תקציר הרצאה שנתתי ביום עיון על אושר שנערך על-ידי אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים ב- 22 מאי 2008.
הדברים אינם חדשים, הם כבר נידונו כאן בהרחבה, אבל הם נותנים מעין תמצית לתפיסת האושר שאני מציגה.
◆
אושר. מושג חמקמק, מעורפל, מתעתע. אנחנו יודעים שאושר זו תחושה של מלאות, נינוחות, של טוב כלשהו; שזה ההיפך מלהיות לחוץ, חרד, עצוב, אומלל; אבל מה זה בדיוק? שמחה? הנאה? סיפוק? רווחה? לא ברור… ואנחנו אומרים בסתר ליבנו: נו, טוב, אושר… זה לא שהחיים כל כך גרועים, אבל אושר??? בואו לא נגזים. נהייה ריאליים.
אבל – אי-שם, עמוק בתוכינו, משהו בכל זאת מתעקש ומנדנד: לא. זה לא יכול להיות. יש אושר. לא יכול להיות שאין. האם זו סתם תקווה? Wishful thinking ? נאיביות?
התשובה שלי היא: לא. אותו משהו צודק. יש דבר כזה, אושר. ולא צריך לעזוב בשבילו הכל, לחיות בצמצום במקום נידח, לנסוע להודו או לדרום אמריקה, וגם לא צריך למכור את הפרארי, אם יש לנו.
המשהו הזה שאומר לנו שיש אושר הוא האינטואיציה שלנו. האינטואיציה הזו היא אינסטינקט בסיסי שקיים בכל בעל-חיים. זהו אינסטינקט שיודע לזהות מה טוב עבורו וליהנות ממנו. הטוב הוא כמובן סיפוק צרכים קיומיים-הישרדותיים כמו אוכל, מחסה, ביטחון. ביטחון זה צורך הישרדותי. והטוב הוא גם נינוחות, שלווה, והנאה מכל מה שגורם לתחושה טובה: אהבה, רביצה בשמש.
לנו, בתרבות המערבית, הטוב הזה לא מספיק. אנחנו הפסקנו להקשיב לאינטואיציה, ואיבדנו את היכולת ליהנות מהטוב הזה.
אז אולי כרגע הכל בסדר. אבל – מה יהיה? איך אני מוודאת שגם מחר ומחרתיים יהיה כך? זה מדאיג.
אנחנו רוצים את וודאות העתיד לצורך תחושת הביטחון והטוב בהווה. יתרה מכך – אנחנו רוצים שהעתיד הזה יהיה מימוש כל הציפיות והתקוות והרצונות שלנו. אלא שהעתיד בהגדרה לא קיים. הוא מכיל בתוכו אינסוף אפשרויות, אבל שום וודאות קונקרטית. על זה כבר אמר ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לך בשעה שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות"… ופער בין הרצוי למצוי – לא בדיוק הולך עם אושר.
למה זה קורה? חקר התודעה בפילוסופיה מעלה, שהסיבה נעוצה פחות בגנטיקה, תכונות אופי, מבנה האישיות שלנו או בנסיבות חיינו, ויותר בדפוס החשיבה של התרבות המערבית. הדפוס הזה מקורו בצורך בביטחון ו-וודאות, והוא בא לידי ביטוי באופן בו אנחנו מפעילים את התודעה שלנו, כלומר – המוח. באופן הכללי ביותר, במוח יונקים יש שני מנגנונים: מוח הגיוני ומוח רגשי.
– המוח ההגיוני הוא קליפת המוח הקדמית [הקורטקס הפרה-פרונטלי], וכשמו כן הוא: תפקידו להתבונן במציאות, בנתונים שלפניו, לנתח ולהסיק מסקנות. זוהי התבונה.
– המוח הרגשי הוא המערכת הלימבית, שהיא אוסף בלוטות, שלכל אחת תפקידים משלה. אחת הבלוטות היא בלוטת השקד – אמיגדלה, ובה נמצא מנגנון הפחד.
