעבר, וכדומה. 
ואיש מהם לא נעצר לרגע לחשוב שאולי שגעון הגדלות וההפקרות הם דווקא של ברקיהו, שנראה שלא יבחלו בשום דבר כדי להסיט מהם את חיצי המחאה החברתית ולשמר את כיסאם, ושהדיון הציבורי הזה מחוייב המציאות כי עבורנו לא מדובר בכיסא, אלא בחיים ובמוות שלנו!  
לא חשבתי שהחשש שהבעתי רק לפני שבוע בפוסט האחרון עלול להתממש כל כך מהר.

על מנהיגות ואומץ לב

גלעד חזר. ובצד גילויי השמחה החלו לזרום מחמאות על מנהיגותו ואומץ לבו של נתניהו. אבל קשה להשתחרר מהתחושה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: שגלעד שוחרר לא בגלל מנהיגות ואומץ לב של נתניהו, אלא בגלל אוהל המחאה של משפחת שליט שהחל להיראות ממש לא טוב לשלטונו, וגל המחאות ששטף אותנו בשנה הזו, ושהחל להבעיר את כסאו של ראש הממשלה.

כי המחיר הכבד עבור שחרור גלעד היה ידוע וברור כמעט מלכתחילה, ובסופו של דבר שולם גם שולם.
מנהיג אמיץ לב היה מקבל החלטה ומחזיר את גלעד הביתה מיד עם עלותו לשלטון, כי הוא היה מכיר בערך העליון של להחזיר חייל הביתה, כי הוא היה מבין עד כמה טראומת רון ארד חקוקה בלבנו ועד כמה אנו נחושים שלא יהיה עוד רון ארד, וכי אין שום הצדקה לסבלו של גלעד יום אחד נוסף בשבי;
ומנהיג אמיץ לב לא היה גורם להורים של גלעד, לאחר כארבע שנים של מאבקים עקרים, לעזוב, בצעד של ייאוש, את ביתם ולעבור לחיות באוהל מול ביתו, לשבת שם ימים ולילות, שבתות וחגים, קיץ וחורף וקיץ, במשך כשנה וחצי, ולהתחנן על חיי בנם כעניים בפתח.

מנהיגות? אומץ לב? ראש הממשלה הזה איננו מנהיג ואיננו אמיץ לב. זהו אדם יהיר ותאב כוח, שכל מה שמעניין אותו הוא לשרוד על כס ראש הממשלה. 
קווים אדומים? נתניהו יודע לשלם מחירים כשהוא רוצה. והרבה. אלא שנתניהו רוצה רק דבר אחד: לשבת על כס ראש הממשלה. זהו העיקרון היחיד שמנחה את כל פעולותיו. כאן אין לו שום קווים. לא אדומים, לא כחולים, לא ירוקים. שנאמר: "כבר קבענו מה אתה, אדוני, כעת אנו דנים על המחיר…" הבעיה היא שאת המחירים הללו אנחנו משלמים. 
המנהיג אמיץ הלב הזה הרכיב ממשלה של 39 שרים וסגני שרים בתקציב עתק; בולע צפרדעים משר החוץ שלו ולא מצייץ; לא מסוגל להורות למישהו לקבל עליו את תפקיד שר הבריאות; מעניק מיידית תוספות כספיות כאלה ואחרות לש"ס ולחרדים מהרזרבה של כולנו [בלי מחאות ושביתות וטרכטנברגים…], אבל ניצולי שואה ממשיכים לחיות בעוני, ואת הרופאים והמתמחים הוא לא סופר; ולנוכח המחאה החברתית נגד המדיניות הכלכלית ההרסנית שלו, כל מה שהיה למנהיג אמיץ הלב הזה לומר היה שהמחאה "פופוליסטית", ולפטור אותה בזלזול זחוח ויהיר. רק אחרי חודשיים, בהם מאות אלפים יצאו לרחובות והכסא התחיל להתנדנד יותר ויותר, הוא מינה ועדה שכלל אין צורך בה וכנראה גם כלום לא ייצא ממנה, בתקווה לסתום לנו את הפה… וזו רשימה חלקית ביותר. 

