ארכיון קטגוריה: מחשבות על חיים ואושר

מבט אחר על ערכים ואתיקה בעסקים ©

 

הקשר בין כסף לאושר מעסיק אותנו לא מעט, ומחקרים רבים המשלבים פסיכולוגיה וכלכלה עוסקים בנושא. הסיבה למחקרים הללו היא, שיש כאן משהו לא מובן שגורם לנו למבוכה. כסף מספק את הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו – אוכל, מחסה וכד', ואם ההישרדות שלנו מובטחת, אנחנו אמורים להיות מאושרים. אבל יותר ויותר אנחנו מבינים שכסף איננו מדד לאושר, והוא לא עושה אותנו בהכרח למאושרים. והשאלה היא: למה?
אנסה להאיר כאן את הסוגייה הזו מזווית שונה: מבט אחר על ערכים ואתיקה בתרבות העיסקית.

ערכים, מוסר, אתיקה, נורמה – בעשורים האחרונים המושגים הללו נישאים בחלל התרבותי שלנו בהקשרים שונים ומשונים. כמובן שאנחנו אוהבים להיות אנשים ערכיים, עם אמות-מידה ערכיות והתנהגות ערכית, אנחנו מדברים על נורמות תקינות לעומת מושחתות, והעניין חדר גם לעולם העסקים. כל ארגון / מוסד שמכבד עצמו יוצר לעצמו "קוד אתי", יש מדד מ.ע.ל.ה בבורסה [מעלה – מחוייבות עסקים לחברה בישראל], ועמותת "שביל" [שביל – שקיפות בינלאומית ישראל], והמושג "אחריות חברתית" כבר הפך לשם נרדף להתנהלות ערכית.
אבל – על מה אנחנו בעצם מדברים? האמנם ערכים, מוסר, אתיקה ונורמה הם היינו-הך? נראה ש-כן, כי אנחנו משתמשים בהם בערבוביה, כמושגים מתחלפים. כך, אפשר למצוא בהרבה מאמרים שימוש לסירוגין ב"מוסר", "אתיקה" "ערך" ו"נורמה", מבלי שתינתן הגדרה מפורשת למושגים הללו, והתוצאה מבולבלת ומבלבלת למדי.
לדוגמה: הבנקים בארץ מדורגים גבוה במדד "מעלה", הם תורמים לקהילה, ובכל זאת אנחנו זועמים על העמלות הגבוהות הרבות שהם גובים ממשקי הבית. האם הם ערכיים? אתיים? מוסריים? או שזהו מס-שפתיים? 
או – עמותת "שביל" "מקדמת שקיפות ואתיקה כחלק מהמאבק לצמצום שחיתות". אבל האמנם שקיפות היא מושג נפרד מאתיקה?  
ובכלל – למה צריך אתיקה בעסקים?
ננסה לעשות כאן מעט סדר: להבין מהם המושגים הללו ומשמעותם, וננסה לבנות מערך חשיבה הגיוני [לא רציונלי…] שייתן מענה לא רק לעניין הערכים והמוסר, אלא גם לרדיפה אחר העושר – והאושר.

ערך

קשה לתת הגדרה מדוייקת, אבל אני סבורה שתיאורו של ליבוביץ' את מושג הערך [על מדע וערכים] הוא הקרוב ביותר להגדרה: ערך זה דבר שאדם בוחר בו עבור עצמו כדי לנהוג ולחיות לפיו, משום שהוא מאמין שהוא טוב – ולא בגלל ציווי חיצוני כלשהו. הערך הוא בחירה והכרעה אישית של אדם, וחל רק עליו. לכן ערך איננו מטרה, כי הוא לא מותנה בעולם החיצון, הוא לא נועד לקבל תמורה בגינו מהעולם החיצון, והוא לא אמצעי לכלום.
תוקף הערך – הכרעתו האישית של האדם. לכן ערכים אינם ניתנים להנמקה, להוציא את הטענה "כך אני רוצה, בזה אני בוחר", וכאן ההכרעה שלי וההכרעה שלך שתיהן לגיטימיות באותה מידה. לכן ערכים אינם ברי שיפוט. כל אחד והטוב שלו.
הערך הוא מצב נוכחי, הווה. הוא לא עתידי. כך יש לנהוג וכך אני נוהג. באשר הוא הווה, הוא מתייחס למצבים קונקרטיים, ולכן נתון תמיד לשיקול מחודש ולהכרעה מחודשת. הדוגמה שליבוביץ' נהג להביא היא: "שאלתי מחבר סכין, וכעת הוא רוצה אותה בחזרה. היושר וההגינות מחייבים אותי להחזיר לו את הסכין. אבל – אם אני יודע שבסכין הזו הוא עומד להרוג מישהו – האמנם עלי להחזיר לו אותה? התשובה שלי היא: לא." לכן ערכים אינם דבר מוחלט. הערך אינו שולט באדם. האדם שולט בו. לכן גם ברור שאושר איננו ערך, שאם כך היה – כולנו היינו בוחרים בו והיינו מאושרים. ואנחנו הרי יודעים שאפשר להיות ישרים והגונים ועדיין לא להיות מאושרים.
כך, לכל אדם יש הערכים שלו בהם הוא מאמין, ואלו אינם מחייבים איש מלבדו. לדוגמה – שוב ליבוביץ': אדם בוחר בערך המולדת, ובוחר להישאר כאן ולא לרדת מהארץ, למרות שבחו"ל יוכל לחיות חיי רווחה כלכלית.
עם זאת – ישנם ערכים שאמנם הם בחירה אישית – אבל הם מתייחסים לקשר שלנו עם האחר, ולהיותנו חלק מחברה. מההיבט הזה – אנחנו בתרבות המערבית בחרנו בשלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, הגינות.
כל שאר הערכים שמדברים עליהם, כמו: ערכים אמוניים, אחריות, שקיפות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
לכן – כאשר מדברים על דברים כמו כסף, מעמד חברתי – אלו אינם ערכים, גם אם היום מכנים אותם כך, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. הכסף הוא אמצעי; כנ"ל מעמד חברתי. באמצעותם משיגים דברים נוספים כמו רכוש רב, כוח, שליטה. גם מושגים כלכליים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו מדדים לשיקולי התנהלות.

אתיקה ומוסר

המושג "אתיקה" מקורו במילה היוונית "אתוס", שמשמעה: מבנה נפשי פנימי של האדם. אותן תכונות המתבטאות בדרך הפעולה הרגילה של האדם.
הרקליטוס אומר לנו: האתוס של האדם הוא הגורל שלו. אדם פועל מתוך אמונותיו, והוא אחראי למעשיו – ולעצמו.
אריסטו כבר תופס את האתיקה לא רק בהקשר הפרטי – אלא בהקשר הרחב יותר, החברתי, ומתוך התייחסות לפעולה נכונה שמקושרת לטוב, והוא אומר: האתוס הוא מערכת הרגלים של אדם. המעשה הנכון אינו המעשה הבודד, אלא המעשה הנובע מתוך אופי האדם והרגליו בחיי היומיום. זוהי הסגולה הטובה. ומכיוון שהיא מקושרת לידיעה ["הסגולה הטובה היא הידיעה"], וידיעה היא נלמדת – הסגולה הטובה היא ברת-חינוך. כאן כבר מדובר על הבחנה בין טוב ורע, נכון ולא נכון, בהקשר החברתי.
זהו המוסר כפי שאנחנו תופסים אותו היום: כללי התנהגות שנחשבים ראויים וטובים.
כלומר – מוסר ואתיקה הם אותו המושג.
מה שנחשב לראוי – זוהי המלצה להתנהגות, וככזו איננה מחייבת. זו הבעייה הידועה בתורות מוסר: המעבר ממה שיש אל מה שראוי שיהיה: Is —-> Ought . הבעייה היא, שבפועל אין שום דבר שיחייב את המעבר ממצב נוכחי למצב עתידי, לא לוגית ולא רציונלית. מאידך – מהו הראוי הזה ? מי קובע מה ראוי ? הראוי הוא מה שכל אחד מאיתנו שואף אליו, מצפה לו, מאמין בו. הוא תוכן תודעתי. אבל העובדה שאנחנו חושבים שראוי שיהיה משהו אין בה כדי לקבוע שהראוי הזה אכן ניתן למימוש.
הדרך היחידה לפתור זאת היא לעגן את הראוי בחוק, ואז הוא הופך למחייב ומפסיק להיות ראוי. ואנחנו עושים זאת. אלא שזו החלה שרירותית, חיצונית לאדם וכפוייה עליו [גם אם היא הסכמה חברתית של הרוב], ובוודאי שבכך הראוי הפסיק להיות ערך.
מוסר יכול להיות ערכי, ואפשר לדבר על ערכי יסוד של חברה כאשר רוב הפרטים בחברה חולקים ערכים זהים, אבל מוסר איננו ערך, שכן הוא המלצה לפעולה, הוא כללי, והוא שייך לתחום החברתי.
לכן גם בחרנו לעגן חלק מכללי המוסר בחוק. וכאן כמובן שיצאנו לחלוטין מתחום הערך, כי חוק זה צו חיצוני מחייב, לא משהו פנימי-אישי, וחוק הוא קביעה שיפוטית, עם קריטריונים ברורים ל-כן ו-לא. כאן אין המלצה לפעולה, אלא חובת פעולה.
מוסר כהווייתו, קרי: מערכת כללים להסדרת חיי חברה – יכול בהחלט להסתפק במונחים "מותר/אסור", חובה/רשות", שהם קביעה עובדתית, והוא יכול להסתמך על החלטה שמקורה בהסכמה חברתית, וממנה לשאוב את תוקפו – וזהו תוקף לגיטימי, שאינו זקוק לשום צידוק. 

נורמה

נורמה איננה ערך, ואיננה קשורה למוסר ערכי. נורמה היא מוסכמה כללית, שאיננה מעוגנת בחוק, המשרתת צרכים בתקופת זמן מסויימת. היא הסכמה חברתית בדבר אופן התנהגות ואופן חיים. אפשר לומר שהשם החדש הוא ה- POLITICALLY CORRECT –  תקינות פוליטית. זוהי נורמת התנהגות. אופנה חולפת.

אז למה אנחנו מזהים מוסר עם ערכים?
הזיהוי של ערכים ומוסר נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לערכים.
משמעות הבחירה במוסר ערכי היא פשוטה: כאשר אנחנו מדברים על מוסר ערכי – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם, כמו שקיפות, אחריות. וכן. שקיפות איננה מושג נפרד ושונה מאתיקה. היא חלק מהאתיקה].
מאחר ואנחנו מרבים להשתמש במושג "אתיקה", מכאן ואילך אשתמש במושג אתיקה כמציין מוסר ערכי.
השאלה היא – למה בכלל אנחנו רוצים להכניס אתיקה לעסקים? התשובה לדעתי פשוטה: 
אנחנו לא רוצים, אבל אין לנו ברירה.

אבל – אם אין ברירה – אז לפחות בואו נעשה את זה כמו שצריך. ואולי מתוך שלא לִשְמה נגיע לִשְמה. 

המהות העסקית:

חברה עסקית נתפסת כגוף שמטרתו לעשות רווחים עבור בעלי מניות ולהתמודד בשווקים תחרותיים על-מנת לשרוד בהם. תפיסה זו נובעת מהנחת היסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, ואפשר להתקיים, לשרוד רק אם ננצח ונשלוט. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה,  ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח. כלי החשיבה העוסקים בפיתוח מודלים כלכליים ועסקיים, תיאוריות ארגוניות וניהוליות, ומתודות וכלי ניתוח – מבוססים על הפרדיגמה הזו: תחרות ושליטה, ומיקסום רווחים נתפס כמימוש הפרדיגמה הזו.

הצורך באתיקה:

אבל – המצב הזה יוצר לא מעט בעיות, כי "במלחמה כמו במלחמה".
מחד, עולה הצורך לנסות ולהסדיר מעט את הג'ונגל הזה – ולמנוע כשלים נוסח ויסות מניות הבנקים, אנרון וכד', שעלולים למוטט שווקים. מאידך, חברות עסקיות, הגלובליזציה והכלכלה החופשית מקוממות אזרחים במדינות רבות והביקורת הציבורית גוברת.
כך, התחלנו לדבר על חשיבות האתיקה בעסקים, ועל קודים אתיים [שחלקם כבר נכנסו לתקנונים של חברות עסקיות]. עם זאת, נראה שאימוץ האתיקה לא כל כך עובד. חברות רבות שאמצו קודים אתיים עדיין נתפסות רע בעיני הציבור, וגם לאנרון היה קוד אתי.
הסיבה לכך:
אנחנו אמנם מתכוונים לאתיקה ערכית, אבל אנחנו לא מבינים שאי-אפשר להשתמש בערכים ככלי עזר שאמור להביא תועלת. אנחנו צריכים לאמץ אתיקה לשם אתיקה, ולא כאמצעי להשגת מטרה.
והשאלה – מה עושים?

ה"מוטו" בעסקים – לחשוב מחוץ לקופסה. כולנו אוהבים להתהדר במשפט-המחץ הזה. אז בואו נחשוב מחוץ לקופסה – אבל הפעם ממש מחוצה לה, היינו: מחוץ לתפיסת החיים, והכלכלה כחלק מהם, כמאבקי כוח ושליטה. חשיבה כזו תביא לשינויים מהותיים בתפיסת העולם שלנו – ובהתנהלות שלנו – האישית והעיסקית. 
מהי הקופסה שלנו:
כדי לחשוב מחוץ לקופסה, עלינו להכיר ולהבין קודם כל מהי הקופסה בתוכה אנחנו פועלים.
הקופסה שלנו היא כאמור מערכת סגורה של תפיסת עולם שנובעת מהנחת יסוד שלנו לגבי החיים בכלל: החיים הם מאבק, התמודדות, רק כך אפשר להתקיים, לשרוד: או-או. מתוך תפיסת עולם זו עוצבו גם מושגי היסוד בכלכלה: תחרות, שליטה, ומיקסום רווחים כביטוי המובהק לכוח.
מושגי יסוד אלו אינם נחלת העולם העסקי בלבד. עולם העסקים הוא מראת תפיסת העולם התרבותית-חברתית-אישית שלנו, לא יותר מכך. התרבות שלנו כיום היא ברובה המכריע תרבות של צריכה שבה הצלחה נמדדת בכסף. אנחנו מגדירים עצמנו ומעריכים עצמנו בעיקר לפי מדדים חומריים.
נכון. קיום והישרדות משמעם קודם כל כלכלה. עולם הכלכלה הוא מטבע הדברים הראשון לאמץ לעצמו מושגים אלו, שכן כסף משמעו מילוי צרכים ברמה הראשונית ביותר: אוכל, מחסה, בריאות.
אבל אנחנו פיתחנו סוג נוסף של הישרדות, ושמו אגו: אם אני לא שולט, אם אין לי כוח, אני לא קיים. אין לי ערך.
ונשאלת השאלה: למה אנחנו חושבים ששליטה, כוח וכסף הם התשובה להישרדות ?
בחינה וניתוח של תפיסת עולם זו, מאין היא נובעת ומה תכליתה, מגלים תמונה מעניינת של התרבות המערבית [ופרשתי תמונה זו כאן בהרחבה בסדרת המאמרים על האושר]: מסתבר שאנחנו תרבות שמבוססת כל כולה על מערכות של אכסיומות, ובראשן – אכסיומת הרציונליות הליניארית, קרי: שהתבונה היא רציונלית-ליניארית ואפריורית, וקיימת סיבתיות ליניארית שבאמצעותה ניתן לתכנן מהלכים, לנבא, ולשלוט בתוצאה.
אנחנו מניחים שעל מנת להגיע לשלווה, לביטחון קיומי – אנחנו זקוקים למילוי צרכים, רצונות, ביטול פחד, במילה אחת – ביטול העתיד ואי-הוודאות שבו. ההנחה היא: השלווה שלי תושג כאשר אצליח לשלוט בעולם שמחוצה לי, ולהתאים אותו לצרכי ולציפיותי. המשוואה השלטת היא: שלווה = ביטחון = ידיעה = ניבוי = כוח ושליטה.
משוואה זו מניחה שאכן ניתן לנבא ולשלוט. הנחה זו היא חלק מהאכסיומה הרציונלית-ליניארית. אלא שהנחה זו מקורה בצרכים ובציפיות שלנו שאכן כך יהיה. בפועל – אין לה כל ביסוס. עם זאת – כל משאבינו מופנים אל העתיד, בניסיון לשלוט בו, וההווה נמצא בחסר מתמיד. זו המערכת הקיומית שלנו: מערכת התנייתית שמושתתת על מלחמת הישרדות ופחד, מקורה בצרכים וציפיות – והיא נעוצה בעתיד.
בתוך מערכת הישרדותית כזו קשה עד בלתי-אפשרי להיות ערכי, כי במלחמת הישרדות אין מקום לערכים. מאבקי כוח ושליטה הם ביטוי של אגו, ואגו סותר ערכיות.
טבלת מאסלו
מראה זאת יפה. שני השלבים הראשונים שבבסיס הפירמידה: צרכים פיזיולוגיים בסיסיים וביטחון בקיום הפיזי, הם אכן הצרכים שלנו: אוכל, מחסה, הגנה, וביטחון קיומי. צורך הוא דחף קיומי, הישרדותי, והוא שולט בנו.
אבל שלושת השלבים הבאים, עד לראש הפירמידה – שייכות, זהות ואהבה; כבוד והערכה; ומימוש עצמי – אלו אינם צרכים. אפשר לשרוד גם בלעדיהם. אלא שאנחנו הפכנו אותם לצרכים, ולכן אנחנו תלויים במשוב השיפוטי שיגדיר אותנו ואת זהותנו וכיו"ב [ראו המאמר ""למה קשה לנו להיות מאושרים" והמאמר "הערכה עצמית והגשמה עצמית"].

לחשוב מחוץ לקופסה – שפה חדשה בעסקים:

אני סבורה שיש רק פיתרון אחד: שפה חדשה בעסקים, שפה שנגזרת מערכים.
ראינו שכסף, או מעמד חברתי, אינם ערכים, מכיוון שהם אמורים להביא לאדם תועלת; הם מטרה. גם מושגים כמו עלות, יעילות, תפוקה, ותשואה על ההון, אינם ערכים. אלו שיקולי התנהלות.
אנחנו בתרבות המערבית בחרנו שלושה ערכים בסיסיים שהם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר, והגינות. כל שאר הערכים כמו: שקיפות, אחריות, אמינות – הם התפרטויות של שלושת הערכים הללו.
הזיהוי של ערכים ואתיקה נובע מכך שאנחנו בחרנו לקשור את המוסר לאתיקה. כאשר אנחנו מדברים על  אתיקה – אנחנו מדברים על מערכת הכללים הראויה להסדרת חיי החברה, המבוססת על כבוד האדם, יושר והגינות [וכל ההתפרטויות שלהם]. הבחירה שלנו באתיקה ערכית היא טובה וראויה. ואם כך – בואו נממש אותה הלכה למעשה.

שפה זו איננה מדברת במונחים כוחניים של מלחמה, כוח ושליטה, אלא במונחים של יושר, הגינות וכבוד לאדם ולסביבה. מאחר ואין לנו שום אפשרות להביא ארגון עסקי לפעול בדרך אתית, כי אתיקה היא בחירה אישית, אין ברירה אלא לנסות ולשכנע. והנימוק הבא משכנע, ומוכר לשפה העסקית, כי הוא תועלתני לחלוטין: כדאי לעסק להיות ישר, הגון ומכובד, מפני שהתנהגות כזו משתלמת. אין כאן שום אלטרואיזם, שום נדבנות – אבל גם אין כאן אגוצנטריות ואגו-טריפ. אין דבר טבעי יותר מאשר לרצות לעבוד, לנהל עסק – וליהנות מפירות המאמצים, קרי: להרוויח, ולחיות טוב. אבל כדאי לנו לעשות זאת מתוך ההבנה וההפנמה שהתנהלות שהיא ערכית בבסיסה, תשרת את צרכי החברה העסקית שלנו ותעזור לנו להשיג יותר.
כחלק מהשפה החדשה, נגזור את הגדרת מטרת החברה מהערך [כשם שגזרנו את הגדרת החברה העסקית מתפיסת עולם של מאבק], ונקבל הגדרה חדשה לחברה עסקית:
לא גוף חומרי-טכני-מכני שמטרתו לעשות רווחים לבעלי מניות, אלא יישות חיה, אשר מטרתה שאובה מתחום האתיקה, קרי: בין אדם לאדם: לנהוג בכבוד, ביושר, ובהגינות. יישות כזו, בשונה מגוף חומרי, יכולה גם יכולה לאמץ לעצמה ערכים ולהתנהל לפיהם, מכיוון שבמהות הגדרתה נמצא האדם, ולא החומר הדומם.

על מה אנחנו מדברים?
בארגון עסקי מעורבים כמה צדדים, כאשר לכל אחד מהם אינטרסים שונים:
בעלי מניות – רוצים רווח כספי מירבי;
עובדים – רוצים שכר גבוה ותנאי עבודה הוגנים;
צרכנים – רוצים מוצר באיכות טובה ובעלות סבירה;
קהילה/חברה – רוצה שהארגון יתן מקומות תעסוקה לתושבים, ושלא יגרום למפגעים סביבתיים.
במצב הזה – ברור שמתקיים מאבק כוחני בין כל הגורמים הללו.
הדבר היחיד שיכול להיות משותף לכולם הוא הערך !