מנגנון הפחד הוא פעמון אזעקה שמתריע על סכנה קיומית מיידית. כאשר הקיום בסכנה, האמיגדלה לוקחת פיקוד. היא משדרת "מצב הישרדות", ואנחנו עוברים למצב פעולה אוטומטית: הילחם או ברח [או קפא – freeze ]: או-או. כאשר הסכנה חלפה – פעמון הפחד כבה, והנינוחות חוזרת.
כאשר אנחנו מחפשים את וודאות העתיד, אנחנו הופכים את ההווה למלא בפחדים וחששות. בכך אנחנו מפעילים את פעמון הפחד שבמוח הרגשי, ועוברים לפעול במתכונת הישרדות: או-או, למרות שלא קיימת סכנה מוחשית ומיידית. ובמצב של פחד – אין מה לדבר על אושר.
למה אנחנו פועלים כך? הכל מתחיל כמו באגדות – בסיפור גן העדן, שהוא גם ביטוי לתפיסת האושר שלנו.
סיפור גן העדן והגירוש ממנו מוכר. ומהסיפור הזה אנחנו יכולים לגזור שני דברים: את תמונת האושר שלנו, ואת נקודת המוצא שלנו לחיים.
תמונת האושר שלנו: זהו מצב בו אין צרכים וציפיות, כי יש הכל! אין כאב וסבל, אין בעיות פרנסה, אין פחד, אין מוות; זוהי תחושה של טוב; חוויה של טוב, של יש בהווה, כאן ועכשיו. הזמן לא קיים. תמונת גן-העדן היא תמונת האושר המושלם, אידיאה המציירת איך החיים שלנו אמורים להיות, כמובן שכל אחד לפי הציפיות שלו. כלומר – אנחנו מזהים אושר עם חיים מושלמים, וביטחון קיומי מוחלט, ללא פחד.
לעומת תמונת האושר הנפלאה הזו –
נקודת המוצא שלנו לחיים היא: החיים הם סבל, לא פיקניק, עונש: הגירוש מגן-עדן.
וזה אומר: או-או: או הכל טוב – או הכל סבל.
◆
אבל השילוב של ציפייה לאושר מושלם בעתיד וחיים כסבל בהווה הוא "קטלני" לגבי האושר.
כי ברגע שמיקדנו את כל ההוויה שלנו במימוש ציפיות – הכנסנו את עצמנו למעגל קסמים שמנוהל על-ידי המוח הרגשי; כלומר – מונע על-ידי פחד, חסר, מצוקה קיומית.
ראשית – ציפייה מכוונת לעתיד, וכאשר אנחנו מכוונים לעתיד – התחושה בהווה היא של חסר ואין, ולא משנה מה יש לנו. וכמובן שאין שום הכרח או ערובה שציפיות תתממשנה – וגם זה מתכון לתסכולים וכעסים…
לא רק זאת – מסתבר שעצם ההנחה שמימוש ציפיות יביא לאושר המיוחל אין לה כל אחיזה במציאות.
מחקרים הראו שאנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש אם יקרה לנו א' או ב', ויתרה מכך – גם אם נשיג משהו שרצינו, מהר מאוד נתרגל אליו, החידוש ייעלם, ושוב לא נהייה מסופקים.
שנית – אושר מושלם הוא, מן הסתם, מותנה, מכיוון שהוא תלוי בהרבה גורמים מחוצה לנו. כדי לממש אותו צריך שליטה על הסביבה, ושליטה פירושה
אבק. כי ברור שהסביבה לא בדיוק עומדת דום ומחכה לממש את הציפיות שלנו… אז אנחנו מנסים לייחס, לתרגם, לנחש… מה הוא חשב, ל-מה הוא התכוון… מה מסתתר מאחורי דבריו… בטוח שהוא התכוון לזה ולא לזה… – כל אלו הם ביטויים של חוסר ביטחון, של חשש.
אנחנו גם אלופים במניפולציות רגשיות כדי לנסות לשלוט באחרים: יצירת תחושת אשמה ונקיפות מצפון באחר, לשחק את הקורבן…, ואנחנו מכירים את הבדיחות על האמא הפולניה… אנחנו מתנהגים כאילו העולם חייב לנו משהו, ומבלים הרבה זמן בלהיעלב, בלכעוס, בלהיות מתוסכלים… והנה עוד תחושה של חסר ומצוקה בהווה…
מצד שלישי – הציפייה שהסביבה תיענה בחיוב יוצרת תלות במשוב: מה יגידו ואיך יגיבו, ואנחנו מוצאים עצמנו כבולים לנורמות חברתיות, מנסים להתאים עצמנו אליהן, ובפועל נשלטים על-ידם. אנחנו פוחדים ממשוב שלילי, מדחייה, מטעות וכישלון, אנחנו בלחץ להצליח, וגם זה מתכון לחסר וחרדה בהווה.