לא די לשאת בתואר "ראש ממשלה" כדי להיות מנהיג. מנהיג ללא חמלה ואמפתיה ואכפתיות, ללא יושר והגינות מינימליים, איננו מנהיג. חמלה ואמפתיה, כמו גם יושר והגינות – אלו תכונות שמצריכות אומץ לב לנהוג לפיהן. תאוות כוח ושכרון כוח, יהירות, זחיחות דעת וזלזול בעם, שמאפיינים את ראש הממשלה הזה, אינם נמנים על תכונותיו של מנהיג אמיץ לב. הן ההיפך ממנהיגות. והן עלולות להיות גם מסוכנות. כי אין לדעת מה עוד עלול לעשות ראש הממשלה הזה כדי להסיט מעצמו מחאות וחיצי ביקורת ולשמור על כסאו.
במקרה של גלעד, יצאנו לבסוף נשכרים. במקרים אחרים – ישמרנו האל…

יש שינוי ויש שינוי…

המייל הזה נחת אצלי הבוקר בתיבה. כל מילה נוספת מיותרת (-:

There's an old sea story  about a ship's Captain who inspected
his sailors, and afterward told the first mate that  his men smelled  bad

The Captain suggested  perhaps it would help if the sailors would change underwear  occasionally

The  first mate responded:  Aye, aye sir, I'll see to it immediately

The  first mate went straight to the sailors berth deck and announced:
The Captain  thinks you guys smell bad and wants you to change your underwear

He continued, "Pittman, you change with Jones, McCarthy, you change  with  Witkowski, and Brown, you change with Schultz

THE   MORAL OF THE STORY

Someone may come along and promise "Change", but don't count on things smelling any better 
.

על מחוות יד

שפת הגוף היא השפה החזקה מכל.
חוזקה בספונטניות שלה, וביושרה. שפת הגוף לא מרמה. אולי שחקן פוקר מדופלם יכול לשלוט בה לפרק זמן מסוים. אבל בוודאי לא אדם מן השורה, ובוודאי לא בלהט דיבור.
לא אחת יש פער בין מה שהפה אומר ומה שהגוף משדר. וגם אם שכחנו דברים שנאמרו, לרוב יחקקו במוחנו תמונות דברים שנאמרו בגוף: מחווה שנעשתה, הבעת פנים.
אולי בגלל שזו שפה כל-כך בראשיתית, ראשונית, שחולקים אותה כל היצורים החיים, ובגלל שאנחנו במהותנו יצורים חושניים וחזותיים.

דוגמה נפלאה היא ספרו של מילן קונדרה "אלמוות", שנפתח במחוות-יד כזו, מחווה שיוצרת ומניעה ספר שלם. על הכריכה – "אישה עם מניפה" של פיקאסו.

                          פיקאסו אישה עם מניפה1 

ויש מחווה שהיא חרב פיפיות.
ביום רביעי האחרון ראש הממשלה תקף את המוחים וכינה את המחאה פופוליזם או משהו כזה. אני לא זוכרת את דבריו בדיוק. זה לא הפתיע אותי ולא הזיז לי, כי הרי אין יותר מומחה מנתניהו עצמו בענייני פופוליזם. וכבר נאמר: הפוסל – במומו פוסל.
אבל במוחי נחקקה תמונת האדם הזה, שנושא במשרת ראש ממשלה, עומד על במת הכנסת, ותוך שהוא מדבר על פופוליזם ולא יודעת מה עוד, הוא מניף את ידו בתנועת ביטול מזלזלת.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, אם בכלל, ראש הממשלה הזה אמר אמת. תנועת היד המזלזלת והבוטה הזו היתה כנה ואמיתית, וביטאה מה הוא באמת מרגיש וחושב על הרוב המוחלט של אזרחי המדינה.
זה גם היה הרגע בו אני נעלבתי, והרגע בו נעלם הכבוד המינימלי שעוד נותר בי  לאדם שמאייש את משרת ראש הממשלה מתוקף איושו את המשרה.