זהו למעשה החזון: חזון שאיננו ערכי איננו חזון. כי חזון בהגדרה הוא ה-"אני מאמין" [ר' לדוגמה ספרם של קולינס, פוראס/לנצח נבנו] חזון הוא רצון. הוא לא מטרה. וככזה, כמו הערך, הוא איננו מותנה בכלום. ולא רק זאת – הוא זה שמכתיב את ההתנהלות של החברה. לכן מיקסום רווחים לא נמצא בחזון.
כך נפתרת גם הדילמה לכאורה : איך להביא למכסימום רווח וגם להיות ערכי. דילמה-לכאורה – כי התשובה פשוטה: אי-אפשר לעשות זאת. אפשר להגיע לרווחים – אבל לא למקסם אותם.
כאשר אנחנו מציבים את הערך במהות – הכל הופך להיות הרבה יותר פשוט: בכל מה שאנחנו עושים, יהא אשר יהא הארגון – אנחנו נדרשים להיות ישרים, הגונים ועם כבוד לאדם ולסביבה.

"קוד אתי"? סתירה פנימית

לכן אין כל משמעות למושג "קוד אתי". "קוד" פירושו אוסף של חוקים או מוסכמות ששולטים בהתנהגות בחברה. אבל ערך איננו חוק או מוסכמה. הוא בחירה אישית פנימית.
לא רק זאת – במערכת הערכית שבחרנו לעצמנו: יושר, הגינות וכבוד – אי-אפשר לבחור ערך אחד ולדחות ערך אחר. אי-אפשר להיות ישר והגון עם בעלי המניות – ולא עם העובדים, או עם הלקוחות. זה לא עובד. אם בחרנו להיות אתיים – זה כולל הכל, כי כאמור הערכים החברתיים שבחרנו הם למעשה אחד: כבוד האדם, יושר והגינות.
האתיקה בעסקים כפי שהיא כיום היא מס שפתיים מכיוון שאיננה מוטמעת במהות החברה, בחזון שלה. היא משמשת כלי-עזר להשגת מטרות. כך, אני סבורה שלקחת מתוך המכלול שמהווה אתיקה נושא אחד כמו "מעורבות חברתית" ולהגדירו כ"מנוף להצלחה עסקית", פירושו – ההצלחה העסקית היא העיקר, והמעורבות החברתית היא כלי להשיג זאת. לטעמי זו תקינות פוליטית, לא החלטה ערכית.

ערכי האתיקה שבחרנו הם ראויים. אבל הם לא יכולים לבוא לידי מימוש אמיתי כל עוד הם נמצאים בתוך מערכת המונעת על-ידי אגו [שהוא ייצרי], ואשר מושגיה הראשיים הם תחרות, הישגיות, כוח ושליטה.
כך, למשל, יש הבדל עצום בין להיות ישר מכיוון שהחוק מעניש על מירמה, או כדי ש"ניראה טוב" בציבור, ובין להיות ישר מכיוון שאנחנו מאמינים שכך יש לנהוג. במקרה הראשון – היושר תלוי בדבר, ולכן אין לו כל משקל ממשי בהתנהלות העיסקית. ואילו במקרה השני – הוא עצמאי, וממנו נגזרת כל ההתנהלות העיסקית.

איך הערכים הללו מיתרגמים למעשה ?

ככלל – לבטל את המושג "משאב" מההתייחסות לאדם ולסביבה, מפני שמשאב פירושו ניצול, וניצול איננו ערכי.

הצלחה – במונחי חזון ערכי, ולא רווחים בכל מחיר, כי מיקסום רווח לא נמצא בחזון הערכי.
הצלחה של חברה היא במימוש החזון שלה. ללא ספק שיקולים כלכלים הם חלק מהותי בניהול עסק, אבל כאשר החזון הוא ערכי, גובה התשואות הוא משני.

כבוד לאדם – עובד, מתחרה, צרכן – 
התייחסות לעובד רק במונחי עלות ותפוקה איננה התייחסות ערכית. לאסור על קופאיות לשבת במשך שמונה או עשר שעות – זו לא התנהלות ערכית.
יש לנהוג ביושר ובהגינות במתחרה.
יש לספק לצרכן מוצר איכותי במחיר הוגן.

יושר, שקיפות ואחריות – להציג את מצב החברה כפי שהוא, גם אם כרגע איננו מזהיר, ולקחת אחריות גם לגבי כישלונות עסקיים. כי לעיתים גם נכשלים.

אחריות חברתית – אחריות לאנשים ולסביבה. כי פגיעה בטבע היא פגיעה בנו.
אחריות חברתית איננה "תרמתי 20 שעות לקהילה" או "תרמתי X סכום כסף לנזקקים", ובו בזמן המפעל שלי מזהם את האוויר. זהו מס-שפתיים, וזו איננה התנהגות ערכית.

תרבות ארגונית – כאשר דפוסי ההתנהגות של הארגון ושל העובדים נגזרים מחזון ערכי, ההתנהלות בתוך הארגון משתנה. לדוגמה – לא מצפים מעובד שיבלה 20 שעות ביממה בעבודה כסמל למסירות ויעילות, אלא שיקדיש זמן גם למשפחתו, ולתחביבים, מתוך הבנה שעובד כזה הוא יותר מאוזן, וכך יכול לתרום יותר בעבודה. האיזון בין עבודה למשפחה הוא חיוני, והוא אחד הגורמים המרכזיים במניעת שחיקה.
דוגמה אחרת היא תפיסת המוטיבציה.
המושג "הנעת עובדים" שגור בפינו, והוא מתורגם לרוב לתמריצים, ערבי/ימי גיבוש, קורסים, סדנאות וכיו"ב. אבל לא פעם אני תוהה: האם זו מוטיבציה או מניפולציה ?
מוטיבציה נמצאת במוח הרגשי, היא קשורה ללימוד, ולמרכז הגמול. מרכז הגמול הוא אחד הגורמים להתמכרות. לא לחינם כנראה יצרנו את המושג "וורקוהוליק" – מכור לעבודה. הנעה באופן הזה היא מקור לאינטרסים ולמניפולציה. קורסים בהנעה רק מעמיקים את הדפוס ההישרדותי של מצויינות והישגיות וכוח ושליטה. דוגמה נפלאה לכך היא הספר "האיש בחליפה האפורה".
לעומת זאת, כאשר אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי – אנחנו לא זקוקים למוטיבציה. הרצון החופשי שלנו הוא הכוח המניע שלנו. הגמול הוא קודם כל ההנאה מהעבודה עצמה, ללא תלות במשובים ובהערכות החיצוניים.

במישור האישי – לכל ההתנהלות הערכית הזו יש גם השפעה עלינו כבני אדם פרטיים.
החתירה לעוצמה, לכוח, לשליטה, לכסף, גורמת לכך שאנחנו חיים במתח: אנחנו בתחרות כל הזמן, אנחנו לחוצים, מסתכלים מעבר לכתף לוודא שלא אורבים לנו ולא מתנכלים לנו, אנחנו חרדים לאבד את מה שהישגנו ואנחנו רוצים כל הזמן עוד [ואין זה משנה כמה כבר יש לנו]. אלו חיים של פחד וחרדה, ואנחנו לא תמיד מצליחים ליהנות ממה שיש לנו.
הסיבה, כאמור: אנחנו מנסים להשיג את השלווה והביטחון הקיומי בתוך המערכת הנוכחית, שהיא מערכת של מלחמת הישרדות. וכבר אמרנו: תחרות, כוח ושליטה סותרים שלווה, נינוחות, ביטחון קיומי, ו-אגו סותר ערכיות.
התנהלות ערכית בה מושגי היסוד הם כבוד לאדם, יושר והגינות, תביא לאורח חיים נינוח ושלו יותר, וגם כאן הארגון העסקי ירוויח. כי עובד שהוא נינוח, בטוח בעצמו ושמח לבוא לעבודה, יתרום הרבה יותר מעובד חרד ומתוסכל. 

על כסף ואושר ו"מדע האושר"

 

היום התפרסמה במדור "כלכלה עולמית" של "הארץ-The Marker" כתבה נחמדה [מתורגמת מה-"אקונומיסט"] על "החומרים שמהם עשוי האושר".
המסקנה – כמה לא מפתיע – היא שהאנשים בארצות עשירות לא מאושרים יותר מאלו שבארצות עניות. אבל מה שמעניין יותר הוא העניין של "מדע האושר", שמנסה לבסס קריטריונים למדידת אושר. והשאלה היא: האמנם ניתן להפוך תחושות אושר למדע?…

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=805615&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=22

חקר האושר ואינטליגנציה רגשית: פתרון? או מעגל מרושע?

 

כפי שהסברתי בשבעת המאמרים על האושר, כ- 2400 שנה לאחר פרמנידס, סוקרטס ואפלטון, ולמרות כל ההתפתחות המופלאה שלנו בתחומים השונים – אנחנו עדיין באותו המצב בדיוק. מושגי המפתח בחיינו הם עדיין: חיים כמלחמה, צורך לנצח, לשלוט; המושג המרכזי, מטבע הדברים, כאשר אנחנו במלחמת קיום, בהישרדות, הוא: פחד. ובמצב הזה קשה להיות מאושרים.
כחלק מהניסיונות שלנו למגר את הפחד, להשיג ביטחון קיומי ו-וודאות, ולהיות מאושרים, התחלנו גם לבדוק את הרגשות והתחושות שלנו. נקודת המוצא נותרה זהה: ניבוי לשם שליטה: לחפש אחר הידיעה האולטימטיבית שתשיג לנו את השליטה – הן בעצמנו ובמהלך חיינו והן באחרים.
יש כיום שני תחומים בפסיכולוגיה שהם בבחינת טרנד חם מאוד בהקשר הזה: חקר האושר, ואינטליגנציה רגשית. הזכרתי אותם בהבזק במאמרים, ואנסה להרחיב מעט.

קודם כל – נקודה חשובה שיש לשים לב אליה:
כחלק מהתבססות התפיסה המדעית הרואה בידיעה וודאית רק את מה שניתן למדידה ולכימות, ערכנו הבחנה בין המציאות הפיזית למציאות האנושית, וקבענו: המציאות הפיזית שייכת לרשות ההכרה של הרבים והיא קוגניטיבית, כלומר – ניתנת למדידה ולכימות; המציאות האנושית, שהיא הרצונות והשאיפות והציפיות והתחושות שלנו – שייכת לרשות ההכרה של היחיד, והיא קונאטיבית [תחושות ורגשות], כלומר – איננה ניתנת למדידה ולכימות [ליבוביץ' נהג לומר: קשה לומר כמה גרם אני חושב…].
תחום הפסיכולוגיה הוא המציאות האנושית. אבל הפסיכולוגיה, שרוצה להיות מדע, שינתה את המושג "קוגניציה", וכעת הוא גם מושג פסיכולוגי, ומוגדר כ- תהליכים פסיכולוגיים הכרוכים ברכישה, סידור ושימוש של מידע / ידע, והם ברי מדידה וכימות. בכך טמונה הנחת יסוד, שגם תהליכים פסיכולוגיים [קרי: נפשיים] שהגדרנו אותם כלא-קוגניטיביים, ניתנים למדידה ולכימות, מיפוי ליניארי, וניתוח מסודר, וכתוצאה מכך – לשליטה.

אחת ההנחות המרכזיות בפסיכולוגיה היא שהאושר מתמצה בהצבת מטרות בחיים, והניסיון להשיג אותן. באופן הפשוט ביותר: אם יש לך בשביל מה לקום בכל בוקר – אתה מאושר. השאלה היא – איך אפשר לתכנן את המהלכים כך ש-כן נוכל להשיג את המטרות… וחשוב יותר: מה קורה כאשר אנחנו נכשלים?

חקר האושר

בעשורים האחרונים, קבוצת פסיכולוגים וכלכלנים עוסקת ב"חקר האושר", "מגמות בחקר האושר" [דניאל גילברט – פסיכולוגיה הרווארד, טום וילסון – פסיכ' וירג'יניה, ג'ורג' לוינסטין – כלכלן קרנגי-מלון, דניאל כהנמן].
השילוב הזה של פסיכולוגיה וכלכלה – נפש וכסף – הוא מעניין [בלשון המעטה…], ומעיד משהו על הכיוון בו אנחנו מחפשים את האושר… [מעניין לציין, שכבר אריסטו מדבר על השילוב של עושר ואושר, ואומר שגם התכלית הכלכלית, שהיא העושר, מכוונת לאושר].
חקר האושר עוסק בחיזוי התנהגותי ורגשי. זהו חקר תהליך קבלת ההחלטות המעצב את תחושת הרווחה האישית שלנו, קרי: כיצד אנחנו צופים מה יעשה אותנו למאושרים או ללא מאושרים, ואז – כיצד אנחנו מרגישים אחרי החוויה עצמה.
המחקרים גילו, שאנחנו טועים באופן בו אנחנו מדמיינים איך נרגיש כלפי דבר-מה בעתיד. גילברט ו-וילסון מכנים זאת הטיית ההשפעה. הטיית ההשפעה היא הפער בין מה שצפינו ל-מה שבסופו של דבר נחווה. [השפעה = הטעויות שאנחנו עושים הן בהערכת עוצמת הרגשות שלנו והן בהערכת המשך שלהן. הטייה = הנטייה שלנו לטעות].
גילברט אומר: הטעויות בציפיות יכולות להוביל ישירות לטעויות בבחירה של מה שאנחנו חושבים שישמח אותנו. זה נקרא רצייה מוטעית. מבחינת האדם הממוצע, הוא אומר, המכשול החוצץ בינו לבין האושר הוא השגת העתיד שבו הוא חפץ. אבל – – הבעייה האמיתית היא להבין איזה מבין העתידים הללו יביא את התגמול הגבוה ובאמת יסב לנו אושר. במילים אחרות – הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים! מסתבר שכסף, יופי, הצלחה – לא בהכרח מביאים את האושר.
לטענתם, הסיבה המרכזית לכך היא הסתגלות: אדאפטציה. אנחנו מסתגלים מאוד מהר לאירועים משמחים והופכים אותם לחלק מהחיים; למשהו רגיל. ולכן אנחנו מאבדים את ההנאה שאנחנו שואבים מהם. וזה מה שמקשה על החיזוי: אנחנו מסתגלים, אבל אנחנו לא יכולים לזהות שאנחנו מסתגלים לתנאים חדשים, ולכן לא מצליחים לכלול עובדה זו בהחלטות שלנו. לכן, כאשר אנחנו מגלים שההנאה שאנחנו שואבים מדבר-מה פוחתת, אנחנו עוברים לדבר הבא או לאירוע הבא, וכמעט בטוח שנעשה שוב טעויות בחיזוי.
זה קורה גם בדברים שליליים. יש לנו מעין "מערכת חיסונית פסיכולוגית", מערכת הגנה, ואנחנו יכולים להתמודד עם דברים שלא חשבנו שנוכל. ולא כל כך ברור מה החידוש כאן, כי כבר סבתא שלי נהגה לומר: שאלוהים לא ייתן לבן-אדם כמה שהוא יכול לסבול…

בקיצור – חיים ללא טעויות בחיזוי יהיו קרוב לוודאי חיים טובים יותר, מאושרים יותר. אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא הגיוני.
ראשית – רצון שמותנה במימוש שלו איננו רצון חופשי. רצון כזה הוא קרוב לוודאי תוצאה של נורמות ומוסכמות כמו: כסף יביא לאושר, הצלחה תביא לאושר וכד'. באופן הזה ברור שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. כי מי שרוצה כאן זה האגו שלנו, שמותנה בנורמות ובמשוב.
שנית – אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש בגלל שפשוט אי-אפשר לתכנן ולייצר ולנבא חוויות ותחושות. [ ר' חלק 5 בסוף המאמר]. 
שלישית – כבר הוסבר כאן שממש לא צריך מטרה בשביל לקום בבוקר…  
לכן, לא פלא שגילברט מודה: "תקווה ופחד הן תכונות נצחיות של החוויה האנושית, ולא סביר שאנשים ינטשו אותן בזמן הקרוב רק כי איזה פסיכולוג אומר להם לעשות זאת". כי במצב הזה אנחנו ממשיכים להתנהל בהתאם לדפוס הניבוי והשליטה, שמערב בתוכו תקווה ופחד. אלא שפחד ותקווה הם היפוכם של אושר.

כהנמן מצידו משלב תובנות פסיכולוגיות בהסבר התנהגות כלכלית. מחקריו מראים כי הרגלי הצריכה שלנו והחלטותינו מה לקנות אינם מבוססים על נימוקים רציונליים גרידא, אלא מעורבים בהם שיקולים פסיכולוגיים שאינם ניתנים לצפייה מראש. ואולם, ראינו שהרציונליות עצמה היא לא יותר מאכסיומה שמקורה בדחף הישרדותי, כלומר – היא צורך פסיכולוגי, היא רגשית ולא תבונית. ואם כך, ברור שאיננה ניתנת לצפייה מראש [והרי כל מי שיש לו אוברדרפט יודע זאת…]
[המחקר הנוכחי שלו, שמוצג כ-שלב קדימה לרעיון הנ"ל, עוסק בשאלה: האם אנשים יכולים לנבא מה יעשה להם טוב; האם יש איזו פעילות שאם היא תקרה בעתיד הם יהיו מאושרים. כהנמן העביר באוניברסיטה העברית בירושלים הרצאה על "מגמות בחקר האושר" – בלי שנתן הסבר ל-מהו אושר. כמובן שהוא נשאל על כך, והתשובה הייתה: אני לא חוקר מהו אושר. אני לא פילוסוף. אין לי תשובה מדעית לשאלה הזו, זו איננה שאלה שמעניינת אותי. אני חוקר מגמות באושר. מעניין אותי האם ניתן לגלות דפוסים כלשהם בחקר האושר. והשאלה היא: כיצד ניתן לחקור משהו שלא יודעים מהו.]

אינטליגנציה רגשית

הטרנד החם האחר הוא אינטליגנציה רגשית = EI.
ראשית – הגדרה קצרה: אינטליגנציה = היכולת לרכוש וליישם ידע ומיומנויות. מקור המושג: לטינית בימה"ב – Intelligere = להבין. המושג מורכב משתי מילים: Inter = בין; + Legere = לבחור.
כידוע – האינטליגנציה נמדדת על ידי מבחני IQ .
IQ = Intelligent Quotient = מנת משכל – יחס שמבוטא במספר. המספר מייצג יכולת חשיבה של אדם [שנמדדת על-ידי מבחנים של פתרון בעיות] בהשוואה לנורמה הסטטיסטית או הממוצע לגיל שלהם, שנקבע כ- 100. ברור שהיכולת הנמדדת הזו היא רק מה שעונה/מתאים לחשיבה ליניארית. יכולות אחרות לא נמדדות.
מעבר לכך – ברור שמבחנים אלו רלבנטיים רק לרובד מסויים של אנשים בחברה המערבית בלבד.

הרעיון באינטליגנציה רגשית – אינטליגנציה היא לא רק IQ . יש לנו מוח תבוני [קורטקס פרה-פרונטלי] – ויש לנו מוח רגשי [המערכת הלימבית]. לאינטליגנציה יש גם אספקטים לא קוגניטיביים – אלו הם הרגשות, שנמצאים במוח הרגשי. וצריך לדעת איך להעריך גם כישורים לא קוגניטיביים. איך להעריך, משמע: לכמת ולמדוד.
את המושג "אינטליגנציה רגשית" טבעו סאלוביי ו- מאייר ב- 1990. המונח המרכזי הוא ניהול רגשות: להיות מודע לרגשות [קרי: לדעת לזהות אותם, לתת להם שם: כעס, פחד, חרדה, שמחה], ולטפל בהם כך שיהיו נכונים ונאותים, בפרופורציה הנכונה לנסיבות, לרסן הפרזות רגשיות – במילה אחת: לשלוט בהם על ידי השכל, התבונה. [גולמן, אינטליגנציה רגשית, עמ' 73].
דניאל גולמן הוא זה שהפך את זה ללהיט, כשפירסם ב- 1995 ספר בנושא. כמובן שכיום כבר יש כמה וכמה גישות בנושא הזה, אבל נציג בכמה מילים את התפיסה של גולמן.
הרעיון המרכזי הוא להקנות כישורי חיים: כיצד להתמודד עם החיים במישור האישי, הבינאישי והחברתי.
המטרה היא הערכת ביצוע והצלחה בקריירה; איך להצליח בעבודה, בקריירה, ולפתח מיומנויות מנהיגות.
וכמובן, אם נצליח בעבודה, בקריירה, ונהייה מנהיגים [כלומר – נשלוט] – נהייה מאושרים.
הרעיון אומר: לדעת לזהות רגש, לדעת מתי ואיך לבטא רגש, ומתי ואיך לשלוט בו – הכל ברמה התבונית.  יש להבחין בין אינטליגנציה רגשית ליכולת רגשית. יכולת רגשית מתייחסת למיומנויות אישיות וחברתיות שמובילות לביצוע גבוה יותר בעבודה. מיומנויות רגשיות מתבססות על אינטליגנציה רגשית. דרושה רמה מסויימת של EI כדי ללמוד מיומנויות רגשיות. אנחנו צריכים לדעת לזהות ולמדוד יכולות חברתיות ורגשיות אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לנבא ביצוע ולהעריך הצלחה.
הכלים של EI– מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, ניהול יחסים, ניהול רגשות, אמפתיה.
אלמנט חשוב ומהותי ב- EI הוא האמפתיה: לזהות רגש באחר. למשל – יכולת לזהות נכון מה אדם אחר מרגיש מאפשרת לנו לפתח יכולת מסויימת כמו השפעה על אותו אדם. במילה קצת פחות עדינה – מניפולציה…

התחרותיות שניטשה מדבר עליה [השאיפה לניצחון ודמון העוצמה] עולה שלב: ההתייחסות ל EI היא כבר כאל פרדיגמה [קרי: תבנית או מודל של ראיית עולם שנמצאת בבסיס תיאוריות ומתודולוגיות של נושא מדעי מסויים; מערכת תפיסה שדרכה בוחנים את העולם], תחושות ורגשות כבר נמדדים לצורך מבחני קבלה לעבודה ולהערכות ביצוע… אנחנו כבר מתבקשים להתפשט רגשית כדי שימדדו את נפשינו הלחץ עלינו הולך וגובר…. וככל שהלחץ גובר – האושר מתרחק.