וכך, בלי שנשים לב, תמונת האושר שלנו; כלומר – החיים שלנו, הפכה להיות ברובה תלויה בסביבה ומוכתבת על-ידה, ואנחנו מוצאים עצמנו בהישרדות: אנחנו מול עצמנו ומול העולם במלחמה מתמדת.
מערכת הדפוסים הזו שבתוכה אנחנו חיים מתסכלת אותנו, מגבירה את תחושת החסר, ומונעת מאיתנו לראות את מה שיש לנו עכשיו וליהנות ממנו. מאוד קשה להיות מאושרים כאשר אנחנו כבולים לאידיאות, לציפיות, לחששות, לנורמות. אפשר לומר שאנחנו איבדנו את היכולת להיות מאושרים. לג'ובראן ח'ליל ג'ובראן יש משפט שמתאר זאת נפלא: הצמא, שעה שהבאר שלך מלאה ושופעת, הוא צמא שלא יישבר לעולם.
◆
איך יוצאים מהמילכוד הזה? על-ידי שינוי האופן בו אנחנו מתבוננים בעולם. זהו שינוי תודעה. להשתחרר מדפוס החשיבה ההישרדותי; לא לתת למוח הריגשי לנהל אותנו. להפסיק לחיות בעתיד, על-פי אידיאות, ציפיות והכתבות של נורמות, ולהתחיל לעבוד עם המוח ההגיוני.
– ההיגיון אומר לנו, שהחיים הם לא סבל וצער במהותם. הם דינמיים, זורמים, משתנים, והם מלאים בחוויות ותחושות ואירועים מכל המינים והסוגים. בצד החסר והאין יש גם הרבה יש: יש שמחה בצד צער, יש הצלחות בצד הטעויות, יש רצונות ממומשים בצד אלו שלא התממשו, יש לנו מעלות בצד חסרונות. במילים אחרות – ההיגיון אומר לנו שאין דבר כזה "מושלם".
– כך גם לגבי האושר: "מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" ? הרי לשושנים יש גם קוצים, הן נובלות בחורף, חוטפות מחלות…
האינטואיציה שלנו צודקת. יש אושר. וזה אומר, שהיכולת להיות מאושרים קיימת בנו. אנחנו רק צריכים להשתחרר מאידיאת האושר ותמונת החיים המושלמים.
אנחנו, ברוח ה"שחור-לבן", רוצים הגדרות ממצות וחד-משמעיות לאושר: אושר זה א-ב-ג; ומתכונים לאושר, רצוי אינסטנט: תעשה כך וכך – ותהייה מאושר. וזה לא עובד כך.
חוויות ותחושות אי-אפשר להגדיר; אי-אפשר לתכנן וליצור חוויות; וחוויות לא יכולות להיות מותנות במשהו.
אידיאת אושר [=עתיד] לא יכולה להיות חוויית אושר [=הווה]. אידיאה קיימת בראש שלנו, לא במציאות. לחיות עם אידיאת אושר פירושו לחיות בעתיד, על-פי ציפיות. זה יוצר תחושת חסר בהווה, ותחושת חסר לא יכולה להביא לתחושת יש.
אבל – העובדה שאי-אפשר להגדיר אושר הגדרה ממצה, סגורה, או לתת לו מתכון, אין פירושה שאנחנו לא יכולים לדעת מהו אושר או לחוות אותו. אנחנו לא יכולים להגדיר "אהבה", אבל כולנו יודעים לחוש אותה.
למה קשה לנו לזהות אושר ולחוות אותו?
ראשית – כי אנחנו נעולים על אידיאה. יש לנו בראש תמונה של אושר, וכל מה שלא תואם את התמונה – הוא לא אושר.