בשביל כבוד צריך לעבוד. תארים לא מרשימים אותי. מה שקובע עבורי הוא האדם.   
תארים במדינה דמוקרטית נושאים עימם אחריות כבדה. זו המשמעות של נבחר ציבור: לשרת את הציבור ביושר, בהגינות, לכבד את הבוחר ולהיות קשוב לו ולצרכיו. 
אז מילא שקשה לרחוש כבוד לאדם שעבורו להיות ראש ממשלה פירושו לא אחריות, אלא שררה, כוח ומנעמי שלטון, ושמוכן לשם כך לבזבז ללא בושה את הכספים שלנו על קואליציה סקטוריאלית מנופחת וסחטנית;
ומילא שקשה לרחוש כבוד לאדם שמתיימר להבין בכלכלה ואף מתהדר בכך וממשיך להוביל קו קפיטליסטי קיצוני שכבר פשט את הרגל במשבר של 2008;
ומילא ששר הבריאות לא טורח להיפגש מעל חודשיים עם נציגי הרופאים;
ויש עוד הרבה "מילא" כאלה…  
אנחנו חיים בדמוקרטיה. וגם אם אינני מסכימה לממשלה הזו ולעומד בראשה, זו עדיין הממשלה שלי. 
 
אבל –
שום תואר, רם ככל שיהיה, לא יכול לגרום לי לכבד, ולו במעט שבמעט, את האדם שנושא אותו, אם הוא מעליב אותי ופוגע בי. ואף אדם לא רשאי להסתתר מאחורי תואר כזה או אחר ולדרוש כבוד, או להתיימר להנהיג, תוך שהוא רומס כבודם של אחרים.
(לתשומת ליבם גם של אי-אלו גברות ואדונים שמאיישים מושבים בכנסת…חיוך קורץ

מחוות היד המזלזלת הפומבית הזו גרמה לי לזלזל בנתניהו ולמאוס בו באופן פומבי גם כן. 
מעולם לא חשבתי שיגיע יום בו אומר, קבל עם ועדה, כי ראש ממשלה הפסיק לייצג אותי, והוא כבר לא ראש הממשלה שלי. היום הוא היום הזה. ראש הממשלה הזה איננו עוד ראש הממשלה שלי.

מחוות היד הזו היא גם קריאה לבחירות חדשות. כעת. 

טייקונים יקרים שלי

תודה על מכתב התמיכה שפרסמתם. נראה שמישהו יעץ לכם יעוץ רע. רע מאוד. אנחנו לא טיפשים כמו שחשבתם. 

כי כאשר אתם מחלקים מחמאות לנתניהו ואומרים ש"אין ספק שהובלתך את המשק הישראלי בשנים האחרונות, וההצלחה של כלכלת ישראל, מהווים את הבסיס לאמונתנו בך כי תוכל להוביל את המשק והמדינה מעבר למצוקה המובעת כעת ברחובות", כאשר מדיניותו של נתניהו היא זו שהגדישה את הסאה – זוהי תמיכה לא במאבק, אלא בכם ובהתנהלות שלכם, וניסיון לשמר אותה. ורק אחד כמו נתניהו יכול לעזור לכם בכך.
אבל, לא לקחתם בחשבון שכל מה שמעניין את ממשלת ה- 39 העלובה הזו זה רק להיות בשלטון. ואם צריך, הם לא יהססו להקריב אתכם. הרי לא באמת חשבתם שנתניהו ושטייניץ נהיו פתאום "חברתיים" בוועדת שישינסקי למשל… היתה זו המחאה הציבורית החזקה שקמה שהביאה לזה.
וגם שכחתם שלא לעולם חוסן. אי-אפשר להיות חזירים ולשדוד אותנו לאורך זמן. בסוף זה חוזר ומתנפץ בפרצופכם.