התמונה שמתקבלת איננה מלבבת:
מדברים על "תמונת אושר" אשר כרוכה בציפייה, בהתנייה, בשליטה = בעתיד. אומרים לנו שהמכשול שחוצץ בינינו לבין האושר הוא השגת העתיד בו אנו רוצים – אבל הבעייה היא שאנחנו לא תמיד יודעים איזה מבין העתידים הללו באמת יביא לנו אושר; שאנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו רוצים… או שאומרים לנו: תפתחו מיומנויות של הכרה ואיתור ושליטה ברגשות כדי שתוכלו להתמודד ולהצליח – כאשר ההצלחה מיתרגמת לשליטה. ובשורה התחתונה – עדיין אנחנו לא מאושרים.

הבעייה לדעתי היא, שהתיאוריות והמחקרים הללו עובדים בתוך דפוס החשיבה ההישרדותי על כל מושגיו הרציונליים. הנחות היסוד שמתוות את הדרך ואת המטרה נותרו כשהיו:
הנחת היסוד: העולם והחיים במהותם הם רציונליים-ליניאריים, ולכן ניתן לנתח תהליכים נפשיים בכלים רציונליים-ליניאריים.
המטרה: ניבוי לשם שליטה.
המושגים – זהים: קוגניציה כרציונליות-ליניארית: כל מה שהוא בר מדידה וכימות.
מה שחסר הוא ההסבר: למה אנחנו פועלים באופן כזה. ההסבר פשוט, ופרשתי אותו כאן בהרחבה: הצורך לנבא ולשלוט, צורך שהוא הישרדותי ונעוץ בפחד. כל עוד אנחנו פועלים על-פי הצורך הזה – אנחנו לכודים במעגל מרושע, ולא נוכל להיות מאושרים.
האלטרנטיבה:
להפעיל את התודעה במלואה [תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית], ולהתבונן בחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות וללא ציפיות. ואפשר לאמן את המוח לדרך התבוננות זו.
זהו השינוי הקוגניטיבי [הכרתי] שדיברתי עליו בהרחבה במאמר 5: שינוי קוגניטיבי הוא שינוי התודעה; האופן בו אנחנו מתייחסים לתודעה ולידיעה – והוא מביא לשינוי ההתייחסות הבסיסית שלנו לחיים. 
להיות מודעים לתחושות ולרגשות שלנו אין פירושו יכולת למדוד ולכמת אותם. זוהי קוגניציה חלקית, רציונלית-ליניארית, שנועדה לנבא ולשלוט. קוגניציה היא הכרה מלאה, שהידיעה הישירה האינטוא
טיבית היא חלק מרכזי ומהותי בה, וזו איננה ניתנת לפירוק ליניארי-סיבתי ולמדידה וכימות. הכושר הקוגניטיבי שלנו אדיר, והרציונליות היא רק חלק קטן בו.

שחרור ולא שליטה

מחקרי מוח, הבודקים את התהליכים המתרחשים במוח, מדברים במפורש על תהליכים קוגניטיביים שאנשים עוברים: מעלים לרמת מודעות והכרה תחושות ורצונות מחד – ומשחררים את המוח מלחשוב על תחושות, חרדות, פחדים מאידך. מילת המפתח היא שחרור. לא התמודדות ושליטה.
במחקר שנעשה על-יד קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין, שסרק פעילות מוח של קבוצת בודהיסטים [ביניהם מתייה ריקאר, אחד ממחברי "הנזיר והפילוסוף"], התגלה שהמרכז האחראי על "תחושות שמחות"; "מרכז האושר" [בחלק השמאלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי] פעיל אצלם יותר מהממוצע [נרשמה פעילות חשמלית מוגברת שבאה לידי ביטוי באזור מואר בסריקות fMRI ], והמרכז שאחראי על תחושות כמו פחד וכעס [האמיגדלה] פעיל פחות – ולא רק בעת מדיטציה, אלא במשך כל הזמן. [Meditation and the Mind,ר' גם: emotion]
ההסבר הוא, שבאמצעות המדיטציה ניתן להפעיל את המוח ההגיוני כך שיתנתק מתחושות החרדה והכעס ודומיהן שבמוח הרגשי [האמיגדלה] ויתרכז בעצמו. הניתוק הזה, מטבע הדברים, גורם לתחושות של שלווה ושמחה. [על המדיטציה דובר כבר במאמר אושר והעידן החדש]
אבל מדיטציה היא רק דרך אחת להשיג את השיחרור הזה. דרך אחרת, יותר ריאלית לטעמי, היא פשוט לאמן את המוח להתבונן בעולם ובחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות, ולהפעיל את התודעה במלואה.

לדעתי הפיתרון הוא לא בלהמשיך ולחלק את ה-אני לתת-חלקים נוספים; הפיתרון הוא לא בללמוד ולפתח כישורים לא קוגניטיביים כמו אינטליגנציה רגשית, ללמוד לנהל רגשות ולהקנות כישורי חיים – כי זהו אותו עולם מושגים ואותו דפוס חשיבה שתופס את החיים מלכתחילה כבעייה, כמלחמה, ועדיין מתקיימת כאן הליניאריות שתכליתה לנבא כדי להצליח ולשלוט.
זה לא שזה רע להיות מודע לרגשות, לתאר אותם, להיות מסוגל לחלוק אותם עם האחר. להיפך. זה מבורך וחשוב מאוד. אבל מכאן ועד לניהול רגשות, ושליטה תבונית בהם – המרחק עצום.
המעניין הוא, שגולמן מזכיר את מחקריו של דייוידסון [אינטליגנציה רגשית, עמ' 283-4], ומדבר על השליטה בקורטקס הפרה-פרונטלי שיכול לשלוט באמיגדלה, אבל הוא מדבר על שליטה ברגשות, ושליטה היא מונח של דיכוי ועמעום. ולכן התוצאה היא, כפי שהוא עצמו אומר, שחוויות קשות אינן ברות-שליטה, וניתן רק לעמעם אותן, ולעיתים הן תתפרצנה שוב. כלומר – למעשה לא שינינו כלום במהות. רק הנצחנו והעמקנו את המצב הקיים. לעומת זאת – גישה שמבקשת להבין אין בה מלכתחילה מונחים של מלחמה, שליטה, ניצחון, דיכוי וכיו"ב מושגים דואליים שמבטאים קונפליקט. ומחקריו של דיווידסון לגבי הבודהיסטים מראים זאת. שהרי הבודהיסטים לא נלחמים ברגשות השליליים. הם מבינים את מקורם [זו האמת הנאצלה השנייה: להבין את הסיבות, אם כי לטעמי האמת השנייה איננה ההסבר], ולכן הם יכולים לפוגג אותם לחלוטין. כאן מדברים על שיחרור, לא על שליטה. וזהו ההבדל בין שתי הגישות הללו.

לכן נראה לי שגילברט טועה. תקווה ופחד אינם תכונות נצחיות של החוויה האנושית. אלו הן תכונות של חוויה אנושית שחיה מתוך פחד הישרדותי, ובתוך דפוסים מקובעים של דואליות וחשיבה ליניארית מעגלית סגורה – על כל הכרוך בכך. תקווה ופחד לא מתקיימים – ולא יכולים להתקיים – בחוויה אנושית שחיה את ה-יש; את העכשיו, מתוך תודעה מלאה, תודעת הוויה.

משבר אמצע החיים – האמנם הכרח?

 

המושג "משבר אמצע החיים" תופס כבר זמן רב מקום מרכזי בשיח שלנו. אנחנו מייחסים אותו בעיקר לשינויים גדולים שקורים בחיינו ושוברים את שיגרת היומיום לאחר שנים רבות: ילדים שבגרו ועזבו את הבית, עבודה שנאלצנו לעזוב, פרידה וכד'. מטבע הדברים המושג גם מיוחס לשנות ה-40 וצפונה של חיינו. אבל מהי המשמעות של המושג הזה?
המושג "אמצע החיים" מציין את חלוקת החיים לשניים, מציב אותנו על פני ציר הזמן הליניארי שבנינו לנו [עבר-הווה-עתיד], מציג בפנינו את סוף החיים [כי החצי השני כבר תחום במוות], ובעיקר הוא מעלה את שאלת משמעות החיים. כי בכך הוא אומר ש-:
או שעד עכשיו חיינו טוב, וכעת אנחנו בבעייה; כלומר – המשמעות היתה מחוצה לנו, תלוייה ומותנית;
או – כפי שאמר לי מישהו – פשוט לא היה זמן לחשוב בכלל על המשמעות כי היינו עסוקים בללכת במסלול הקבוע, ורק כעת, לאחר שהוא נגמר, אנחנו מתחילים לחשוב; 
או שבעצם עד עכשיו לא חיינו כמו שרצינו, וכעת, כשהזמן תחום ואין עוד מחר רחוק, תחושת הדחיפות גוברת, וזו ההזדמנות האחרונה לקום ולהתנער ולעשות משהו בעניין. 
התשובה שאנחנו מקבלים: לא נורא. זה בסדר. אמצע החיים זה הזמן להתחיל להעז: להתחיל לממש חלומות, לעשות דברים חדשים, להתחיל להגשים את עצמנו, ללמוד להתמודד, וכד'.

במוסף ספרים האחרון של "הארץ" התפרסמה כתבה מעניינת של קרלו שטרנגר על ספר שיצא לאחרונה ואשר דן במשבר אמצע החיים.  
נקודת הזמן הזו של אמצע החיים היא משמעותית, מסכם שטרנגר את דברי הכותב, כי "אז אנחנו יכולים לחזק את האינדיבידואליות שלנו, בדיוק משום שרובנו יותר עצמאיים ונתונים בפחות לחצים מאי-פעם", דווקא עכשיו עלינו "להכיר בפוטנציאל שלנו, זה שלא ניצלנו קודם לכן", ולפתח "חוש מוסרי חזק יותר: באמצע החיים אנו כבולים פחות למוסכמות, בזכות עצמאותנו הגדולה יותר. רובנו לא נדרשים עוד לציית לפקודות, ואחת המטלות שלנו היא להיות הרבה יותר ברורים לגבי המחוייבויות המוסריות שלנו". אמנם "משבר אמצע החיים יכול להיות דרמטי, ועלינו להתכונן לעבור סערות", אבל אפשר לצמוח מהמשבר הזה. ומשפט הסיום של הספר, ששטרנגר מזדהה אתו, הוא: "הביטו אחורה בחמלה".

התמונה הזו מתארת פחות או יותר את החברה שלנו, והיא אומרת למעשה דבר מאוד עצוב: לפחות חצי מהחיים שלנו הם החמצה אחת אדירה. והשאלה היא: למה להגיע למצב הזה?
יש לנו בסך-הכל מהלך חיים אחד. למה לא לחיות אותם מלכתחילה? למה לפספס ולהחמיץ? ובכלל, מה זה "אמצע החיים"? על-פי איזו סקאלה? אני מכירה אנשים שחייהם הסתיימו הרבה לפני "אמצע החיים"… האמנם אנחנו יכולים לנבא מתי יסתיימו חיינו? לָמה לחכות כדי לחיות? ולְמה לחכות? למחר שאולי בכלל לא יגיע?

האמירה שבאמצע החיים אנחנו יותר עצמאיים, פחות כבולים למוסכמות, וכד' היא תוצאה של דפוס חשיבה מקובע. נכון. אנחנו כבולים לנורמות, למוסכמות, לחובות, ופועלים מתוך רצון מותנה – אבל כפי שהראיתי, אלו דפוסים תרבותיים שנעוצים בחשיבה הישרדותית שמזהה ביטחון קיומי עם כוח ושליטה, ובנתה מערכות שלמות של התנייה ותלות סביב זה. אין כל הכרח לחיות כך. אפשר להשתחרר מהדפוס ההישרדותי שרק מקשה עלינו ומאמלל אותנו, ולחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו באמת רוצים.
אנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, בדרך שלנו, משוחררים מכבלי הנורמות והמוסכמות וממושגי העבר והעתיד והתקווה והמטרות, החל מרגע שיצאנו לרשות עצמנו, ולהגשים את עצמנו בכל זמן. לא צריך "משבר אמצע החיים" בשביל זה.
לא רק זאת – החיים ממילא "מספקים" לנו לפעמים משברים שאין לנו שליטה עליהם בעוצמות כאלה ואחרות, ולאו דווקא באמצע החיים… למה להוסיף על כך עוד משבר ידוע מראש שאותו דווקא ניתן למנוע?    

להביט אחורה בחמלה? כן. טעויות הן חלק מהחיים, חלק מהיותנו בני-אדם, כולנו טועים מידי פעם, ואין טעם לכעוס על עצמנו. אבל אני סבורה שאין דבר יותר עצוב מאשר להביט אחורה על חיינו, ולא רק להצטער שלא חיינו כפי שבאמת רצינו, אלא גם לחשוב שלא היתה לנו ברירה ולא יכולנו לחיות אחרת…

קוואנטים וכאוס – מהפיכה? או חזרה לתובנות קדומות? ©

 

גילויי הקוואנטים והכאוס במהלך המאה ה-20 הרעידו את אמות הסיפים של המדע הקלאסי, הניוטוני, וזעזעו גם כמה קביעות והנחות לגבי חיינו. אלא שמסתבר שאנו מוצאים תפיסות אלו ואחרות כבר במאה ה-6-5 לפנה"ס אצל הרקליטוס ביוון ולאו-צה בסין, אצל אריסטו במאה ה-3 לפנה"ס, ובמאה ה-1 לפנה"ס אצל לוקרציוס, והן מהוות חלק מתפיסת עולם ודרך חיים.
המהפכה של מכניקת הקוואנטים, שהתחילה בתחילת המאה ה- 20, היא בהכנסת אלמנט אי-הוודאות, האקראיות, והסובייקטיביות למדע, שנחשב עד אז לאובייקטיביות מוחלטת שניתנת לניבוי מדוייק. ובעקבות זאת – כל עולם המושגים השתנה.
קדמו לכך התפתחויות מדעיות ואחרות במאה ה- 19, המרכזיות שבהן:
דארווין מפרסם את "מוצא המינים", ואומר כי האבולוציה היא יחסים מתמשכים בינינו לסביבה. זוהי תורשה עם שינויים, והשינויים הם אקראיים. כפועל יוצא מכך – אלוהים, שהיה לו מקום מרכזי בפיזיקה הניוטונית, מוצא ממעשה הבריאה.
ניטשה מציג את המדע העליז, קובע בריש גלי שאלוהים מת, ומערער על האפריוריות של מושגי היסוד של המדע: העצם, הזהות והסיבה. מושגים אלו הם "טעויות מועילות" לצורך הישרדות. לא יותר מכך. בפועל – בעולם, ובחיים, אין רציונליות, אין סדר, אין סיבתיות, אין זהות – אין משמעות. הכל נמצא בזרימה מתמדת.
חוקי התרמודינמיקה מנוסחים:
החוק הראשון
הוא חוק שימור אנרגיה: אנרגיה לא נוצרת יש מאין ולא הולכת לאיבוד.
החוק השני, והחשוב ביותר – האנטרופיה. אנטרופיה היא מדד למידת אי-סדר. החוק האומר כי כל מערכת מבודדת נוטה לגלוש למצב של אי-סדר גובר. כלומר – במהותו היקום לא כל כך מסודר, באיזון.

עם כניסת המאה ה- 20 גילו הפיזיקאים כמה דברים קריטיים. שוב – המרכזיים שבהם:
♦ ב – 1900 מקס פלאנק בודק את דרך הפליטה של אנרגיה מגופים חמים. הוא מגלה שאנרגיה לא משתחררת כמצופה בצורה רציפה, אלא ביחידות או במנות קטנות. הוא קורא למנות אלו "קוואנטים". קוואנט פירושו מנה; כמות מסויימת. קוואנט הוא יחידת אנרגיה בסיסית. בלשונו של איינשטיין: "גדלים פיזיקליים שנראו עד כה כרציפים, מורכבים מקוואנטים יסודיים". [איינשטיין, אינפלד/הפיזיקה החדשה עמ' 217].
זיהוי חומר כחליפי לאנרגיה – זוהי המשוואה המפורסמת של תורת היחסות הפרטית של איינשטיין: 
    mc2 = E [המשוואה מנבאת את כמות האנרגיה E שמשתחררת כאשר מסה m נעלמת. כלומר – מסה ואנרגיה הן גילויים שונים של דבר אחד.]
משמעות המשוואה הזו: ברמה התת-אטומית, זו המרכיבה את העולם שלנו, אין חומר במובן המקובל של המילה; משהו פיזי שניתן לגעת בו. למעשה, מה שיש הוא רק אנרגיה במצבים שונים; בריכוזים שונים. "מה שפועל על חושינו כחומר הוא, לאמיתו של דבר, ריכוז גדול של אנרגיה בתוך חלל מצומצם ביחס." [שם, עמ' 212]. חומר הוא אחד מצורות רבות של אנרגיה. [ומן הראוי להזכיר כאן את מילבה מאריץ', רעייתו הראשונה של איינשטיין, שככל הנראה היתה שותפה מלאה, אם לא יותר מכך, לגילוי המשוואה הזו.]

הקוואנטים

כל אלו הביאו, ב- 1924, לניסוח מכניקת הקוואנטים. [מכניקה – האופן שבו כוחות קובעים תנועה של גופים]. הפיזיקאים המובילים היו ורנר הייזנברג ונילס בוהר. מכניקת הקוואנטים עוסקת במיקרוקוסמוס, קרי: ברמה התת-אטומית של היקום, ושני המאפיינים המרכזיים שלה הם עקרון אי-הוודאות וההשלמתיות. הם מכונים "פירוש קופנהאגן". [מרכיב מרכזי נוסף הוא עניין הלוקאליות, שאומר שבין שני עצמים שאין ביניהם קשר ולמיטב הבנתנו אין שום אפשרות שיהיה ביניהם קשר – יש תלות הדדית. זהו נושא סבוך ומורכב, הוא אינו תורם ידע נוסף לעניין היחסיות והאקראיות, ולכן בחרתי לא להיכנס אליו.]
עקרון אי-הוודאות של הייזנברג אומר, שכל ניסוי יש לו מספר תוצאות אפשריות, לכל תוצאה אפשרית כזו יש הסתברות משלה לצאת לפועל, להתממש – ושאי-אפשר לנבא במדוייק איזו תוצאה תתקבל בסוף הניסוי. אפשר רק לחשב ברמת הסתברות זו או אחרת מה החלקיק עשוי לעשות ברגע זה או אחר. הסיבה – למעשה החלקיקים אינם ממשיים. הם מצבים פוטנציאליים. וזהו מצב קוואנטי.
מצב קוואנטי הוא מצב אפשרי, פוטנציאליות במקום ממשות. כלומר – זו אמנם מציאות מופשטת, אבל מציאות ריאלית. קיימת. [זוהי למעשה הפוטנציה של אריסטו – אבל בשינוי מהותי: הפוטנציה היא לא במסגרת תכלית קבועה וידועה מראש, אלא הסתברותית, ואי-וודאית. מעבר לכך – הפוטנציה אצל אריסטו איננה אופן של ממשות.] וזוהי מהפיכה! כעת המציאות איננה רק משהו פיזי, חומרי, מוחשי, כפי שאנחנו קולטים זאת, ושניתן להגדרה, אלא גם, ואולי בעיקר – מצבים אפשריים, שעדיין לא באו לידי מימוש, ולא בטוח שיתממשו!
לגבי תוצאת הניסוי – כאן מדברים על "קפיצה קוואנטית". קפיצה קוואנטית – ממצב בו קיימות כל האפשרויות, מתממשת רק אחת – וזה קורה ע"י קטיעה אקראית. זו קטיעה, כי אי-אפשר לדעת את הגורם המדוייק שהביא למימוש האפשרות האחת הזו מבין כל השאר. כלומר – לא רק שאין "שרשרת אירועים ידועה ורציפה", קרי: ליניארית, שבעקבותיה ניתן לדעת בוודאות מה תהייה התוצאה – אלא שגם אי-אפשר לנתח בדיעבד את שרשרת האירועים שהביאה דווקא לתוצאה א' ולא ל-ב' – ו"ללמוד מהנסיון" – כי התהליך עצמו אינו ליניארי, אלא קוואנטי, קרי: אקראי, לא וודאי, הסתברותי.
לכך התייחס איינשטיין כשאמר "אלוהים לא משחק בקובייה". הוא לא האמין שיש אקראיות ביקום. ועל כך הרי השיב לו בוהר: "מאין אתה יודע מה אלוהים מתכנן?"… [ובגירסה אחרת: "תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו".]
עקרון ההשלמתיות [קומפלמנטריות] של בוהר אומר, שניתן לתאר "אובייקט" כמו אלקטרון כגל או חלקיק בלי סתירה לוגית, דבר שלפי חוק הסתירה לא ייתכן – וזו לא דואליות! הסיבה – חלקיק וגל הם שני אופנים לתיאור מצב קוואנטי של חלקיק, שניהם נכונים – אלא שהם לא יכולים להתקיים בו-זמנית. על זה נאמר שהם "מושגים משלימים". כלומר – הם מוציאים אחד את השני. מושגים משלימים אלו הם מופעים שונים של אותו האובייקט. זהו עצם טבעו של חלקיק קוואנטי. מה שקובע כיצד הם יופיעו תלוי בסידורי הניסוי אותם קובע האדם. כלומר – סובייקטיביות.