שנית – מאחר ומושג האושר מזוהה עם גן-עדן כטוב מושלם, כחיים מושלמים, וזהו מושג גרנדיוזי – אנחנו נמנעים מלשייך אותו לדברים "קטנים" כמו להריח פרח, ליהנות מקרני שמש ביום חורף, או סתם ליהנות מרגע של שקט עם עצמנו – כי לכאורה זה מגמד את אידיאת האושר, את המושג.
אם נעזוב את האידיאות וההגדרות – אושר הוא כל מה שגורם לנו לתחושה של מלאות, של טוב בהווה – והרי כך תארנו מלכתחילה את תחושת האושר; הוא לא טוטאלי במובן של "כל היבטי החיים הם טוב", אבל הוא טוטאלי בחוויה עצמה, בתחושת המלאות והטוב שממלאת אותנו.
אנחנו בדרך כלל נוטים לזהות אושר עם אותו פרץ של אנרגיה טובה ששוטף אותנו, וגורם לנו לזהור. אבל זה רק אחד הביטויים של אושר. גם שלווה, נינוחות, תחושה של טוב בלי דאגות – גם אלו ביטויים של אושר. זה בדיוק כמו אהבה. גם באהבה יש פרצי אנרגיה: פרפרים בבטן, תחושת ריחוף… אבל זה לא קיים כל הזמן. מתישהו התחושות הללו מתמתנות. זה לא אומר שהאהבה נעלמה.
ברגע שאנחנו לא מנסים להתאים תחושה להגדרה, לאידיאה – הכל פתוח! ואז אושר יכול לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: שמחה, סיפוק, צחוק, הנאה – כל מה שגורם לנו לתחושה של טוב. זה לא אומר שכל הבעיות נפתרות יחד עם זה.
האושר הוא לא אלטרנטיבה. אפשר לחוות כאב שיניים [חוויה רעה במיוחד, לכל הדעות] ובו בזמן להיות מאוהבים. אין סתירה בין החוויות האלה, ואף אחת לא מבטלת את השנייה.
אושר גם לא ניתן למדידה ולכימות. בסולם מ-1 עד 10 – כמה אתה מאושר? אני לא יו
דעת איך אפשר לענות על כך. מהי הסקאלה הזו? יש לי כאב שיניים, אבל אני גם מאוהבת. אז? הסקאלה הזו אמורה לאגד את כל האלמנטים בחיים שלי, ולהגיע לאיזה ממוצע. אבל ממוצע ואושר? אני לא חושבת שיש מתמטיקה של אושר.
וכן. לפעמים אנחנו לא מאושרים. גם זה קורה. כי החיים מזמנים לעיתים גם תסכולים, צרות, טרגדיות. נראה לי שהדלאי-למה לא הכי מאושר לאור מה שקורה כעת בטיבט…
אני סבורה שכדאי להפסיק לחשוב על מושג האושר, על "מה יעשה אותנו מאושרים", לנסות להגדיר אותו, למדוד אותו, לכמת אותו, ולהתחיל להיות מאושרים. ברגע שנשתחרר מחשיבה על המושג, נהייה פתוחים לחוות את התחושה.
◆
הכל טוב ויפה, אבל – איך מיישמים זאת בחיי היומיום?
מתחילים להיות מודעים. כלומר – מתחילים לבחון דברים ומצבים לגופם, באופן ענייני, הגיוני, בהתאם לנסיבות. אנחנו עובדים על טייס אוטומטי. אז אולי כדאי לנתק אותו ולהתחיל לנהוג ידנית, בעצמנו. זה למעשה תיכנות מחדש של המוח; להחליף את הדיסק של מערכת ההפעלה שלנו: ממוח רגשי למוח הגיוני. המוח הוא מכונה לומדת, ואנחנו יכולים לאמן אותו באופן מודע. יש משפט מפורסם של סארטר: הגיהינום זה האחרים. אבל הגיהינום זה אנחנו. מה שאנחנו עושים לעצמנו. ואנחנו יכולים לשנות זאת. אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את היכולת להיות מאושרים.
מדובר בתהליך ובלימוד. אין קיצורי-דרך, ואין מרשמי פלא.