אז תעזבו את כל העצות שאתם משיאים לממשלה בחוצפה וחוסר בושה שכבר עברו את כל הגבולות, גם של הטעם הרע!. אנחנו נטפל בה בעצמנו. ובאשר לכם – הנה כמה עצות לדוגמה עבורכם לתיקון המצב:

אני רוצה, כאשר אני הולכת לרשת שיווק מזון גדולה [שופרסל במקרה שלי], לראות על המדפים מגוון היצע ומחירים כדי שאוכל לבחור ממנו. למשל:
אני רוצה לראות ליד הבמבה והביסלי שעולים ארבעה וחמישה ש"ח או יותר, גם את בולי, באגסי ובאפי של משפחת מטוס ממגדל העמק שעולים שקל אחד [ל- 40 גר'] ושני שקלים [ל-80 גר'], וממש נמאס לי לראות כיצד מבחר המוצרים מצטמצם כי כמעט הכל הופך להיות מותג של שופרסל ;

אני רוצה שלא תעלו לי את עמלות הבנק בכל פעם שאתם נקלעים להפסדים כבדים עקב מתן הלוואות לחבריכם הטייקונים הכושלים, כדי לשמר את הרווחיות שלכם ;
ואם מדברים על שוויון והגינות – אני רוצה שכאשר משפחה מן השורה נקלעת למצוקה ולא עומדת בהחזרי חוב – אל תפילו עליה ועל הערֱבים הוצאה לפועל ועיקולים ומשפטים, אלא תפרסו חובות, ואולי, ככה 'על הדרך', גם תעניקו לה איזו "תספורת" יפה… ;

אני רוצה לראות שכר בכירים שפוי, ולא את המספרים ההזויים שרצים היום במשק;

ואני גם מצפה, שכאשר אתם נקלעים לחוסר יכולת לפרוע את חובותיכם, שלא תערכו במקביל חתונות במיליוני שקלים על שטח ששייך לי, או תבנו אחוזה רחבת ידיים. מינימום של הגינות, ולו למראית עין, מתבקשת כאן. אבל לשם כך, מן הסתם, צריך שתהייה איזו שמץ בושה מינימלית, שכבר מזמן אין לכם…

ובאמת תודה רבה על ההצעה "להכריז על שנת 2012 כשנת מעמד הביניים", אבל נמאס לי מהפטרוניות האדנותית שלכם. מויחל טויבס…
אני רוצה שכל השנים, מעתה ועד סוף כל הדורות, יהיו שנות מעמד הביניים, והמעמד הנמוך, והקשישים והרופאים והחולים, ובקיצור – שנות אחריות חברתית.
ומי יודע, אולי, בתוך כל השנים הללו, אנחנו נזרוק לכם איזו עצם בדמות "שנת הטייקונים"…

לצורך זה, יקירַיי הטייקונים-קוזאקים, צריך לעשות סדר. מכיוון שאתם חסרי אחריות חברתית, ותאוות הבצע החזירית שלכם הפכה אתכם למעוותים והשכיחה מכם ערכי יושר והגינות וכבוד האדם מהם, ומכיוון שהצעתם "טיפול שורש", הבה נתחיל בו אצלכם בבית. רק כמה דוגמאות להמחשה:
– לא יהיו יותר לוביסטים בכנסת שלי.  
– אתם תתחילו לשלם מיסים כמו שצריך, בלי הנחות והקלות ומס-חברות מופחת ועוד פטנטים;
– אתם תפעלו תחת פיקוח קפדני בכל עסקיכם – מרשתות מזון ועד חברות סלולאר ומלט ומלח ובנייה – ויהיו מחירי מכסימום אותם תוכלו לגבות, ולא אגורה מעבר לכך.
– אתם תוגבלו במספר החברות שאתם יכולים לקנות.
– אתם תוכלו לקחת הלוואות רק אם תעמידו כערבות את רוב הנכסים האישיים שלכם.
ואם תאמרו שככה אי-אפשר לעשות עסקים – אז אל תעשו. כי ממילא כרגע העסקים שלכם כפי שאתם מנהלים אותם עולים לי הרבה מאוד כסף שאין לי, ואני היא זו שמשלמת את חובותיכם וכישלונותיכם. [ואני לא דואגת. תאוות הבצע שלכם לא תיתן לכם לוותר גם על רווחים קטנים יותר…]
אני גם בטוחה, שכאשר נכסיכם האישיים יהיו הערבות, אתם תנהגו בכספים בהרבה יותר זהירות ובהרבה פחות פזרנות ופזיזות וחוסר-אחריות מכפי שאתם נוהגים היום.

כן, לא נעים… אבל הרי ידוע שטיפול שורש זה דבר כואב….