אם כן:
במכניקת הקוואנטים יש סיבתיות. אלא שזו אינה סיבתיות במובן הרגיל של המילה, דהיינו – ליניארית חד-ממדית, אלא זו סיבתיות רב-ממדית, לא לינארית, קוואנטית, קרי: מתבצעת בקפיצות אקראיות, ניתנת לידיעה הסתברותית בלבד – ותלוייה בחלקה בצופה. [הליניאריות בקוואנטום היא רק לגבי משרעת ההסתברות. משרעת זו ניתנת לחישוב. אולם במהות לא ניתן לחשב את התוצאה המדוייקת. כיום מסתכלים על מכניקת הקוואנטים לא כעל תיאוריה, אלא כמסגרת שכל תיאוריה פיזיקלית חייבת להתאים את עצמה לתוכה. מסגרת זו מחייבת ויתור על הדטרמיניזם שאפיין את הפיזיקה הניוטונית, ה"קלאסית", משום שמכניקת הקוואנטים מאפשרת, כאמור, רק חישוב של הסתברויות.]
לעומת זאת, ברמה המאקרוסקופית – העולם כפי שאנחנו מכירים אותו – ניתן לדבר על תחום דמוי-קלאסי, שאמנם הוא נובע מהחוקים הקוואנטיים, אבל כאן אפשר לעסוק בקירובים, כי ברמה הזו המסה של הגופים גוברת על התנודות הזעירות הללו של המיקרוקוסמוס, ואינה מושפעת מהן. זהו התחום של חוקי ניוטון. ככל שהמסה גבוהה יותר – העצם מתנהג בצורה "קלאסית" במידה גבוהה מאוד של קירוב. כלומר – בתחום הדמוי-קלאסי גופים מצייתים במקורב לחוקים הקלאסיים [של ניוטון]. במילים אחרות – חוקי הפיזיקה הם מכניים-קוואנטיים.
נשמע טוב, ואפשר לומר: בסדר, עם זה ניתן לחיות. אבל – מסתבר שגם התחום הדמוי-קלאסי לא פטור מאקראיות. כאן יש לנו את הכאוס, שמוסיף לאקראיות גם אי-סדר.

הכאוס

העיסוק בכאוס החל בשנות ה-40 של המאה ה- 20, על-ידי לורנץ, בניסיון לחזות מזג-אוויר. הכאוס עוסק במקרוקוסמוס: ביקום שאנו רואים וממששים, בחפצים בקנה-מידה אנושי – בתופעות הטבע. הכאוס הוא מדע של תהליך, ולא של מצב – של התהוות ולא של הוויה. הוא עוסק במערכות דינמיות ואי-ליניאריות. מערכות דינמיות הן מערכות שאינן מוצאות לעולם מצב יציב. אלו מערכות החוזרות על עצמן כמעט – אבל לעולם אינן מצליחות לעשות זאת בדיוק.
המאפיין מערכות כאוטיות – רגישות לתנאי ההתחלה, כאשר אין כל אפשרות לדעת במדוייק את כל תנאי ההתחלה הללו. זהו אפקט הפרפר המפורסם: די שפרפר יפרוש את כנפיו בסין כדי לגרום לסופה מעל ניו-יורק. ומעבר לכך – גם התנאים ההתחליים יכולים להשתנות. כך, תנודות משק כנפי הפרפר יכולות להיתקל בדרך במשהו נוסף, ומשהו אחר יקרה במקום אחר בעולם. הרגישות הזו היא שאינה מאפשרת את הניבוי. מערכת שנמצאת במצב של כאוס היא טורבולנטית, כלומר – יש לה צורת מערבולת. הביטוי המתמטי לצורת מערבולת הוא משוואה אי-ליניארית, כלומר – משוואה שאינה ניתנת לפתרון.
גם כאן, במאקרו, הניבוי כפי שהמדע הקלאסי תופס אותו [קרי: דטרמיניזם] איננו קיים, פשוט בגלל שאי-אפשר לדעת או לחזות את כל התנאים ההתחלתיים בכל רגע נתון עבור כל דבר; ולא רק זאת – גם תנאים התחלתיים יכולים להשתנות בכל רגע. גם כאן יש סיבתיות, אבל שוב: מכיוון שלא ניתן לאתר את כל הגורמים – היא אינה ניתנת לניבוי. היא אקראית.

אם כן, המצב באופן כללי הוא כזה:
למעשה מה שיש הוא רק אנרגיה במצבי ריכוז ודחיסה שונים:  mc2 = E  [זו, לדעתי, ה-מהפיכה, בה'א הידיעה.] ובמצב הזה, התמונה שמתקבלת היא מאוד נזילה ומאוד זורמת:
♦ היקום הוא דינמי, לא סטטי, הן מבחינת יסודותיו [הרמה התת-אטומית] והן מבחינת המקרוקוסמוס, והוא קוואנטי, כלומר – התהליכים בו אקראיים, לא וודאיים.
♦ המציאות היא אוסף של מצבים פוטנציאליים [קוואנטיים]; אוסף של אפשרויות שחלקן יתממשו וחלקן לא, והמימוש הוא אקראי [עיקרון אי הוודאות], כלומר – המקריות ממלאת תפקיד בסיסי בתיאור הטבע.
♦ המציאות ניתנת לתיאור באופנים שונים שכל אחד מהם מוציא את האחר – ואין כאן סתירה [עיקרון ההשלמתיות], כלומר – המציאות איננה דואלית-דיכוטומית [או-או], אלא מכלול זורם.
♦ וגם כאשר יש הצדקה לקירוב הקלאסי, ולכן אפשר להתעלם מאי-הוודאות של מכניקת הקוואנטים – עדיין נשארת תופעת הכאוס, הנובעת מתהליכים דינמיים אי-ליניאריים שהם כה רגישים לתנאים ההתחליים, עד ששינוי זערורי במצב בתחילתו של התהליך יביא להבדל גדול בסיומו. כלומר: הטבע הוא דינמיקה אי-ליניארית [=כאוס], ונוטה לגלוש למצב של אי-סדר גובר [=אנטרופיה].
כל אלו אומרים דבר אחד: תם זמנו של המדע הניוטוני הדטרמיניסטי, שתפס את היקום כמכונה מדוייקת, וצייר לנו את תמונת השעון. אין שעון ואין שען! זוהי שבירת המוסכמה הרציונלית-ליניארית, שבירת המוסכמה של הדואליות, שבירת המוסכמה של סיבתיות חד-ממדית – ושבירת מוסכמת יכולת הניבוי! עם זאת – הם רק מגדירים את גבולות ההכרה הרציונלית! הם לא אומרים שאי-אפשר לדעת באופני הכרה אחרים.

הדינמיות בחיים

המשמעות של גילויים אלו לגבי חיינו היא ברורה למדי. כמו הטבע, שאנחנו חלק ממנו, הסיבתיות הקוואנטית נמצאת גם במהות הקיום שלנו. אנחנו יודעים היום שהתפתחות היקום, והחיים, הם תוצאה של קטיעות אקראיות [קרי: קוואנטיות], ששינו לא אחת את מסלול התפתחות החיים, למשל – היכחדות הדינוזאורים פינתה את הדרך לעליית היונקים ולהופעתינו אנו. גילויים אלו על התנהגותו האקראית, הקוואנטית והכאוטית לעיתים של הטבע אומרים הרבה גם על חיינו.
החיים הם קוואנטיים. כלומר – הם אוסף של מצבים פוטנציאליים, ולא תמיד ניתן לפרק ולבודד לגורמים יחידים, ולבדוק דרך פעולה ואינטראקציה של גורמים יחידים כאלה על מנת לנבא תוצאה [קרי: סיבתיות ליניארית, חד-ממדית]. יש מצב מסויים; מכלול, ובמכלול הזה לא ניתן לצפות התנהגות, כי אי-אפשר לאתר ולבודד בתוכו את כל הגורמים ולראות מה תהיינה התוצאות.
יתרה מכך: גם אם אפשר היה לבודד גורמים אלו – עדיין לא ניתן היה לאתר את כל האפשרויות בכל המצבים על מנת שנוכל לנבא מה תהייה התוצאה של פעולה מסויימת. פעולה אחת משפיעה על ומושפעת מכל הגורמים בקוואנטום – פלוס הגורם המרכזי והיחיד, והוא – המציאות עצמה. כלומר – מכלול הקוואנטים האחרים. כך – אפשר לתפוס את האדם כקוואנטום. כל אדם הוא קוואנט יסודי – ה-אני שלו, אופיו, ביתו, תרבותו ונסיבות חייו. ישנם מיליארדי קוואנטים, וכל פעולה של כל קוואנט לא מתבצעת בחלל ריק. היא משפיעה על אחרים.
כולנו מכירים את מודל קבלת ההחלטות: במהות הוא בנוי כתרשים זרימה האמור למפות את מכלול הנתונים האפשריים בכל המצבים האפשריים שיכולים לקחת חלק בתהליך כלשהו, ולקבוע מה קורה באיזה מצב. אבל – מי יכול להגיע ליכולת חיזוי כזו, כאשר המציאות היא קוואנטית?
לא רק זאת – מנקודת המבט של תבונה רציונלית-ליניארית, הקיום האנושי הוא לא רק קוואנטי, אלא עם נטייה ברורה לכאוס. אי-הוודאות המהותית שקיימת בחיים אמנם מביאה מידי פעם לתוצאה כזו ולא אחרת, לא תמיד התוצאה היא הדבר המקווה – אבל ממשיכים הלאה, מרוצים יותר, מרוצים פחות….. ועדיין מצפים / מקווים / מאמינים… ומחפשים משמעות; הסבר ל-מה שקורה. וישנם מקרים בהם אי וודאות זו יכולה להתפתח למצב כאוטי לחלוטין. כלומר – התוצאה שהתקבלה יכולה להביא לטירוף מערכות – לכאוס. אנחנו מכנים זאת "הקש ששבר את גב הגמל"… מצב כאוטי זה כשמו כן הוא: מצב נפשי קשה, התמוטטות נפשית. האמירה העממית "המציאות עולה על כל דמיון" אומרת בדיוק את זה: לא ניתן לצפות לכלום ולתכנן כלום.

בחזרה לתובנות קדומות

אלא שמסתבר שהדברים הללו אינם חדשים. מכניקת הקוואנטים והכאוס על המשמעות שלהם לחיינו רק מאשרים את מה שהיה ידוע לנו אינטואיטיבית כבר במאה ה- 6 וה- 5 לפנה"ס במערב ובמזרח, גם אם בחרנו להתעלם ממנו: אולי בתודעה שלנו הכל שחור/לבן, כי כך נוח לנו. אבל לא בחיים או בעולם. לא הכל קבוע מראש, הידיעה האפשרית היא ברמת ההסתברות בלבד, לא הכל ניתן לדעת, החיים הם מערכת דינמית שיכולה להפוך לכאוטית מבלי שנוכל לדעת את הנקודות הרגישות, וה"חמור" מכל – לא לכל דבר יש סיבה. ברמה מסויימת אין סיבות לתופעות – כי כך.
♦ ה-דאו והשונייאטה – הריקות הדאואיסטית והבודהיסטית – אומרים במפורש: המציאות היא קוואנטית, קרי: מצבים אפשריים, פוטנציאליים. לשום דבר אין יישות קבועה. הכל תלוי בהכל.
הרקליטוס מדבר על הלוגוס – הטבע הוא מערכת דינמית, הנמצאת בתנועה מתמדת, הכל נמצא בזרימה מתמדת ומשתנה כל הזמן. לאותו נהר לא נכנסים פעמיים [סתירת חוק הסתירה] – אין סיבתיות ליניארית, ואין כאן שום דבר אישי: כך הם פני הדברים. זוהי למעשה תפיסה קוואנטית. 
זוהי גם תשובתו של לאו-צה: העולם הוא כפי שהוא, זורם ומשתנה – זהו ה-דאו: כי כך.
הבודהיזם וה-זן מדברים על הככות [טאטאגאטא]: כי כך.
♦ עקרון ההשלמה של בוהר אומר כי מושגים משלימים הם למעשה הצגות שונות של מציאות אחת ויחידה – וכבר הרקליטוס מדבר על צמדי הניגודים הנמצאים במהות הכל ומהווים את היקום ואת הקיום האנושי (הלוגוס) : ישן-ער, בריאות-חולי, צעיר-זקן; לאו-צה אומר כי "קשה וקל משלימים זה את זה, ארוך וקצר מדגישים זה את זה, גבוה ונמוך נשענים זה על זה"; וכמובן – צמד המושגים חיים-מוות: זוהי מהות חיינו. זוהי המציאות היחידה שיש לנו. החיים שאנחנו מכירים מסתיימים במוות. וללא ספק אלו מושגים המוציאים זה את זה. מסתבר שעקרונותיו של העולם זהים, והאדם, כחלק ממנו, אינו יוצא דופן. ובוהר עצמו הביא כהסבר לעקרון ההשלמה את סמל הטאי-צ'י – היין והיאנג.
♦ הכאוס מדבר על אקראיות, על דינמיקה, על מערבולות, האנטרופיה מדברת על אי-סדר, ובכל זאת יש תבנית כלשהי. לא מדובר בכאוס במובן של תוהו ובוהו מוחלט. ושוב הרקליטוס: "כערימה המגובבת באקראי סדר-העולם היפה ביותר".

אבל לא רק בקוואנטום ובכאוס. גם המדע הקלאסי מוצא עצמו לא אחת מגלה ומאשר חוקים אשר היו ידועים אינטואיטיבית כבר בימים רחוקים מאוד.
♦ ניקח, למשל, את חוק שימור האנרגיה – והנה לוקרציוס, רומא, מאה 1 לפנה"ס: "אין יצירה מן האין" ו- "הטבע נוהג לפרק יצוריו שוב ליסודות הראשית – אך אין מבטלם הוא לאין".
♦ ו-  mc2 = E מול הרקליטוס, המזהה את הלוגוס עם אש: נדלקת במידה וכבה במידה. הייזנברג מציין כי אש למעשה היא אנרגיה. כלומר – מה שנמצא בבסיס הכל היא אנרגיה נצחית; לאו-צה מדבר על ה-דאו, שהוא למעשה אנרגיה – צ'י; ואריסטו מדבר על המניע הבלתי מונע, שהוא מקור התחלת הכל, ומכנה אותו בשם ENERGIA .
♦ וכמובן דמוקריטוס, במאה הרביעית לפנה"ס, הבולט באסכולת האטומיסטים, שנותן לנו לראשונה את התשתית הפיזיקלית של העולם. הוא יוצא נגד פרמנידס וחוק הסתירה [הקביעה "היש ישנו והאין איננו"], אומר ש-מה שקיים הם אטומים וחלל ריק [כלומר – האין קיים]; והוא זה שמציג את היחידה הפיזיקלית הקטנה ביותר שאיננה ניתנת לחלוקה – האטום.

השפה הזו בוודאי איננה שפתו של המדע כפי שאנו מכירים אותו היום. במבט לאחור נוכל לכנות זאת ידע ישיר, אינטואיטיבי. אבל אמיתות אלו, שנהגו בתקופות כה קדומות, מותירות אותנו פעורי פה. התשובה לכך יכולה להיות רק זאת: הידיעה הישירה, האינטואיטיבית, אותו כלי-הכרה שזרקנו הצידה ככל שהתקדמנו במדע, היא הכלי המספק את התשובות הנכונות, פשוט מפני שאנחנו חלק מן העולם, וככאלה אין שום מניעה שלא נדע את אמיתותיו, אם רק נתבונן בדברים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות וללא ציפיות.
המדע במאה ה- 20 חוזר ומגלה בסופו של דבר את שהיה ידוע לפני אלפי שנים. כתיאורו של ראסל: הפיזיקה היתה בצד של פרמנידס עד איינשטיין ותיאורית הקוואנטים. הפיזיקה המודרנית היא בצד של הרקליטוס ונגד פרמנידס.[ History of Western Philosophy, p. 87 ] 
"לאותו נהר אין נכנסים פעמיים" – אמירה מפורסמת זו של הרקליטוס מקפלת בתוכה את תמצית הכל: הנהר הלוא הוא אותו נהר. עם זאת, הוא משתנה ללא הרף שכן מים אחרים זורמים בו כל הזמן, כך שבהגדרה אינך יכול להיכנס אליו פעמיים; כלומר – חוק הסתירה, שנמצא במהות הרציונליות, אין לו קיום במציאות. הוא פיקציה. אנחנו נאחזים ברציונליות, שהיא, כפי שראינו, רגשית ולא תבונית, כי היא עוזרת לנו להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות שלנו. כך, כאשר אמר לנו גליליאו ש"הטבע כתוב בשפה מתמטית" שמחנו, כי היינו בטוחים שכעת נפתחה בפנינו האפשרות לדעת הכל, לנבא הכל בדייקנות, ולזכות בביטחון קיומי ובאושר המיוחל. אבל איזו מתמטיקה יכולה לתאר את הנהר על זרימת המים המתמדת שבו ועל המערבולות הנוצרות בו מידי פעם?

ושו
: כדי לא ליפול במלכודת הרציונלית של או-או: נכון, ישנם אירועים במציאות הפיזית אותם אנחנו יכולים למדוד ולכמת ולנסח במשוואות מתמטיות שיתנו לנו יכולת ניבוי, ואולי גם שליטה. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת לגבי אירועים בחיינו. אנחנו לא יכולים להסביר באמצעות משוואות מתמטיות למה קיים סבל, למה דברים קורים לנו, למה אנחנו מתים. אין לנו, כדברי מילן קונדרה, מתמטיקה אכזיסטנציאלית…
לדעתי – גם אין לנו צורך בכך. כי, בסופו של דבר, משוואות מתמטיות, על יכולות הניבוי שלהן, נותנות ידע סטטי, שטוח, וחד-גוני. איני בטוחה שהיינו רוצים שחיינו יהיו כאלה.

שינוי תודעה – שינוי שפה

השתחררות מהדפוס ההישרדותי מביאה באופן טבעי לשינוי בשפה.
שפה היא מערכת סמלים לייצוג המציאות. כל תרבות בוחרת לעצמה את מערכת הסמלים המיוחדים לה, ואלו נקבעים על-ידי דפוס החשיבה של אותה תרבות.
השפה שלנו, שהיא חלק ממבנה החשיבה הרציונלי-ליניארי, משקפת את האופן בו אנחנו תופסים את העולם, וגם היא רציונלית-ליניארית, חד-משמעית, שיפוטית: או-או. הטענה של ויטגנשטיין ש"גבולות השפה הם גבולות המחשבה, מפני ששתי אלו אינן יכולות להיות לא לוגיות" [והכוונה לרציונליות] מתארת היטב את השפות המערביות. אבל שפה כזו כובלת, ומגבילה אותנו ואת יכולת ההבנה שלנו. הייזנברג, בספרו "פיזיקה ופילוסופיה", כאשר הוא מנסה להסביר למה קשה לנו להבין את תורת הקוואנטים, אומר [בצטטו את פון-וייזציקר]: "החשיבה שלנו, שהשפה היא ביטוייה, לא יכולה לבטא את אופי הקוואנטום. אין לנו מושגים לכך בשפה". וזה נכון לא רק לגבי הקוואנטום.