מרשמי פלא מזכירים לי את הפירסומת לתחבושות היגייניות, שמראה בחורה לכאורה במחזור, שנראית נפלא, מחייכת, וכמובן לבושה לבן – – ועל ספה יושבת בחורה, די קוועטשית, מסתכלת בפירסומת ואומרת באנחה: איזה באסה שזה נמשך רק חמישה ימים…
מדיטציות, חשיבה חיובית, התעמלות, תזונה נכונה – כל אלו טובים, אבל הם לא יעזרו לאורך זמן כל עוד אנחנו לא מודעים למקור הבעייה, דהיינו – שאנחנו בלחץ ומתח כי אנחנו פועלים על-פי דפוס של מוח רגשי – של חסר ופחד.
כוונתי פשוט להתחיל לשים לב להתנהגות היומיומית השוטפת שלנו, הכי טריביאלית. אז בהתחלה זה קצת מוזר לשים ברקסים כל הזמן ולבחון את התגובות שלנו, אבל זה גם די משעשע, ודי מהר זה מסתדר. מניסיוני, הן האישי והן מעבודה עם אנשים, זהו תהליך יחסית קצר, ואת ניצני פירותיו ניתן לחוש כבר בטווח המיידי. התחושה הראשונה והכמעט מיידית היא הקלה ושיחרור, ואושר על עצם הגילוי שהחיים הרבה יותר פשוטים ונינוחים ממה שחשבנו.
◆
בחרתי להביא כדוגמה את הכעסים שלנו, כי אנחנו מלאים בהם. איך זה קשור לאושר? התשובה פשוטה. כעס ותוקפנות הם מביטויי הפחד, והם תגובה הישרדותית. הם ביטוי למלחמה שלנו עם עצמנו ועם הסביבה. אז אמנם המלחמה הזו היא ברובה רק בראש שלנו, אבל כאשר אנחנו כועסים, אין מקום לנינוחות, לשלווה, לאושר.
מצד אחד – יש לנו צורך מטריד להיענות לציפיות הסביבה הקרובה: צריך לבקר את סבא וסבתא ; צריך ללכת לארוחת יום ששי אצל ההורים; צריך ללכת לעזור לזה, ולזה – כי לא נעים לסרב… אבל לא תמיד בא לנו, וכל ה"צריך" הזה די מעיק ומכעיס. אלא שזה לא מחוייב המציאות.
אנחנו צריכים להתחיל להפנים משהו מאוד בסיסי: אמנם זה מצער שהעולם לא חייב לנו שום דבר [לא חייב להיענות לציפיות שלנו], אבל הבשורה המשמחת היא, שגם אנחנו לא חייבים כלום לעולם.
וזה אומר, שמותר גם לומר: לא רוצה, לא נוח לי כעת, אין לי כוח. מותר לנו לעשות מה שאנחנו באמת רוצים ומה שטוב ונכון לנו בלי להתייחס לציפיות העולם מאתנו, בלי להרגיש שאנחנו חייבים משהו למישהו. ושלא נטעה: זה איננו אגואיזם ואיננו אגוצנטריות.
בהתאם לדפוס ה-או-או, אנחנו מבלבלים בין היעדר אגו לבין אלטרואיזם, ושוכחים שיש אני באמצע, שיש בו גם חמלה ודאגה לאחר, אבל גם דאגה לעצמו, ושזה לא פשע. להיפך. לצפות ממישהו שייענה לרצונותינו ולא להתחשב ברצונותיו גם אם הם לא תואמים את שלנו – זה אגואיזם ואגוצנטריות. פירוש הדבר להיות מרוכזים בעצמנו ובצרכינו ולהתעלם מהאחר. בלשונו הצינית-משהו של ניטשה: אהוב את רעך כמוך – אבל קודם כל תלמד לאהוב את עצמך.
אמפתיה ועזרה הם רגשות ספונטניים, והם נותנים לנו תחושה טובה. אבל ברגע שמעורבים בהם תחושות של חובה או הקרבה, ואנחנו מרגישים ש"זה על חשבונינו" – הם הופכים מתכון לתסכול וכעסים. אבל – ציפיות האחרים מאיתנו לא מחייבות אותנו. זו בעייה שלהם, לא שלנו! החיים נראים אחרת לגמרי כשפתאום אנחנו לא חייבים כמעט כלום לאף אחד.