אנחנו רוצים הגדרות כי הן ברורות, חד-משמעיות, וודאיות, ומרגע שתייגנו משהו – אנחנו פטורים מלשוב ולחשוב עליו. אבל בכך אנחנו מציגים את העולם והחיים בשחור-לבן, ובאופן שטוח וסטטי.
דוגמה לשפה שיפוטית היא מודעת פירסום לספר שנתקלתי בה באחד העיתונים. כותרת הספר: "תרפיה לשפויים". תרפיה לשפויים? השיפוטיות הזו מצערת ופוגעת. ייתכן וההגדרה נועדה להרגיע: זה בסדר להרגיש בדיכאון, בחרדה, בלחץ; אלו לא בהכרח סימפטומים למחלת נפש, זה עדיין בגדר השפוי. אבל בכך גם תוייגה קבוצה שלמה שסובלת אף היא מדיכאון וחרדה בעוצמות כאלה ואחרות תחת הכותרת "לא שפויים"… ויש  גם משהו מתנשא בהגדרה הזו של "אנחנו השפויים". וקשה לי להבין: למה התוויות הללו? מי שמנו להיות שופטים ותליינים? כי במקרה הזה לפחות – השיפוט הוא לא פעם גם גרדום.
אנחנו אוהבים לתייג ולהדביק תוויות לאנשים. נכון שזה עושה את החיים לקלים: יותר אין צורך להתעסק בזה, אין מה לחשוב על זה, אין צורך להתייחס למצבים משתנים, כי כעת הכל ברור וידוע. ואנחנו לא עוצרים לרגע כדי לחשוב לְמה אנחנו גורמים: שמעתה ואילך התווית מלווה אותם לשארית חייהם, על כל המשתמע מכך. וזה לא הוגן ולא ראוי. וכבר נאמר: חיים ומוות ביד הלשון…   
אנחנו השפויים… האמנם? מהי ההגדרה ל"שפוי"? למיטב הבנתי,להיות שפוי זה להיות בהכרה, להיות מודע לדברים, להיות מסוגל לחשוב באופן קוהרנטי, לנתח ולהבין. עבדתי מעט עם חולי נפש, ולהוציא מצבים בהם הם נמצאים במה שמכונה "פסיכוזה", חולי נפש הם אנשים שפויים לכל דבר ועניין! מחלת נפש איננה מילה נרדפת לחוסר שפיות! ואולי הדבר יישמע מוזר, אבל לא פעם חולי הנפש היו יותר שפויים מהצוות שטיפל בהם. הם התייחסו למצבים באופן ענייני, וניתחו דברים באופן הגיוני! לא רציונלי! למותר לציין שאיש מהצוות לא ראה זאת ולא הבין זאת, וכמובן שלא הקשיב. תמיד נהגו לפטור אותם בביטול תוך כדי האמירה: נו טוב, הם הרי חולי נפש… התווית הודבקה – וזהו.
ואני תוהה: איך וויליאם סטיירון, שהלך לעולמו בימים אלה, היה מוגדר באופן השיפוטי הזה? שפוי או לא שפוי?… 

כאשר אנחנו מתבוננים בעולם ובחיים מתוך תודעה מלאה, כוללת – מסתבר שהשפה הרציונלית-שיפוטית לא רק שאינה מספיקה, אלא פשוט אין לה מקום, כי היא נותנת תמונה מעוותת של העולם והחיים, ושל עצמנו. החיים הם לא שחור-לבן ולא סטטיים. תודעה שמכירה בזרימה ובדינמיות וביחסיות של החיים הופכת גם את השפה לדינמית וזורמת ויחסית: ממושגים המהווים הגדרות כלליות, ליניאריות, שיפוטיות וסטטיות – למילים שהן תיאור: זורמות, חופשיות, ללא גבולות ומסגרות – חווייתיות בבסיסן. 
ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אומר: "המחשבה ציפור מרחבים היא, אשר בכלוב המילים תחבוט בכנפיה אך לעוף לא תוכל". [הנביא/הדיבור]. תודעה פתוחה, זורמת – יש לה שפה משלה. השפה הזו היא תיאוּרּית במהותה. שפה תיאורּית היא שפה של מצבים משתנים. היא פשוט מתארת אותם כפי שהם, כעת, מבלי לנקוט עמדה שיפוטית. ולכן היא פתוחה, זורמת, לא כובלת. היא נותנת למצבים ולחיים להיות מה שהם: להשתנות, לזרום בחופשיות, בלי הנחות מוקדמות, בלי דפוסים שיפוטיים.
שפה כזו מאפשרת לנו להמריא לכל עבר. כי באין גבולות לשפה – אין גבולות לעולם. כאשר קאמי, בקובץ כלולות, מדבר על היופי של איטליה, הוא יכול לבטא אותו רק במונחי תיאור היופי החושני של שדי הנשים החשופים מתחת לשמלות ושפתותיהן הלחות, ושל הפרחים בדוכנים. אם נחשוב על כך – אין יותר נכון מזה. היופי, כמו הרבה הדברים, טמון בחוויה שדבר-מה מעורר בנו, לא במושג או בהגדרה. השאלה היא איך אנחנו בוחרים להסתכל על העולם: דרך השיפוטיות הדואלית, זו העוסקת בחשיבה ובניתוח ובמיון וסיווג ובהגדרה, ובפועל מחמיצה את העולם עצמו, או בפשטות ישירה, חווייתית.
לכן אי-אפשר להגדיר אושר, ולכן, כאשר דיברתי על התודעה המלאה, לא נתתי הגדרה חד משמעית. אמרתי "תודעה מלאה, פתוחה, תודעת הווייה" – פשוט בגלל שאיני יכולה לתת הגדרה חד-משמעית לכך. ואני חושבת שזה בסדר. לא צריך להגדיר ולתייג כל דבר, ולא צריך לפחד מדברים שאי-אפשר להגדיר. חוסר האפשרות להגדיר אין פירושה חוסר-וודאות או חוסר ידיעה או חוסר קיום. לפעמים מספיק שאנחנו חשים בדברים ובוטחים ברגשות ובתחושות שלנו. אני סבורה שזהו אחד הדברים ה
פלאים בחיים ובעולם: שהם מכילים בתוכם הרבה מעבר למילים ולמושגים, ולכן תמיד אפשר לגלות בהם דברים חדשים, חוויות חדשות.

כבלים וחופש בשפה

השפה שלנו כובלת אותנו לתמונת מציאות מדומה. בכך היא מנציחה את הדפוס ההישרדותי, ומדגישה את החסר והאין בהווה: מושגים כמו "צריך", "הקרבה", "לשלם מחיר" – הם רק דוגמאות בודדות. המוח מזהה את המושגים הללו כצרכים הישרדותיים, וכך ההתנהלות שלנו ממשיכה להיות כזו.

צורך מול רצון:
דיברנו על צורך ורצון, ועל כך שאנחנו הופכים אפשרויות להכרח. אם נחדל להשתמש במילה "צריך" בכל הזדמנות, גם כשלא צריך, נגלה מהר מאוד שיש לנו חופש רב בבחירות ובפעולות שלנו, ושהרבה מאוד דברים אנחנו ממש לא צריכים לעשות. למשל: לא צריך להיות זמינים כל הזמן בסלולרי רק בגלל שיש לנו אותו, ובגלל שמצפים שנהייה זמינים כל הזמן. השליטה בידנו, ואפשר לסגור אותו מידי פעם…

ציפייה מול רצון:
כך גם לגבי הציפייה. ציפייה היא אידיאה, תמונה בתודעה, של מה שהיינו רוצים שיהיה. אלא שזהו רצון מותנה. ציפייה יוצרת התנייה ותלות, היא מכוונת לעתיד, ואין כל הכרח שהיא תתממש. אם נסתכל על ציפייה באופן הגיוני, נגלה שהיא למעשה רצון שלנו, ורצון הוא הוויה חופשית, לא מותנית, והוא בהווה. כך שלמעשה אנחנו יכולים להפסיק להשתמש במושג "ציפייה", ולעבור ל"רצון". באופן הזה נוכל להשתחרר מהכבלים שהתניית הציפייה יוצרת.

הקרבה מול נתינה: 
ראינו שאנחנו תופסים הקרבה כאופן הנעלה ביותר של נתינה, אבל בעצם זוהי נתינה אינטרסנטית ולא נקייה, כי קיימת בה ציפייה לתמורה. והשאלה היא – היכן אנו עצמנו בסיפור הזה? למה אנחנו לא מסתפקים בגמול שבעצם הנתינה? אנחנו מצפים לתודה, להערכה, לכבוד – לאלף ואחד דברים. אבל כל אלו הינם חיצוניים לנו. "שכר מצווה – מצווה", אומרים חז"ל. אם אנחנו רוצים לעשות משהו – נעשה אותו, וה"גמול" הוא בשמחה שבמילוי הרצון שלנו. השמחה לא מותנית ב"תודה" של האחר.
אם בחרנו לתת – זו צריכה להיות בחירה חופשית שלנו, ולא בגלל שמצפים מאיתנו לנהוג כך או חושבים שעלינו לנהוג כך. העובדה שהאחר מצפה/רוצה/דורש מאיתנו לתת – אין בה כדי לחייב אותנו ולהכריח אותנו לעשות כן. אין שום צורך להקריב. צריך להתחיל לדבר לא על הקרבה, אלא על נתינה ללא תנאי. לדבר על רצון לתת, שאיננו מותנה בכלום, ובוודאי שאינו מצפה לתמורה. רצון שנותן בגלל שהוא רוצה לתת. נקודה. ברגע שבחרנו – אין לנו על מה לבכות. איש לא אילץ אותנו. גם זה הוא אופן של לקיחת אחריות על חיינו ומעשינו. כך, גם כשאומרים לנו: הקרבתי עבורך, ומנסים לעורר בנו תחושות אשמה וחובה – זה לא לעניין. התשובה לכך פשוטה: איש לא הכריח אותך. ואם החלטת לתת – תן מכל הלב, ואל תראה בכך התחייבות חוזרת.  

לשלם מחיר עבור הבחירות שלנו:
"מחיר" הוא אחד הביטויים של ההקרבה. אנחנו תמיד "משלמים מחיר" על הבחירות שלנו. אבל המושג הזה מכיל בתוכו סתירה. בחירה מערבת בתוכה רצון חופשי. אנחנו בוחרים כל הזמן. רוב הפעולות שלנו ביומיום הן פעולות של בחירה. הן לא נאכפות עלינו. יש לנו תמיד כמה וכמה רצונות, וכמה וכמה אפשרויות. אבל איננו יכולים להגשים את כולם, מטבע הדברים. אז אם בחרנו במשהו – מדוע שלא ניהנה ממנו? מדוע לחיות בתחושת החמצה? כי הרי זו המשמעות של "לשלם מחיר": בגלל שעשינו כך וכך, הפסדנו משהו אחר. וזה לא הגיוני. 
אם נתחיל להקשיב לעצמנו, לרצונות שלנו, נגלה שברגע שבחרנו – אנחנו שמחים עם הבחירה, עם ה-יש שהגשמנו, ואנחנו לא מסתכלים על מה שלא בחרנו, שהוא חסר ואין.
מה קורה כאשר בחרנו, וכעת אנחנו מתחרטים? לרוב בחירות אפשר לשנות. עם זאת, ישנם מצבים בהם הבחירות שלנו מחייבות אותנו. אלו הן בחירות ערכיות. לרוב הן חד-צדדיות, רק שלנו, ותוצאתן היא תלות של יצור חי בנו, כמו הולדת ילדים או אימוצם. ילדים לא ביקשו מאיתנו להיוולד. מרגע שבחרנו – יש לנו מחוייבות פנימית כלפיהם. אנחנו לא יכולים לומר פתאום: אוקיי, הבנו את העניין, היה נחמד, כעת לא מתאים לנו.
גם אימוץ בעלי-חיים דומה. בעלי חיים לא כופים עצמם עלינו. אם בחרנו לאמץ – זה מעשה נבלה לזרוק אותם כאשר יוצאים לחופשה או כאשר הם חולים או מזדקנים. הם זקוקים לאהבה וטיפול בדיוק כמונו, בעיקר ברגעיהם הקשים.
בחירות כאלה מחייבות מחשבה ושיקול ומודעות לכל ההיבטים הכרוכים בהן לפני שהן מתקבלות. אבל מרגע שהחלטנו ובחרנו מרצוננו החופשי, אנחנו מחוייבים להן ערכית, ואנחנו לא מדברים על מחיר ולא חושבים על "מה היה אילו". אנחנו מתבוננים ביש, לא באין.

חובה ומחוייבות מול אחריות:
צמד מושגים זה קשור קשר הדוק לבחירות ומחיר. חובה, כפי שראינו, מעוגנת בנורמות, ובציפיות של האחרים מאיתנו; במחוייבות שנגזרת ממנה יש נקיפות מצפון, רגשות אשם וכו'. אבל כל אלו חיצוניים לנו. אנחנו חייבים לכבד את החוק, חייבים להחזיר הלוואות. אנחנו לא חייבים להתנהל על-פי מה שמצפים מאיתנו.
באחריות, לעומת זאת, מעורבת בחירה. אם מחליטים לצאת מאחריות – אין נקיפות מצפון, אין רגשות אשם וכו' [להוציא במקרים שתוארו לעיל]. לכן, למשל, כשאנחנו מדברים על חשש להיכנס לקשר רגשי עם מישהו בגלל חשש ממחוייבות – פירוש הדבר שאנחנו מתייחסים לזוגיות כאל חובה וכאל כבלים של ציפיות האחר מאיתנו וכיו"ב תחושות שליליות. באופן הזה יהיה לנו קשה למצוא זוגיות טובה. 

Win-Win
גם המושג Win-Win שמשתמשים בו בגישור לציין פשרה שהושגה יש בו בעייה לדעתי. אמנ
ם הכוונה היא שאין מפסידים, רק מנצחים; אבל בכך הגדרנו מלכתחילה את המצב ההתחלתי, את הפער בין שני הצדדים, כמלחמה, כמאבק, כקונפליקט. השימוש במושג "ניצחון" אמור לתת תחושה טובה לצדדים, כי הם לא הפסידו. אבל בפועל – הרי ברור שאף צד לא הגשים את כל רצונותיו, וכל אחד ויתר על משהו. אז על איזה ניצחון מדברים כאן? זה עוד דיסוננס קוגניטיבי. עם זאת – השימוש במונח "ניצחון" רק מקבע ומעמיק את תחושת החיים כמלחמה.
לעומת זאת – שימוש במונח כמו "יישור הדורים" מצביע על בעייה נקודתית שנוצרה במצב מסויים, הבעייה הזו לא נתפסת מלכתחילה כמלחמה, מאבק, והצדדים מטפלים בה ככזו. 


שפה בסך-הכל מציגה תמונת עולם, ובידנו לקבוע את התמונה. אנחנו שולטים בשפה, לא היא בנו. ישנם שבטים באמאזונס שמושגים כמו "עבודה" ו"אושר" לא קיימים אצלם. עובדה זו אין פירושה שהם לא עמלים למחייתם או שאינם מאושרים; אלא פשוט לא נוצר אצלם הצורך לבדל מצבים אלו מכלל מציאות חייהם ולהתייחס אליהם כמשהו מיוחד. הם בונים ומתחזקים את מגוריהם, הם יורדים לנהר לשאוב מים, הם צדים – אבל הם לא עובדים. זהו חלק ממכלול חייהם; ונראה לי שלא אטעה אם אומר שהם מאושרים, למרות שאין להם שמץ של מושג מה זה "אושר"…

 

אושר והעידן החדש

 

אי-אפשר לדבר על אושר בלי לעשות מעט סדר בעניין העידן החדש על כל מושגיו, כי כיום הוא נתפס כאלטרנטיבה למערב וכנושא בחובו את סוד האושר – אלא שלרוב הוא נושא עימו מבוכה ובלבול, והאושר ממשיך לחמוק מאיתנו.
מילון אוקספורד מגדיר את ה-ניו אייג' כ"תנועה רחבה המאופיינת על-ידי גישות אלטרנטיביות לתרבות המערבית המסורתית, עם עניין ברוחניות, מיסטיקה, הוליזם ואיכות סביבה." אבל מה זה אומר?
קשה לומר מתי החל העניין הזה של העידן החדש, אם כי ברור שהנושא הזה, כמו אחרים, נוצר מתוך צורך: כי אנחנו לא מאושרים.
ישנם האומרים שהדבר החל בסוף המאה ה- 19, עם התיאוסופיה – תנועה שנוסדה ב- 1875 ע"י הלנה בלאבצקי והנרי אולקוט, וטענה שידיעת האלוהים יכולה להיות מושגת באמצעות אכסטזה רוחנית, אינטואיציה ישירה, או יחסים אישיים מיוחדים עם האלוהים;
אחרים אומרים שהוא החל בשנות ה-50 וה- 60, כחלק מהמחאה החברתית וחיפוש אחר חיים טובים וצודקים יותר – זוהי התקופה של דור הפרחים; הביטניקים. אלו היו השנים של המק'קארתיזם, תחילת המלחמה הקרה, האיום הגרעיני. זה המשיך אל שנות ה- 60 בעיקר במוזיקה – שירי המחאה של בוב דילן, תוך כך הגיעו הביטל'ס [הביטל'ס נסעו להודו כדי ללמוד מוזיקה מאמן הסיטאר ראבי שנקר, ושם גם פגשו בגורו המפורסם ביותר באותה תקופה – מהארישי יוגי, מייסד המדיטציה הטרנסצנדנטלית – אבל הם התפכחו מכך די מהר, בעיקר לאחר שהוא נתפס כשברשותו רולס-רויסים וכספים בשוייץ …], וודסטוק היה ב- 1969 [האג'נדה של וודסטוק הייתה נגד המק'קארתיזם, נגד מלחמת וייטנאם, נגד הגזענות וההפרדה של הכושים]: דיברו הרבה על "עשו אהבה ולא מלחמה", "All we need is love" – לחזור לפשטות, וליהנות מהחיים: מוזיקה, סקס, חופשה מההורים; דיברו על אחווה עולמית ועל שלום עולמי ועל אהבה חופשית; הוטבע סמל השלום המפורסם; והיו גם הסמים, שהפכו למצרך נפוץ – מחשיש ועד סמי הזייה קשים כמו ה- ל.ס.ד. ; הייתה גם חזרה לאתניות, מתוך התפיסה שאתניות = פשטות, חזרה לטבע ;
מכל מקום – נראה שהשורשים נעוצים בשנות ה- 60, ובין אם הניו-אייג' הוא המשך ישיר לוודסטוק [אם כי אוהדי וודסטוק והביטל'ס מוחים על כך בכל תוקף…], או שוודסטוק נתן לגיטימציה לתנועות נוספות שחיפשו משהו אחר בעולם של איום גרעיני, מלחמות, כלכלה קפיטליסטית – יש כאן תנועה שמחפשת תשובה אחרת, דרך-חיים שונה מהחומרנות שהמערב מושתת עליה כיום. יש כאן חזרה למסורות עתיקות שהרציונליות המערבית מהן והלאה [כמו דיקור סיני ופנג-שוואי, טארות וקלפים למיניהם, קריסטלים, מדיטציה ויוגה], ניסיון למודעות עצמית גבוהה – – אבל לדעתי יש כאן גם בעייה מסויימת.

יסלחו לי אלו העוסקים בתחום הזה אם אני טועה בתיאור הדברים. אבל כפי שאני מבינה זאת [ואינני היחידה, כך שגם זה אולי מעיד על משהו…] – תוך כדי פנייה אל רוחניות שכל כולה היא רגשות, תחושות, זרימות, אנרגיות,  מדיומים, תיקשורים וכד' – הגיעו לקיצוניות השנייה של הרציונליות, ופשוט שפכו את התינוק עם המים.

הבעייה לדעתי טמונה בכך, שאנחנו מנסים להבין את המזרח דרך הפריזמה המאוד צרה ונוקשה של החשיבה הדואלית הליניארית והחד-ממדית שלנו. פירוש הדבר שמחד אנחנו תופסים את תרבות המזרח כהיפוך המוחלט של המערב: או-או, ומאידך מנסים לקבל תשובות שתתאמנה לדרך החשיבה שלנו.
ראשית – במערב אין כל חדש. משום מה אנחנו מזהים רוחניות, מדיטציה, הארה, מדריכים רוחניים עם חוויות, בעיקר מיסטיות, אזוטריות, המקושרות לתרבות המזרח, אולי משום האכזוטיות שבעניין, או בבחינת "הדשא של השכן ירוק יותר". אבל כל המושגים הללו אינם המצאה של תרבות המזרח! הם קיימים, באופנים שונים, כמעט בכל התרבויות, אם לא בכולן, וגם בתרבות המערבית שלנו.
שנית – אנחנו מחפשים תשובות אינסטנט: כאן ועכשיו, ותשובות ליניאריות: מרשמי פלא. בתרבות המזרחית אין אינסטנט ואין ליניאריות. יש דרך חיים, והיא מעוגנת באמונה דתית. אבל מתוך רצון להיענות לנו ולספק את הסחורה – הפכה גם היא למגישת מירשמים. [הדברים מתוארים בספר נפלא ומלא הומור שנקרא "קארמה קולה" מאת גיטה מהטה.]
אפשר לראות את הדואליות הליניארית והחד-ממדית הזו בהתייחסות שלנו לרוחניות, למדיטציה, להארה ולשינוי מצב תודעה, למדריכים הרוחניים ולביטול האגו.

רוחניות

כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא "אדם רוחני", אנחנו רואים בראש תמונה של אדם שפועל על-פי אינטואיציות, רגשות, מדיטציות וכיו"ב דימויים. אבל למעשה הכוונה היא לְמה שבעבר הלוא-רחוק כינינו "איש-רוח", קרי: אדם שמעבר לחיי היומיום השוטפים מתעניין בתחומים שמעשירים את הנפש ושהם מעבר לחומרנות גרידא, כמו ספרות, אמנות, פילוסופיה, שירה. להיות אדם רוחני אין פירוש הדבר לאבד את השכל הישר, את התבונה, את חוש הביקורת, להיות בשאנטי כל היום ולהסתובב עם חיוך מרוח על הפנים.
אנחנו, עם החשיבה הליניארית החד-ממדית שלנו, תופסים רוחניות כהיפוך המוחלט של התבונה ושל החומר. אבל אין כאן או-או. אין כאן מלחמת רוח בחומר, ובתבונה. גם התבונה שייכת לרוח, בדיוק כמו הרגש. שהרי מהם אינטואיציה ומודעות? חלק מהתודעה,כפי שראינו. רוחניות; מודעות גבוהה – זה פשוט להיות מודע לתודעה כולה וליכולותיה. רוחניות לא רק שאיננה הניגוד לתבונה, אלא רוחניות ללא תבונה אין בה כלום.
ללא ספק לתודעה שלנו יש יכולות שהן מעבר לתבונה. כך, למשל, מחקרים הראו שהתודעה שלנו יכולה לשלוט על תהליכים בגוף, גם אם אין לנו אפשרות "להוכיח" זאת רציונלית; וזה הגיוני למדי, שהרי התודעה היא אנרגיה, אנרגיה היא כוח, וכוח זה דבר שמניע. ומנסיוני דמיון מודרך פשוט עובד ומשפיע על הגוף, גם אם אין לי כל אפשרות להסביר איך ולמה; אבל מכאן ועד להתמסרות מוחלטת ועיוורת לדברים הללו, קבלתם כדברי אלוהים חיים, וביטול כל תהליך תבוני וביקורת לגבי זה – המרחק עצום. 
לא רק זאת התבונה היא כלי היישום שלנו במציאות. כל חוויה שנחווה, כל ידע ישיר שנקבל באחת, באינטואיציה – אם לא ניישם אותם במציאות, בחיינו – מה הטעם בהם? ואיך ניישם אם לא נפעיל גם שיקולים תבוניים? שהרי לא מספיק לחוות, או לדעת. כדאי גם להבין את החוויה, את הידע, את משמעותם למציאות חיינו באותו הרגע; שהרי אנחנו מדברים על "לזרום", וזה אומר שחוויות וידע מתקבלים כל הזמן. להבין פירושו לבחון את הדברים, ובחינה של משהו כרוכה בהפעלת התבונה.
ובאשר לחומר – נכון שחומרנות לשמה, שהיא חלק מהמרוץ אחר עוצמה, כוח ושליטה, לא עושה לנו טוב. אבל גם אדם רוחני צריך לאכול מידי פעם, וצריך מחסה מפני גשם ושמש, וצריך אמצעים חומריים לכך…
ומרוחניות למדיטציה.

מדיטציה

מדיטציה זו הגות, מחשבות, הרהורים על נושא מסויים; התבוננות והקשבה;
מדיטציה זו מסה כתובה שעוסקת בבירור נושאים ורעיונות, למשל – המדיטציות של מרקוס אאורליוס ודקארט;
מדיטציה זו טכניקה למיקוד הרוח למשך פרק-זמן מסויים, בשתיקה או באמצעות מזמורים/שירה, לצורך מטרות דתיות או רוחניות [שאמאנים ומקובלים, למשל, משתמשים בטכניקה זו]. התפילה הדתית גם היא אופן של מדיטציה;
ומדיטציה היא שיטה להתרגעות. [למשל – טכס התה ביפן הוא אופן של מדיטציה כזו].
כלומר – מדיטציה זה מושג שמתאר פעילות קוגניטיבית, מודעת, מכוונת, גם אם יש בה יסוד חווייתי, של התרכזות במשהו, או של השקטת התודעה והתרגעות לפרק זמן מסויים, למרות שהקוגניציה הזו איננה ברת מדידה וכימות והיא לא ליניארית. מה שנכון – המזרח מתרכז במודע ובמכוון בפיתוח התודעה מעבר לתבונה הרציונלית-ליניארית. ואולי זה ייחודו.
עם זאת – אנחנו עדיין מדברים על פיתוח והכשרת תודעה, וזו יכולה להיעשות בדרכים שונות. גם לעסוק במשהו בריכוז; "לשקוע"; להתבונן ולהקשיב – זה אופן של מדיטציה, והרבה תובנות והארות מתרחשות בדרך הזו.
ולפעמים, צריך גם להתנתק מעט מהכל, בבחינת כיבוי והדלקה מחדש של המחשב כאשר הוא "מתחרבש" פתאום לאחר עבודה ממושכת. זוהי ההתרגעות: כיבוי מערכות לכמה דקות.
איך לעשות זאת? כל אחד יכול לבחור מה שמתאים לו, מה שמדבר אליו. הדברים האלה נתפסים אינטואיטיבית.
אין כאן תורה סדורה מסיני. למשל – ישנם סוגי התעמלות שמשלבים בתוכם ריכוז והרפייה [כמו יוגה, טאי-צ'י]. גם התעמלות רגילה, כמו הליכה מאומצת, או ריצה – הם סוג של "ניקיון מחשבתי", כי אנחנו מתרכזים במאמץ ההליכה או הריצה – ולא חושבים על שום דבר אחר.
התחושה אחר-כך היא של שלווה, נינוחות, מעין ניקיון פנימי, והרבה אנרגיה. הדברים הללו אינם חדשים כלל ועיקר. מחקרי מוח רבים מצביעים על כך שכאשר אנחנו לא מתאמצים ולא לחוצים, תהליכי החשיבה שלנו הרבה יותר זורמים ונקיים, והתוצאות הרבה יותר טובות.
עם זאת – התעמלות, יוגה, מדיטציה ודומיהם לא יעזרו לאורך זמן כל עוד אנחנו לא מודעים למקור הבעייה, דהיינו – למה אנחנו בלחץ ובמתח. רק ההבנה וההפנמה שאנחנו לא במלחמת הישרדות תביא לכך.

הארה ושינוי מצב תודעה

ומהמדיטציה מתבקש המעבר להארה. ושוב אנחנו מוצאים עצמנו שבויים במושגי תרבות המזרח – ושוב אנחנו טועים. כי גם ההארה קיימת בתרבות המערב מקדמת דנא.
ההארה כשמה כן הוא: אור. Enlightenment . זוהי ידיעה ישירה, בלתי-אמצעית, שמתקבלת באחת. זוהי הבנה מיידית: ידע שמתקבל באחת לגבי נושא מסויים שחושבים עליו ומנסים להבין אותו.
ההארה שאנחנו מחפשים במזרח היא למעשה תשובה לשאלה באיזו דרך חיים לבחור כדי שנהייה מאושרים. אנחנו מבקשים לקבל ידע שיבהיר לנו את השאלות שתמיד שאלנו: מי אנחנו, מה אנחנו, מה המקום שלנו בעולם, איך לחיות ולהיות מאושרים. אלא שיש כאן מילכוד.
אנחנו מזהים הארה עם אושר מוחלט, בעיקר בגלל הבודהיזם, שם ההארה היא הנירוואנה – סוף הסבל והמצוקה. אלא שהבודהיזם הוא, באופן מסויים, אמונה, הוא מערב בתוכו שכר ועונש: קארמה וסאמסרה, יש לו דרך מאוד מובנית להארה [האמת הרביעית: הדרך כפולת השמונה], הדרך הזו מתפרשת על-פני גלגולי חיים רבים, והיא מבטיחה לנו אושר רק אי-שם, בסוף כל הגלגולים, כאשר נהייה טהורים לגמרי, ללא פגם ורבב – בני-אדם מושלמים. אלא שאז גם נפסיק להתגלגל, ולא נהייה כאן יותר. אנחנו בתרבות המערבית החילונית רוצים אושר עכשיו, ובצדק, כך שלא בטוח שהתשובה הזו מתאימה לנו; מה עוד שראינו שאושר הוא רק אחת מחוויות החיים, כך שלבקש אושר מוחלט זה להיתקע עם אידיאה בראש שאין לה קשר למציאות.
מילכוד נוסף הוא שאנחנו, כחלק מהדואליות של או-או, תופסים הארה כמשהו מיסטי, חד-פעמי שקורה, ואז היא מתקיימת כל הזמן כמצב מתמשך, סטטי. אבל ההארה איננה מיסטית, ואיננה חד-פעמית או מצב קבוע. היא פשוט הבנה של החיים כפי שהם. כאשר אנחנו משתחררים ממגבלות החשיבה הרציונלית-ליניארית השטוחה והחד-ממדית על כל הכרוך בה, כמו הגדרות חד-משמעיות, מושגים, שיפוטים ערכיים – אנחנו למעשה עוברים למישור תודעה רב-ממדי, פתוח, חווייתי במהותו, כי כעת ההבנה היא כוללת, קוואנטית, ואיננה זקוקה בהכרח לכימות ולסיווג ולמיונים ולהגדרות. ההשתחררות מדפוס החשיבה הליניארי – זוהי הארה. אבל החיים הם עדיין מה שהם, ויש בהם גם וגם: שמחה ועצב, אושר וצער.
ה-זן,
למשל, מדבר על הארה כמצב תודעה שהיא חופשית ממגבלות החשיבה הרגילה, שמנתחת ומגדירה כל דבר. זוהי הבנה פתאומית, אינטואיטיבית, בה חווים באחת את המציאות כפי שהיא. המציאות היא אותה מציאות: פרח פורח, גשם יורד, ציפור עפה. אבל אנחנו חווים אותה אחרת: הכל נראה פשוט ונקי וטהור יותר. כתיאורו של יעקוב רז: "זהו מצב נפלא של שום דבר מיוחד".
מצב נפלא של שום דבר מיוחד – גם זהו תיאור של חוויית אושר.
זו המשמעות של להיות מואר. אין כאן משהו לא טבעי או על-אנושי. לכן כל אדם יכול להשיג זאת.
[כך, בין מורי הזן הגדולים נמצא מורה הזן השישי, חוי-ננג, שהיה רוכל עני שלא ידע קרוא וכתוב, והוא נחשב לאחד המורים הגדולים ביותר].
ההארה הזו שכולנו מחפשים לא רק שאיננה ניתנת ללימוד אינסטנט – היא בהגדרה איננה ניתנת ללימוד כלל, כי היא ישירה ומיידית. היא חווייתית. יישום הידע הזה, לעומת זאת – זהו שינוי מצב תודעה, וזו כבר עבודה יומיומית; דרך חיים. אלא שיש לנו נטייה לשכוח זאת. אז אנחנו מבלים באשראמים, בסדנאות, בהרצאות, ומרגישים נפלא – אבל מעט אחרי שיצאנו משם, חזרנו לשגרת היומיום – לדפוס ההישרדותי, והרבה מזה התפוגג ונעלם.
לכן גם השימוש בסמים ואלכוהול אינו הפיתרון, כי הם השעיית תודעה. [ואגב – הסמים של היום אינם אלו של שנות ה-60. הם הרבה יותר מעובדים ומרוכזים]. המדיטציה וההארה הן תודעה ערה ומודעת. הן לא השעיית תודעה. מדיטציה היא שליטה במוח באמצעות תהליך קוגניטיבי. שינוי מצב התודעה באמצעות מדיטציה – גורם להסתכל אחרת על העולם במשך כל הזמן, לא רק בעת המדיטציה, ומביא להבנה אחרת של העולם, וזוהי ההארה. לא מתמכרים למדיטציה, ו"התעוררות" ממדיטציה איננה כרוכה ב-הנג-אובר….

מדריכים רוחניים – מאסטרים וגורו

ומעניין ההארה – לאלו שאמורים לעזור לנו להגיע לזה: המאסטרים וה-גורו – המדריכים הרוחניים.
הבעייה מתחילה – כמו כל בעייה – כאשר מתחילים לבלבל בין הדבר עצמו לייצוג שלו; כאן – למי שמלמד אותו. ואני מתכוונת לסגידה ולהערצה שלא פעם נתקלים בה.
מאסטרים; מדריכים רוחניים – הם למעשה מורים לחיים, והם נמצאים בכל התרבויות. מדריך רוחני הוא מי שיש לו חוכמה וניסיון חיים עשיר, ושאנחנו חושבים שהוא יכול להעשיר אותנו ולעזור לנו בדרך חיינו. שאמאן הוא מדריך רוחני, רבנים נחשבים למדריכים רוחניים, מורה טוב בבית הספר יכול להיות מדריך רוחני. אבל כולם, חכמים ככל שיהיו, הם בני אדם. להיצמד אליהם, להיתלות בהם ובמוצא פיהם – זו האנטיתיזה; הניגוד המוחלט לתודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה. ללמוד ממורה, לכבד ולהעריך מורה – זה דבר אחד. להיתלות ולהעריץ – דבר אחר לגמרי. להיתלות ולהעריץ זה צורך נפשי להיות מונהג, מודרך, לחסות בצילו של מישהו, לקבל הוראות ולציית באופן כמעט עיוור. באופן הזה אנחנו מאבדים את עצמנו, את החופש שלנו, את הרצון שלנו. [זוהי העדריות שניטשה יוצא חוצץ נגדה].
המאסטרים והגורו אינם אלוהים, ואינם שליחי אלוהים עלי אדמות. מאסטרים ו-גורו שלא דואגים לנטרל דבר כזה, או יותר גרוע – מעודדים זאת – אינם מאסטרים. כי הם פועלים מתוך אגו, קרי: גאווה ושליטה.
לא רק זאת – אדם מואר לא יעיד על עצמו שהוא מואר. כי אין לו צורך בתואר הזה, או בתואר כלשהו, לצורך העניין. הוא פשוט מה שהוא. זוהי משמעות האמירה המפורסמת ב-זן: "אם תפגוש בדרכך את הבודהה – הרוג אותו!" כי הבודהה איננו קדוש. הוא איננו הדבר עצמו.
כמו שדהרמה החתול אומר: "כשהבודהה מצביע על המקום שאתה צריך להסתכל אליו – אל תיתקע על האצבע שלו"…

ביטול האגו וה-אני

ואגב גורואים והאצבע של הבודהה – העידן החדש עוסק הרבה מאוד ב-אגו ומטיף לביטולו, הוא רואה זאת כ"שיא הרוחניות", "אלטרואיזם" וכמתכון לאושר – וגם כאן קיימת הבעייה של או-או. כבר דובר כאן על ה-אני והאגו והאלטרואיזם, ואוסיף עוד הערה או שתיים.
ביטול ה-אגו אין פירושו לוותר על ה-אני הפרטי שלי, על עצמי, על מי שאני – על האופי שלי. לכן היעדר ה-אני בבודהיזם – ה-אן-אטמן, בעייתי בעיני. וויליאם ג'יימס אמר שההכרה היא כמו נהר, וטבע את המושג "זרם מחשבה", דוגמה שגם הבודהיזם בהסבריו משתמש בה. אבל עדיין כל אחד מאיתנו הוא נהר ייחודי בפני עצמו, כך שבמהות עדיין מדובר על "אני".
זו נקודה קריטית, וחשוב להבין אותה:
באותו סעיף בו ניטשה מדבר על השאיפה להצטיינות [דמדומי שחר ס' 113], הוא מביא כדוגמה את הנזיר המסתגף – והופך לנו את הקערה על-פיה: מסתבר שהתדמית הנעלה של המתנזר המעונה היא לא יותר מאשר שיא האגו; מצגת האגו הגדולה ביותר הקיימת. המתנזר קודם כל נלחם בעצמו ומנצח את עצמו. בו-בזמן הוא גם מסתכל בעולם כדי לקבל הערכה ועידוד, שמהווים דלק לשרוף את ה-אני שלו. "זו הטרגדיה האחרונה של ייצר ההצטיינות", אומר ניטשה, "טרגדיה שלא מופיעה בה עוד אלא דמות אחת בלבד המתפחמת בתוך עצמה…"
גם אם לא נלך לקיצוניות של ניטשה, שמתאר את הנזירות הקתולית של המאה ה-19 על סיגופיה וייסוריה, עדיין נשאלת השאלה: למה לוותר על כל עושר החוויות שהחיים מזמנים לנו?
אפשר להבין בחירה בחיי נזירות. לרוב היא קשורה לאמונה דתית, ויש בה נוחות ושלווה מסויימים. בחירה בדרך הזו, כמו בכל דרך, היא אישית, ואם היא מביאה אושר – נפלא. אבל מכאן ועד לזיהוי נזירות עם דרך חיים אולטימטיבית – המרחק גדול.
אבל באשר לסגפנות – אכן ניתן לתהות. כי איזו תכלית יש לדבר הזה? לעינוי הזה? איזה אושר אפשר למצוא בייסורים שהמסתגף בוחר להטיל על עצמו? הלוא ההסתגפות ועינויי הגוף אין להם ולא כלום עם החיים עצמם. הם שלילת החיים באופן הנורא ביותר שלהם.

כל ההטפות לוותר על חומרנות, על רכוש, לבחור באורח-חיים פשוט ולהסתפק במועט או להתמקד בחיי הגות או פרישות כסמל וכביטוי לויתור על ה-אגו וכביטוי נעלה לרוחניות – כל אלו אין להם כל קשר לרוחניות, או לדרך חיים של תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה. חיים מוארים ונטולי אגו לא נמדדים ברכוש שיש או אין; או בהנאות שאנחנו נהנים או מונעים מעצמנו; ואם צברנו רכוש – אין בכך כל רע, וזה לא פשע לחיות בנוחיות.
ההבדל הוא מאוד פשוט:
האם אנחנו חיים בהתאם לדפוסים המקובלים, קרי: מקדשים את עניין הרכוש, הקריירה, הכסף, הכוח, במילה אחת: האגו – ומקריבים את חיינו למענם, או שאנחנו חיים כפי שאנחנו רוצים, מתוך תודעה מלאה, ותוך כדי כך גם נהנים מפירות עמלינו.
ולא. אין כל צורך להיכנס למנזר… וגם לא למכור את הפרארי…

לזרום עם החיים משמעו להגיע לשלמות פנימית; להוויה זורמת, שהיא חלק מהטבע, מתוך מודעות – עם כל מה שמהווה אותנו: תבונה, רגש, שכל ישר, האופי המיוחד של כל אחד מאיתנו. ובחיים אנחנו גם מתרגזים, וגם כועסים; החיים הם לא רק אהבה ורוגע וחיוכים ואושר מתמשכים.
אני מאוד אוהבת את ההסבר של יעקב רז ודן דאור בעניין הזה [איש מחפש פר, עמ' 133]: "מורי הזן הם אנשים כמו כל אחד מאיתנו. הם לא גורו, מיסטיקאים מוזרים שעושים ניסים ונפלאות, הם לא מחלקים מנטרות, או רוקחים שיקויי פלא – הם פשוט אנשים. הם יודעים שמחה וצער, הם מתאהבים והם בעלי חולשות, הם מעשנים ושותים ולפעמים גם אוכלים בשר. אלא שהם לא חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם. הם אוכלים. הם שבעים. הם מניחים את המקלות."