מצד שני – יש לנו ציפיות מהסביבה, וגם כאן אנחנו כועסים על הרבה דברים: מבעיות שהיו לנו עם ההורים בילדות, ועד להיתקעות בפקק תנועה… ולמושב האסלה בשירותים: למעלה-למטה-למה לא הרמת…
איך להיפטר מזה? להתחיל להתבונן במצבים השונים באופן ענייני, ולבחון את התגובות שלנו בהתאם. להפסיק לנסות לנהל את העולם. חלק גדול מהבעיות שלנו הוא, שאנחנו מנסים לנהל את העולם
: בעל, ילדים, חברים; כלומר – מנסים לדאוג לכך שהם ינהגו לפי הראש שלנו, כלומר – לשלוט. וזה לא הגיוני. כאשר אנחנו לא מנסים לנהל את העולם – הרבה מתחושות הכעס, התסכול והלחץ פשוט נעלמים, ואנחנו הרבה יותר נינוחים ושלווים.
ומאוד מומלץ לא לנהל כעסים. לא לומר לעצמנו: נתמודד, נכבוש את הכעס, נדחיק אותו, לא ניתן לעצמנו להתפרץ למרות שאנחנו מה-זה-מפוצצים… הדרך הזו לא פותרת כלום. כי בפנים אנחנו עדיין כועסים. כעס ששולטים בו – עדיין קיים. והוא נצבר, ונצבר, ומתישהו הוא יתפרץ, ואז זה יכול לקרות גם על שטויות. יש להבין מאין הכעס נובע – ולפוגג אותו.
וכן. זה בסדר לכעוס היכן שצריך. אם ילד לא נזהר וקפץ לכביש – נבהלנו, שמנו ברקס, ואנחנו כועסים עליו. כי זה עניין הישרדותי לגמרי. זה עניין של חיים ומוות: או-או. והוא חייב ללמוד להיזהר; אבל אם הוא הביא ציון נמוך בתעודה – זה לא סוף העולם.
לסיכום:
המפתח לחיים טובים ולאושר הוא פשוט: להתחיל להקשיב לעצמנו, לאינטואיציה שלנו. לחיות בשלום ובנינוחות עם עצמנו, לקבל את עצמנו, ואת החיים, עם הפלוסים והמינוסים, וליהנות מהמים שישנם בבאר כעת.
עם כל הכבוד לנורמות, לציפיות של האחרים, בסופו של יום החיים הם שלנו. אנחנו חיים אותם. לא הסביבה. ואנחנו יודעים הכי טוב מה טוב לנו, מה נכון לנו, מה מתאים לנו – – ומה אנחנו באמת רוצים… וגם – מאוד קשה להיות מאושרים כאשר אנחנו כבולים לאידיאות, לציפיות, לחששות. לחיות לפי "איך דברים אמורים להיות" – פירושו לחיות עם תחושת חסר בהווה, ותחושת חסר לא יכולה להביא לתחושת יש.
אין הגדרות לאושר, אין מתכונים לאושר, אי-אפשר לתכנן אושר, ואי-אפשר להבטיח אושר. ואם אנחנו דווקא מתעקשים על מתכון – אז הנה הוא: להפסיק לחשוב על אושר!
אושר הוא חוויה של טוב בהווה. כחוויה הוא זורם, ולכן אי-אפשר להגדיר אותו או לתכנן אותו, ובוודאי שאושר לא יכול להיות מותנה באיזו תמונה אידיאית בראש;
אושר הוא רגעים, הוא יכול להיות בכל מקום ולצוץ משום מקום; אושר הוא אחת מחוויות החיים, בצד עצב וכאב.
מה שעלינו לעשות הוא להפסיק לנסות להתאים תחושות להגדרות ולאידיאות; להפסיק לזהות אושר עם טוב מושלם, עם חיים מושלמים.
הקשת בענן היא יפהפייה. אבל היא לא נמצאת כל הזמן. למה לא ליהנות ממנה כפי שהיא כאשר היא נמצאת? למה להניח שיש משהו מאחוריה, ולהתחיל לחפש אחריו? הרי בכך איבדנו את הקשת עצמה. מעבר לקשת זה פשוט כאן.