מעבר לקשת זה כאן: השלמות שבחוסר השלמות ב' [חלק 7 © ]

[הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"]

הערכה עצמית והגשמה עצמית

היוונים נתנו לנו לא רק את חוקי הזהות והסתירה, אלא גם כמה תובנות עמוקות שדומה ששכחנו אותן היום. ליוונים היתה תפיסה אינטואיטיבית מאוד עמוקה של הטבע האנושי. אחד הדברים שהם תפסו כגרוע ביותר היה החטא. החטא היה החטאת המטרה, והוא נתפס בשני מובנים:
או לכוון גבוה מידי, מעבר לגבולות שלנו כבני-אדם – זוהי הגאווה, ה-היבריס;
או לכוון נמוך מידי, מתחת לעצמנו, כלומר: לא להגשים את מי שאנחנו.
גאווה, כמו הערכה נמוכה, הן תוצרים של אגו ששואב את תכניו מהמשוב השיפוטי, ופועל או כדי להאדיר את עצמו בעיני הסביבה או לחילופין שומר על פרופיל נמוך מחשש שלא יעמוד בציפיות הסביבה. זה כמו זה הם היפוכם של הערכה עצמית והגשמה עצמית, והם נעוצים בתפיסת משמעות החיים כחיצונית לנו. כלומר – כנגזרת מנורמות וממשוב שיפוטי.
נכון. הערכה עצמית והגשמה עצמית הם מקור לתחושות שמחה, סיפוק ואושר. אנחנו מאוד אוהבים לדבר על "הגשמה עצמית", ויש לנו הרבה קורסים וסדנאות ואימון אישי ומה לא. אבל השאלה היא, וכבר שאלנו אותה כאן: את מי בדיוק אנחנו רוצים להגשים? את עצמנו, או את האגו שלנו?
אנחנו מדברים על הגשמה של מטרות, שאיפות, יעדים. אבל ראינו שמטרות ויעדים לא מגשימים אלא משיגים. לרוב הם הכתבה של נורמות חברתיות, והם חלק מהמרוץ אחר הכוח והשליטה. הם חיצוניים לנו. במצב הזה, אנחנו לא רוצים להגשים את עצמנו, אלא את האגו שלנו, זה שאימץ לעצמו את הנורמות, והוא תלוי בסביבה, במשוב. אלא שאגו אי-אפשר להגשים. אגו אפשר רק להזין.
לו אכן האגו היה מחליף את ה-אני – ניחא. לא היתה בעייה. אבל ה-אני שלנו על רצונותיו ותחושותיו מתעקש להמשיך ולהתקיים, גם אם בקול ענות חלושה, ולכן התחושות השליליות שלנו, והאושר לא מגיע.
יתרה מכך – אנחנו לא יכולים להגשים את עצמנו כל עוד אנחנו לא מעריכים את עצמנו. הערכה עצמית הלוא כשמה כן הוא: איך אנחנו מעריכים את עצמנו. ומטרתה אחת: להרגיש טוב עם עצמנו, להיות שלמים עם מי שאנחנו. אבל אנחנו מבלבלים בין אגו להערכה עצמית, נותנים לסביבה להעריך אותנו, ומאמצים את השיפוט הסביבתי כקריטריון להערכה עצמית. ויש כאן סתירה ברורה.
ראינו איך הדברים עובדים: כאשר אנחנו מאמצים את מה שהנורמות מכתיבות ומאמינים שזה מה שאנחנו רוצים, אנחנו מחליפים את ה-אני שלנו באגו. האגו פועל על-פי המשוב, לפי מה שמצפים מאיתנו שנעשה, ואנחנו בהתאם מצפים לתמורה הולמת. אם התמורה לא מגיעה – האכזבה היא פנימית: אנחנו לא שווים, אנחנו לא בסדר. כי הרי עשינו מה שציפו מאיתנו לעשות, ולא עמדנו בציפיות הללו.
כל עוד ההערכה העצמית שלנו היא מראת הערכת הסביבה אותנו, קרי: תלויית משוב שיפוטי-נורמטיבי, זוהי הערכה של האגו, ואין לה כל קשר למי שאנחנו ולְמה שאנחנו באמת חושבים על עצמנו; אבל היא הורסת את ה-אני שלנו: דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי, חוסר אמונה בעצמנו – אלו רק מקצת מהתוצאות ההרסניות של הדבר הזה, וקשה מאוד להגשים את עצמנו ולהיות מאושרים במצב הזה.
לא רק זאת – העניין הוא שכאשר אנחנו לא מעריכים את עצמנו, אנחנו משדרים זאת החוצה, הסביבה קולטת זאת, ואז גם היא מפסיקה להעריך אותנו.

וויליאם ג'יימס הצביע על הדינמיקה בין ציפייה להגשמה והקשר שלה להערכה העצמית שלנו. אלא שהדינמיקה הזו מבוססת כמובן על הדפוס של התלות במשוב השיפוטי. ותוצאת הניתוח עגומה: הערכה עצמית, הוא אומר, היא היחס בין ציפייה להצלחה. כדי להשיג הערכה עצמית גבוהה יש להצליח יותר – או להוריד ציפיות. ההצלחה היא על-פי אמות מידה של נורמות חברתיות, והציפייה, ראינו, מוכתבת על-ידי דפוס חשיבה הישרדותי שרוצה לשלוט: או-או. הלחץ הסביבתי להצליח מעלה את רמת הציפיות, וכגודל הציפיות כן גודל הפחד מכישלון.
את אמות המידה זיהה כבר אדם סמית, במאה ה- 18, כשאמר שאנחנו רוצים עושר ועוצמה ועליונות לא בשביל סיפוק צרכים בסיסיים, אלא כדי שיתייחסו אלינו יפה, באהדה, בכבוד ובהערכה. הביטוי לכך הוא בסטטוס החברתי. מעמדות חברתיים הם למעשה תבניות שבאמצעותן ודרכן אנחנו חיים. כל חברה יוצרת את החלוקה שלה, וכל אחד מאיתנו רוצה להשתבץ במקום הכי גבוה שאפשר, כי מעמד גבוה מקושר לכוח, לשליטה, והנורמה קבעה שאלו דברים שיש להעריך. ויותר מכך: אנחנו אפילו מוגדרים באמצעות תחומי העיסוק שלנו, שמקושרים למעמד חברתי. כאשר אנחנו שואלים לגבי אדם מיהו, התשובה הראשונה שאנחנו מקבלים היא: הוא עורך-דין, רופא, בנקאי… זה תמיד מזכיר את הבדיחות הידועות על האמא היהודייה, שרוצה שבנה יהיה דוקטור, אדבוקט, ושבתה תינשא לדוקטור, לאדבוקט – כי זה שידוך טוב. באיזה מובן "שידוך טוב"? מעמד חברתי, פרנסה, כבוד. דוגמה אחרת היא הצורך ברכישת חפצים יקרים, מותגים, שהוא בדרך-כלל צורך רגשי: כדי שיעריכו אותנו. כי בעלות על חפצים יקרים משדרת: הצלחנו.
היום הנורמות הוקצנו, וחלקן אף מדברות על מריטוקרטיה, שאומרת, לדעתי, דבר נורא: מי שהצליח – ראוי להצלחה, ומי שנכשל – ראוי לכישלון. ההצלחה היא כמובן מדדים חומריים-חיצוניים: כסף, כוח, פירסום וכיו"ב.
אבל האמנם כך? האמנם אנחנו יכולים לשלוט בנסיבות חיינו? האמנם כל מי שמוכשר מצליח? והאמנם המוכשרים הם אלו שמצליחים? אנחנו הרי
יודעים שהתמונה איננה כה חד-משמעית. רבים מפורצי-הדרך בתרבות שלנו היו מנודים בתקופתם. לא הכירו בהם ובכשרונם, לעגו להם, החרימו אותם, ולעיתים גם העלו אותם על המוקד. האמנם ג'ורדאנו ברונו היה כישלון? או גליליי? או ואן-גוך? האמנם הם היו ראויים למשוב שקיבלו? הרי אחר-כך הקמנו להם אנדרטאות…
שיפוטים נורמטיביים של הסביבה הם לא פעם גם שיפוטים של בערות ושל פחד: פחד ממה שלא ידוע ולא מוכר, כי הלא מוכר מאיים על תמונת העולם המסודרת שאנשים בונים לעצמם, ופחד שיאבדו את הכוח ואת השליטה. אבל אנחנו לא חייבים להיענות להם ולציית להם. אנחנו יכולים להשתחרר מהדפוס הזה.

להרגיש טוב ולהיות שלמים עם עצמנו, להאמין בעצמנו – אין לכך קריטריונים. זוהי גם, ואולי בעיקר, תחושה אישית וסובייקטיבית. התחושה הזו קמה כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, עם המעלות ועם החסרונות, ועושים מה שביכולתנו בהתאם לתחושות שלנו, לרצונות שלנו, לכישורים שלנו, כאשר אנחנו הולכים בדרך שלנו. זה לא אומר שאין לפעמים אכזבות וצער ותסכול, ושאנחנו לא טועים. אלא שכאן אנחנו בודקים את המשוב לגופו של עניין, מתקנים בהתאם אם יש צורך, ואם אנחנו חושבים שהמשוב אינו מוצדק, אנחנו לא מאמצים אותו. במקרה הזה האכזבה אמנם קיימת, אבל היא מהתגובה של הסביבה – לא מאיתנו. היא חיצונית, לא פנימית. וזה ההבדל.
אם נסתכל על המערכות השיפוטיות-הנורמטיביות מבחינה עניינית והגיונית – נגלה שאין להן כל מקום. לכל אחד מאיתנו יש את הרצונות והתחושות והמחשבות שלו, את היכולות שלו, ולכל אחד מהלך החיים שלו, האירועים שקורים בחייו ומשפיעים עליו. לשפוט את עצמנו על-פי נורמה כללית שנגזרת מדפוס הישרדותי שתופס את העולם בשחור-לבן: או-או – זה לא הגיוני.
הנורמות והקריטריונים הללו אינם גזירה משמיים. הם לא כוח עליון. הם נקבעים על-ידי בני אדם. אין שום סיבה שלא נעצב את חיינו בעצמנו, מתוך ראיית-עולם של תודעה פתוחה. כאשר אנחנו תופסים את עצמנו כחלק מהעולם ולא במלחמה עם העולם, אנחנו לא מפחדים ולא זקוקים לשיפוט ולשליטה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לכבד את האחרים ואת הסביבה, ועדיין לשמור על עצמאותנו ועל רצונותינו, על הייחוד שלנו – ללכת בדרך שלנו.

שאלה שתמיד עולה בהקשר הזה היא: כן, אבל העולם לא מתנהל כך. ואם אני לא אתנהל על-פי כללי המשחק של מצויינות, הישגיות, תחרות, כוח ושליטה, לא אוכל להתקיים.
התשובה שלי היא: נכון, זה שם המשחק, אבל אפשר "לשחק" גם אחרת, ועדיין להגיע לאותה תוצאה.
מצויינות קשורה לכישורים אישיים וליכולת אישית. פירושה לעשות את המכסימום שאנחנו יכולים לו. אנחנו יכולים להיות מודעים לכישורנו וליכולותינו, לרצות לעשות את המכסימום שלנו, ובו-בזמן להכיר גם במגבלותינו. דבר זה ימנע הרבה לחצים ומילכודים. אם נעשה את המכסימום שלנו, סביר להניח שנשיג הישגים. אבל כל עוד אנחנו לא עושים זאת מתוך צורך בכוח ושליטה, אלא פשוט בגלל שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים למכסם את היכולות שלנו – לא נישאב למשחק. באופן הזה נוכל להיות ערכיים, לשמור על פרופורציות באשר לחשיבות דברים בחיינו, ולא לחיות במתח ובלחץ ובחרדה. לנהל את הקריירה – לא לתת לה לנהל אותנו.
ברגע שאנחנו מחוץ לדפוס ההישרדותי – קשה מאוד, אם בכלל, לגעת בנו. צריך שניים לטנגו. כאשר נקרין עוצמה פנימית וביטחון פנימי והכרה ביכולותינו, לא נהייה במגננה, לא נצטדק, התנהלות זו תקרין גם על הסביבה. ושוב: אין פירוש הדבר שתמיד נצליח, ותמיד יכירו בהישגינו; אבל הרי דברים אלו נכונים גם לגבי התנהלות מתוך דפוס הישרדותי. גם אז אנחנו לא משיגים כל מה שאנחנו רוצים.

הערכה עצמית והגשמה עצמית הם חלק מהאופן בו אנחנו תופסים את משמעות החיים. כאשר נמצא את משמעות החיים בתוכנו – בדברים שאנחנו אוהבים ורוצים ושהם חשובים לנו, וכאשר נבין שלהיות שלמים אין פירושו להיות מושלמים – נוכל גם להעריך את עצמנו ולהגשים את עצמנו בהתאם. ויש בכך אושר רב.

האהבה

אי-אפשר לסיים מחשבות על אושר בלי כמה מילים על האהבה שבינו לבינה, כי הרבה מתפיסת האושר שלנו נכרך וכרוך בה. כאשר אנחנו מאוהבים/אוהבים, שאר העולם נעלם ולו לפרק זמן קצר, אנחנו שוכחים צרות ובעיות ותקלות, ומה שמשתלט עלינו זו תחושה נפלאה של – – אושר.
עם זאת, קורה כאן משהו מוזר. התרבות המערבית היא תרבות של דראמה וטרגדיה [מדיה שתחילתה ביוון], וכך גם באהבה. הרוב המכריע נסוב סביב האהבה הטראגית, הלא ממומשת, על ההקרבה שבאהבה – והמחיר שמוכנים לשלם עבור האהבה.
אמנם זהו נושא למחקר בפני עצמו, ובכל זאת – – כמה מילים מהזווית המאוד צרה ומובחנת שדיברנו עליה כאן.
אהבה – לא ננסה אפילו להתחיל להגדיר; אבל אפשר להסכים לתיאור שזהו רגש עז, חזק, שמניע אותנו לרצות להיות עם מישהו, לרצות לחלוק אתו תחושות, רגשות, מחשבות – לרצות לחיות. אהבה, כמו הרצון, כמו האושר, היא פעילות חופשית, זורמת, לא מותנית – היא חווייתית.

להיות יחד ולא כאחד 
אנחנו מדברים על זוגיות כ"להיות אחד", כְּעל "היא/הוא שלי". אבל זה לא כך. עדיין, גם באהבה – כל אחד הוא מה שהוא. הוא פרט; אדם בפני עצמו. אף אחד לא שייך לאף אחד. אף אחד אינו הבעלים של האחר, אף אחד אינו רכוש של האחר.
ליבוביץ' אמר לי פעם, כשדיברנו על מוות ואבדן, ואני אמרתי שהאהבה הגדולה ביותר היא אהבת הורה לילד – לא נכון. אהבת הורה לילד – זה טבעי. זה קשר דם. זה בשר מבשרך. לעומת זאת, אמר, הדבר הכי מוזר, והכי לא מתקבל על הדעת – זה ששני בני אדם זרים לחלוטין מחליטים לקשור את חייהם יחד. זה, הוא אמר, זה לא טבעי. וכשאני חושבת על כך – אולי זה מה שהופך את האהבה הזו למיוחדת ונפלאה כל כך.
אבל לקשור חיים יחד אין פירושו להיות לאחד. הביטוי "להיות לאחד"; ההיצמדות הזו – זהו אקט שמבטא תלות והתנייה. נכון שכתינוקות אהבה היא גם ביטחון הישרדותי לשמו: אנחנו הלוא תלויים לחלוטין בטיפול הזה. אין לנו שום אפשרות לשרוד אחרת. אבל כשאנחנו גדלים – לתפוס אהבה כביטחון הישרדותי – זה כבר לא נכון.
הרבה פעמים אנחנו תופסים זוגיות במונחים של ביטחון כזה, ולכן אנחנו פוחדים שבן/בת הזוג יעזבו, פוחדים מלהיות לבד, משברון הלב, ולחילופין פוחדים להיכנס לקשר שמא ניפגע – גורם הפחד מככב כאן. אבל מה יותר מנוגד לאהבה מאשר פחד?
ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אומר בקטע מקסים: "אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה – ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם… תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו. תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר…" [הנביא / הנישואין]  והרי זה הגיוני. מיתר אחד לא מפיק הרמוניה. הוא רק צליל אחד. שני מיתרים יכולים להפיק צליל הרמוני [אם כי נכון שהצליל יכול להיות גם צורם לעיתים…]
אנחנו מי שאנחנו גם אם אין לנו אהבה, זוגיות. אם אנחנו מגדירים את עצמנו על-ידי אהבה – זה מתכון לאסון. כי זה אומר שאנחנו כשלעצמנו לא שווים, שאין לנו זכות קיום [ר' הערכה עצמית לעיל], ומצד שני – אנחנו מנסים לממש את עצמנו באמצעות מישהו אחר, או גרוע מזה – נותנים לאחר להגדיר אותנו, ובכך לשלוט בנו.

האהבה כמלחמה
לא רק זאת: כאשר אנחנו מזהים אהבה בוגרת עם ביטחון הישרדותי ופחד – אנחנו הופכים את הזוגיות למלחמת הישרדות. וגם כאן, כמו בתפיסת האושר, הניתוח דומה: צרכים וציפיות, תמונה; אידיאה בדבר האהבה  שתביא לביטחון הזה, ומאבקי כוח לשם שליטה לצורך השגת הביטחון הקיומי.
נוסיף לכך תפיסת אהבה שנסמכת לא פעם גם על מה שהניסיון לימד אותנו: מערכות יחסים שראינו בילדותנו; נורמות חברתיות – והתמונה שמתקבלת עגומה למדי.
זוהי תמונת הדפוס ההישרדותי: ציפייה והתנייה ושיפוט ותמורה וייחוס ותרגום – אותו מעגל קסמים שממחזר עצמו כל הזמן, והופך את החיים, והזוגיות בתוכם, למלחמת שליטה. כך, הצד השני אולי לא מגיב כפי שציפינו שיגיב, עשה משהו שלא חשבנו שצריך לעשות… ואז אנחנו מתרגזים, כועסים, רבים, נפגעים – אנחנו הקורבן: לא מבינים אותנו, לא מתייחסים אלינו… אלא שתחושות של פגיעה, כעס, קורבן – אלו אופנים של ניסיון שליטה שלנו. ומה יותר מנוגד לאהבה מאשר התחושות הללו שמובילות למלחמה?
וכמובן הצד ההפוך: ישנו גם האופן בו אנו מגיבים לצד השני: אנו מנסים לתרגם, לעמוד בציפיות האחר, להיות מה שאנחנו חושבים שרוצים שנהייה…
ועל כל אלה – הציפייה שתמונת האהבה שלנו תתממש אין לה כל אחיזה במציאות; אבל היא בהחלט יכולה להפוך את המציאות לגיהינום…
גברים ממאדים ונשים מנוגה?
אני סבורה שזה עוד סטריאוטיפ שנובע מה-או-או, ומשמש לצידוק גרידא. כי גם במאדים לכל גבר יש האישיות שלו. וכנ"ל בנוגה. אם אנחנו רוצים משהו – אפשר פשוט לבקש. זקוקים לחיבוק? לכתף? לבקש. זו לא בושה. לא להניח שהצד השני אמור לנחש ולדעת מה אנחנו מרגישים ורוצים. כי הוא לא. לא לשחק במשחקים.

אנחנו כל כך מעוגנים בדפוסים הללו של ציפיות, התניות, תרגום, משובים שיפוטיים – שאנחנו לא פעם שוכחים שאפשר אחרת: אפשר פשוט לרצות, פשוט לאהוב, ללא תנאים, ללא שיפוט, ולעשות את זה בגלל שאנחנו רוצים, ולא בגלל שמצפים מאיתנו לזה, ולא בגלל שאומרים לנו איך לאהוב, ולא בגלל שאנחנו רוצים לנצח ולשלוט. פשוט להיות מי שאנחנו, להיות שלמים עם עצמנו, לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, ולקבל גם את הצד השני כפי שהוא.
מה קורה אם לא מחזירים לנו אהבה, או שאנחנו חשים שאין זו האהבה שאנחנו רוצים? אז זה לא נעים, זה עצוב, זה כואב – אבל אין כאן אשמים, ואין כאן קורבנות. זה קורה. ואז צריך פשוט לקום וללכת, ולחפש אהבה במקום אחר.
כי אהבה ללא תנאי אין פירושה אהבה חד צדדית. אמנם אפשר לומר כמו אריך פרום – העיקר לאהוב, ולא חשוב אם אנחנו גם נאהבים בחזרה או לא. אני סבורה שזה לא עובד בזוגיות. לאהוב בלי להיות נאהב, או לאהוב אידיאה – זה ריק מתוכן, ריק מחיים.
האהבה היא דבר חי, נושם, ומאוד פיזי! היא ברת-נגיעה, ברת-תחושה, ברת-ריח – וכל אלה הם בכאן ובעכשיו. היא לא יכולה להיות אידיאה; והיא לא יכולה להיות של איזה חלום עלום על האהבה. כי החיים אינם לא אידיאה ולא חלום. כדאי לעזוב את ההצטעצעויות הללו ואת יפי הנפש. אין להם מקום באהבה. מיגל דה אונמונו ביטא זאת באופן נפלא: "האהבה מלמדת אותנו כמה גופנית היא הנשמה".
האהבה היא חלק מחוויות החיים. וכמו האושר – גם האהבה לא יכולה להיות מובטחת, ולא יכולה להיות קשורה בתנאים. היא רק יכולה להיות.

מעבר לקשת זה כאן: השלמות שבחוסר השלמות א' [חלק 6 ©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

 

אמרנו: שינוי קוגניטיבי. לאמן את המוח. וראינו שהשינוי הקוגניטיבי הוא שינוי בתפיסת החיים. הוא כולל בתוכו את ההבנה שאנחנו חלק מהעולם, שאין או-או אלא גם וגם, שאין מושלם, שאף אחד לא חף מטעויות, שאי-אפשר לשלוט ואין צורך לשלוט כדי להיות מאושרים. במילים אחרות: לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
מהי המשמעות המעשית של זה? מאיפה מתחילים?

להפסיק להיות שפוטים

קודם כל: להפסיק לשפוט, להפסיק להישפט – להפסיק להיות שפוטים. השינוי הקוגניטיבי מתחיל כאן. אנחנו לא אלוהים, והגיע הזמן להפסיק לנהוג כאלוהים. שיפוט הוא קביעה קטגורית: או-או, שמתבססת על הנחה שיש אמת מוחלטת וטוב מוחלט, ועל-פי ההנחה הזו בנינו לנו מערכות שינהלו לנו את החיים. אבל הטוב והרע הם במהותם סובייקטיביים ויחסיים. הם במהותם תיאור של תחושת רווחה אישית. ואין דבר כזה אמת מוחלטת במציאות האנושית. לכן אין שום צידוק / הצדקה לשיפוט הכללי-נורמטיבי שהטלנו על המושגים הללו, מה עוד שזהו תכתיב חברתי שרירותי שמשתנה מתקופה לתקופה. כחלק מהתודעה הפתוחה, גם השיפוטים הנורמטיביים חייבים להסתיים. יחד אתם ייעלמו הפחד מטעות וכישלון, האשמה, הייחוס והתרגום, החובות, האגו, ההצדקות והצידוקים – כל התחושות שמאמללות אותנו.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להשתדל ולעשות את המיטב שאנחנו יכולים לו, ורוצים בו, ללא תלות במשוב וללא חשש. כל עוד עשינו כך – אם דברים לא יוצאים אל הפועל כפי שרצינו, או שהשתבשו – אין זה בשליטתנו. כל שיש בידנו הוא להצטער על טעויות, להודות בהן [ואפילו רצוי לעשות כן], להשתדל לא לחזור עליהן, ולקבל אחריות על חיינו ועל מעשינו – וגם על הטעויות. כי גם טעויות הן חלק מהחיים…
[עם זאת, כמובן שישנם תחומים במערכות החברתיות שהם ברי שיפוט, והטעות, הכישלון והאשמה הם חלק מובנה בהם. אלו הם ספרי החוקים, וכן רפואה, הנדסה, תעופה וכיו"ב תחומים שהם מערכות מובנות הפועלות על-פי כללים ברורים ומוגדרים שניתנים ללימוד, והן ניתנות לבחינה. כאן השיפוט חייב להתקיים, כי טעויות שנעשות במסגרות הללו יכולות להיות הרות-אסון. כאן השיפוט גם אמור להיות אובייקטיבי.]
ההבדל בין שיפוט לנקיטת עמדה
מאחר וכל התחום הזה של המערכות האישיות והחברתיות הוא סובייקטיבי במהותו, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחוות את דעתנו. חיווי הוא מעין תיאור של העמדה שלנו לגבי מצב מסויים. הוא טומן בחובו פריזמה אישית. יש לנו דעות לגבי דברים ומצבים. אבל הדעה שלנו, נקיטת העמדה שלנו היא בדיוק מה שהיא: שלנו, קרי: סובייקטיבית. נכון הוא, שגם בתיאור נגזרת דרך פעולה; ונכון שכל נקיטת עמדה היא שיפוט באופן מסויים. אבל בשונה מהשיפוט, שהוא כללי ומוחלט לגבי כל או רוב המצבים, וגורף – בתיאור הפעולה היא נקודתית, לפי המצב והנסיבות, ואין להשליך ממנה על פעולות אחרות, מאחר ומצבים משתנים כל הזמן.
נקיטת עמדה היא הכרה בסובייקטיביות, ולכן ביחסיות של טוב ורע, והבנה שלאחר יש את הטוב והרע שלו, ואלו לא בהכרח זהים לשלנו. וכמו שאנחנו רוצים שיכבדו את דעתנו, כך עלינו לכבד דעות של אחרים, גם אם איננו מסכימים להן.
לא רק זאת – בואו נהייה הוגנים עם עצמנו ועם האחרים. הרי אמת זה משהו גמיש למדי. והרי גם במשהו שאנחנו חושבים שהוא אמיתי / נכון / צודק – גם כאן יש גוונים. וגם אנחנו לא תמיד הולכים לפי הקווים שהתווינו לעצמנו… לכן בשיפוט יש גם מן הצדקנות, כי מאוד קל לנקוט עמדה חד-משמעית ולחרוץ משפט לגבי האחר מאשר לגבי עצמנו. [ראו הסיפור על האמת]. וכמובן, כל שיפוט הוא גם הצדקת העמדה שלנו על-חשבון שלילת העמדה האחרת. אלא שבתחום הזה של המציאות האנושית אין מקום לשיפוטים קטגוריים נוסח אלו השייכים למתמטיקה. אנחנו יכולים לנקוט עמדה, ולנסות להסביר אותה, להגן עליה – אבל הטיעון לא יכול להיות על-ידי שלילת העמדה המנוגדת. באופן הזה, ההחלטה היא אישית, הפעולה אישית, וגם האחריות לפעולה היא אישית, ואיננה מחפשת צידוקים בכלליות.
לזהות נקיטת עמדה עם שיפוט זו תוצאה של תפיסה דואלית של או-או. יחד עם זאת – גם בין השניים הללו אין או-או. עדיין ישנם מקרים בהם אנחנו ננקוט בעמדה קטגורית וחד-משמעית, שיפוטית, כמו רצח או התעללות בילדים ובבעלי-חיים.
טוב ורע כהווייה אישית
אנחנו שכחנו שהטוב והרע הם בסך-הכל ביטוי לתכונות שנמצאות בנו כחלק מהיותינו יצורים רגשיים. תכונות אלו של רצון שיהיה לנו טוב עוזרות לנו לשרוד, אולם הן אישיות לחלוטין. הבעייה היא שבאיזשהו מקום לאורך הדרך, מתוך החלת התרגום המוטעה של "הישרדות = כוח ושליטה" על מערכות היחסים שלנו בחברה, הפכנו את הטוב והרע לעוד מלחמת שליטה. אולם מכיוון שקשה לשרוד בחברה בה כל דאלים גבר, ניסינו להחזיר זאת באמצעות ביסוס תכונה זו כנורמת התנהגות, כחובה מוסרית – כמערכת מוסר שאמורה לאכוף טוב ורע כלליים ומוחלטים, למרות שאין דבר כזה.
אבל מערכות המוסר הללו לא עובדות. אנחנו גורשנו מגן העדן בגלל שהפכנו להיות יודעי טוב ורע. אז כדאי לחזור להיות כמו כל מערכת ביולוגית שרוצה שיהיה לה אישית טוב, ולא באמצעות שליטה על אחרים. וזה אפשרי. המשפט שנמצא בבסיס כמעט כל תורות הדת והמוסר הוא: "ואהבת לרעך כמוך". פסוק נפלא, שלכאורה אמור לפתור הכל. כי המוסר, שהוא כללי התנהגות ראויים, אמור להתחיל בפרט. אבל – כמו שאומר ניטשה ב"זרתוסטרא" [ספר שלישי ס' 3]: "לעולם היו אוהבים את רעכם כמוכם – אך היו נא תחילה לאנשים האוהבים את עצמם." אנחנו עמוסים בתבניות ודפוסים ואיסורים וצווים ושיפוטים ערכיים – וזה גם מה שאנחנו מטילים על האחר. הבעייה היא שאנחנו לא יודעים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, עם המגרעות שלנו, ולסלוח לעצמנו על המגרעות גם כן. כאשר נקבל שאנחנו לא מושלמים, נפסיק לצפות ולתבוע מהאחרים להיות מושלמים.
הרקליטוס מתאר את הלוגוס ואומר כי האדם אחראי לעצמו; לאו-צה אומר: מערכות מוסר הן מלאכותיות. הן נוצרו מששכחנו את הדרך; ניטשה מדבר על מעבר לטוב ולרע. בכולם, כחלק מהיעדר אמת מוחלטת מכל סוג שהיא, הדיון הערכי הבסיסי בטוב ורע ובאמת ושקר לא קיים. נקודת המוצא היא אישית – והמבט הוא פנימה. כי טוב ורע ואמת ושקר כמושגים מוחלטים משמעם דואליות שיפוטית וקונפליקט, והם מנוגדים להוויה.
המעניין הוא ש-כן נגזרת מכך מערכת ערכית – אבל שורשיה ומהותה שונים לחלוטין: היא נדיבות פנימית, סובלנות, כבוד לאחר, כבוד לחיים, היא זורמת עם החיים והעולם ולא ניצבת מולם, ולא שואבת את כוחה מציוויים חיצוניים. וכחלק בלתי נפרד מהיותה זורמת – היא מניחה לדברים להיות מה שהם, לא מנכסת אותם לעצמה – ולא חשה אחריות כלפי מעשיהם.

ברגע שהותרנו את השיפוט מאחור – נפתחים בפנינו עולם שונה ודרך חיים שונה מאלו שהיכרנו.
השיפוט הוא זה שיצר את הדואליות שהעמידה אותנו מול עצמנו ומול העולם והפכה את ה-אני לאגו, את החיים למלחמת הישרדות, ואותנו לחיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא.
השחרור ממנו מחזיר אותנו למי שאנחנו: בני-אדם, בשר ודם, מודעים לעצמנו ולטבע, עם המעלות ועם המגרעות, חיים ומתים, לא מושלמים – אבל שלמים עם מי שאנחנו, ופתוחים לחוות את החיים כפי שהם, גם את האושר.

בחזרה לעצמנו – אני מול אגו, אגוצנטריות ואלטרואיזם

כעת אנחנו יכולים לוותר על האגו ולחזור לעצמנו. כי אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו באמת רוצים ומה שטוב ונכון לנו בלי להתייחס לציפיות העולם מאתנו. ושלא נטעה: זה איננו אגואיזם ואיננו אגוצנטריות.
בהתאם לדפוס ה-או-או, אנחנו מבלבלים בין היעדר אגו לבין אלטרואיזם, ושוכחים שיש אני באמצע, שיש בו גם חמלה לאחר אבל גם דאגה לעצמו, ושזה לא פשע. ביטול האגו אין פירושו לוותר על עצמי לטובת אחרים. [ר' "ואהבת לרעך כמוך" לעיל].  
אלטרואיזם אמנם מזוהה לעיתים עם אהבה ללא תנאי – אבל פירוש המושג הוא פשוט "דאגה חסרת-אינטרסים אישיים לשלום אחרים" על חשבון ה-אני הפרטי. כלומר – למעשה מדובר כאן בלקיחת אחריות מתוך חובה מוסרית כלשהי. ובלקיחת אחריות – יש גם פטרוניות מסויימת, וזה אופן של שליטה.
לעזור לאחר – כן. כי יש בנו את הרגש הזה [לרובינו, בכל אופן]. רגש החמלה והעזרה בעת מצוקה הוא חלק מהיותנו יצורים רגשיים, והוא לא מיוחד לבני אדם בלבד. אפשר למצוא אותו גם אצל בעלי-חיים.
חמלה, אמפתיה ורצון לעזור, כמו כל רגש, הם ספונטניים, זורמים, לא נתונים לשיקולים כלשהם ולכן כנים, והם נותנים לנו תחושה טובה. אבל ברגע שמעורבים בהם תחושות של חובה או הקרבה, ואנחנו מרגישים ש"זה על חשבונינו", או שאנחנו מצפים לתמורה כלשהי [כמו כבוד, הערכה, מחיאות כפיים] – הם מפסיקים להיות ספונטניים וכנים.
חמלה ועזרה אין פירושם שעלינו לוותר על הרצונות שלנו ועל מה שעושה לנו טוב. אם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים ומה שטוב לנו ללא תלות במשוב, ולא מרצים את האחרים או פועלים בהתאם ל-מה שמצפים מאיתנו ולא רצים לעזור כאשר זה לא נוח לנו או שאין לנו כוח או רצון – זה לא אגואיזם ולא אגוצנטריות. להיפך. לצפות ממישהו שייענה לרצונותינו ולא להתחשב ברצונותיו גם אם הם לא תואמים את שלנו – זה אגואיזם ואגוצנטריות. פירוש הדבר להיות מרוכזים בעצמנו ובצרכינו ולהתעלם מהאחר.
כך גם לגבי רגשות של צער, עלבון, תסכול. כאשר אנחנו נפגעים או נעלבים, אנחנו נוטים לייחס זאת לאגו. ולא תמיד זה כך. אם אנחנו בוטחים במישהו, והוא הפר את אמוננו, אך טבעי הוא שניפגע; ואם התאכזבנו כי קיבלנו ציון נמוך למרות שלמדנו היטב לבחינה – זו איננה פגיעה באגו. זו פשוט אכזבה שלא הצלחנו, וזה טבעי. אם, לעומת זאת, האכזבה היא כי אחרים קיבלו ציון יותר גבוה ולדעתנו אנחנו יותר מוצלחים מהם, ואיך זה יכול להיות שהם קיבלו ציון יותר גבוה – זה בהחלט אגו.

לחיות בהווה ולא בעתיד

כאשר אנחנו מניחים לדברים להיות מה שהם ומניחים לעצמנו להיות מי שאנחנו – משוחררים מאכסיומות, מאידיאות, מדפוסים, משיפוט, מאגו – ומכל הפחדים הכרוכים בהם, יש לנו עולם ומלואו, עולם ממשי ומוחשי של הווה ושל חופש.
הזיהוי של חופש והווה איננו מקרי. ההווה והחופש משמעם גם שינוי ההתייחסות שלנו לגבי עתיד ומטרות. לעתיד יש חלק מרכזי מאוד בחיינו. הרבה ממהלך החיים שלנו נקבע על-ידי שרטוטים ותכניות לעתיד, וראינו שגם אידיאת האושר נעוצה בעתיד. העיסוק בעתיד נובע מהצורך בוודאות, והוא ליבו של דפוס הניבוי לצורך שליטה. אלא שבחינה הגיונית של העתיד מגלה שהוא אולי האשלייה הגדולה ביותר של חיינו. לְמה הכוונה?
תפיסת הזמן במונחי עבר-הווה-עתיד היא פיקציה. זוהי תפיסה ליניארית שמתקיימת רק בחשיבה שלנו. בפועל מה שקיים הוא ההווה [וגם אירועי עבר]. איך שלא נסתכל על זה – העתיד לא קיים. אבל אנחנו רוצים "ללכת על בטוח". לבחור מסלול מוכר, ידוע, שיביא ביטחון קיומי. המסלול הבטוח הזה הוא אידיאה – תמונת חיים שהיינו רוצים שיהיו לנו: לימודים, עבודה, משפחה, פנסיה, והרבה מהדברים שאנחנו באמת רוצים אנחנו לא מעיזים לעשות אותם, כי אין בהם את וודאות העתיד. הם בהווה, והם לא מבטיחים מאום, להוציא את העובדה שזה מה שאנחנו רוצים.
אבל מהי הוודאות הזו שאנחנו מחפשים? אם נתבונן בחיים באופן הגיוני, ניאלץ להודות שגם "המסלול הבטוח" אינו בטוח כלל. כי הרי אף אחד לא יכול לערוב לנו שאכן התכניות שלנו תתממשנה. הרבה יכול לקרות בדרך, ואין לנו שליטה על כך. טרגדיות קורות, בורסות נופלות, מלחמות פורצות… ואנחנו יודעים זאת, ולכן אנחנו ממשיכים לפחד. כלומר – באופן מעשי ההיתלות בעתיד לא פותרת את הסתירה שבין הידיעה שאי-אפשר לשלוט בעתיד ולהשיג וודאות לבין השאיפה שכך יהיה, ולא מביאה את האושר.
לעומת זאת, אנחנו יכולים לדעת די בוודאות שהפשרות שאנחנו עושים בחיים כדי להשיג וודאות כביכול עלולות לאמלל אותנו, ובסופו של דבר נרגיש שהחמצנו את חיינו.
יתרה מכך: האירוניה היא, שוודאות העתיד שאנחנו לכאורה משיגים ב"מסלול הבטוח" איננה הוודאות שבגינה יצאנו לחפש את האושר – אותה וודאות שאמורה לאפשר לנו לשלוט בעולם ולממש את כל הציפיות והתקוות שלנו. זוהי וודאות ששולטת בנו, כי היא צורך. היא נובעת מפחד קיומי. כמו שכבר נאמר כאן: יצאנו לחפש מלוכה, ומצאנו אתונות…

דחיית העתיד משמעה קבלת ההווה. וההווה הוא מכלול של חיים: הוא דינמי, הוא משתנה, הוא מלא באפשרויות, הוא מצריך לבחור, לקבל החלטות. הוא אינו מבטיח מאום – והוא מבטיח הכל. כי כל מה שקורה או לא קורה ידוע עכשיו. כאן אין כל אשלייה של חופש. כאן החופש קיים, ואמיתי. איזו וודאות אחרת אנחנו צריכים?

לא צריך מטרה בשביל לקום בבוקר
חלק בלתי נפרד מהעתיד הוא עניין המטרות. אנחנו רגילים לומר: "צריך מטרה בחיים; צריך שיהיה בשביל מה לקום בבוקר." אנחנו אומרים שזוהי סיבת הקיום שלנו, ויש הסוברים שבכך אולי טמון האושר. אבל מטרות הן למעשה כבלים שכובלים אותנו. איך זה?
מטרה איננה צורך. היא אפשרות.
צורך, כזכור, הוא אינסטינקט הישרדותי שמובנה בתוכנו, הוא שולט בנו ואינו תלוי ברצון שלנו. מטרה, לעומת זאת, היא תוכן בתודעה שלנו, תוכן שאנחנו יוצרים אותו ויכולים לשלוט בו, היא מכוונת לעתיד, יש לה תכלית ותמורה: להשיג משהו, והשגתה מותנית הן ביכולות שלנו והן בגורמים חיצוניים. כלומר – מטרה היא אפשרות הן מבחינת קיומה והן מבחינת מימושה.
לומר ש"צריך מטרה בחיים" – בכך הפכנו אפשרויות להכרח
, וכבלנו את עצמנו להכרח שהוא מדומה. הכבלים הללו מאוד עבים ומורכבים, והם מעין רשת שאנחנו לכודים בתוכה. מה יש בהכרח המדומה הזה שכובל אותנו? הכל:
♦ יש מאמצים לניבוי [כי מטרה היא עתיד];
♦ יש התנייה [כי למטרה יש תמורה] ;
♦ במטרה כרוכות ציפיות להשגתה, והשגתה מערבת בתוכה לא פעם תחרות ומאבק, כי הרבה מזה תלוי בגורמים חיצוניים;
♦ הציפיות בתורן מביאות למתח מסויים, מחוייבות מסויימת, להקדיש עצמנו למשהו;
♦ יש כאן פחדים וחששות שמא ניכשל – שהרי גם מושגי ההצלחה והכישלון כרוכים במושג המטרה… ;
♦ יש הרבה לחצים מעצמנו ומהסביבה, ותובענות – –
במשפט אחד – ויתור על ההווה למען עתיד כלשהו, שגם הוא כלל לא בטוח שאנחנו אכן רוצים בו… שהרי הרבה מהמטרות "שלנו" וה"רצונות שלנו" כלל אינם שלנו, אלא הם נורמות וציפיות של החברה שהוטבעו בתוכינו.
מעבר לכך – מטרה נועלת אותנו על משהו שהוא עתיד, העתיד הזה מכתיב את מהלכינו בהווה, ובכך אנחנו סוגרים עצמנו בפני אפשרויות והזדמנויות אחרות; ייתכן ואיננו שמים לב לדברים שניקרים בדרכנו, ושאולי הם יותר טובים לנו ונכונים לנו. גם זה עוצר את הזרימה של ההווה.
ועל כל זאת – הרי העתיד הזה לעולם לא יהיה הווה! למטרה בהגדרה אין הווה! מטרה זה משהו נקודתי. ברגע שהושגה – היא גם הסתיימה ונעלמה! אין פלא שכאשר אנחנו משיגים מטרה – אנחנו מרגישים מרוקנים פתאום. איך אנחנו יכולים בכלל לחשוב על מטרה כסיבת הקיום שלנו? הלוא קיום הוא בהווה. הוא כאן ועכשיו. ומטרה בהגדרה איננה קיימת לא כאן ולא עכשיו, כי היא עתיד.
אנחנו כל הזמן רוצים להיות שם. וזה בלתי-אפשרי, כי ברגע שאנחנו שם – ה-שם הופך ל-כאן. זוכרים את הקטע המקסים והמשעשע מ"רחוב סומ�
�ום"? "אני רוצה להיות שם", תובע הילד, ומתרוצץ הלוך ושוב בין שני מקומות בניסיון נואש להיות שם. אבל בכל מצב ה-שם הופך לכאן. גם כאשר הוא נשאר לבד, ולרגע נדמה לו שהוא שם, מופיעה לפתע אמו וגוערת בו: "כבר שעה שאני מחפשת אותך! מה אתה עושה כאן?!"…
האם יש טעם או היגיון כלשהו לחיות בשביל משהו שלא רק שאיננו קיים כעת, אלא גם ברגע שיושג, אם יושג, ייעלם כלא היה? ומה אז? מטרה חדשה? מחוייבות חדשה? לחץ חדש? עוד עתיד לרדוף אותו? עוד הווה שלא נחייה ולא נחווה? זה לא הגיוני.
אז מלמדים אותנו שצריך מטרה בחיים, והמטרה קשורה בלהשיג עוד הצלחה, עוד ניצחון, עוד הישג, עוד כסף, עוד פירסום, עוד כוח – עוד שליטה. ואז, מבטיחים לנו, נהייה מאושרים. אבל נראה שזה לא כל כך עובד. מתישהו הלחץ והמתח נותנים אותותיהם. יותר ויותר אנחנו מגלים שעם כל המטרות – כעת, בהווה, לא טוב לנו, אנחנו לחוצים, עייפים, מותשים, ולפעמים ממש לא בא לנו לקום בבוקר. למה? כי בהווה אנחנו חווים חסר ואין. כך, כאשר המטרה היא קריירה – הרבה אנשים מגלים שיש להם קריירה נפלאה אבל הם לא מכירים את משפחתם, את ילדיהם. מעבר לקריירה מסתבר שאין להם כלום. זו משמעות המושג "וורקוהוליק": מכור לעבודה, לקריירה. שוב אנו פוגשים בבעיית ה-או-או. כיום התחלנו להבין את הבעייתיות שבכך, וישנן חברות שמתחילות להכניס לחזון שלהן את העובד כמכלול, קרי: דורשות שיתקיים איזון בין העבודה לבין חיי המשפחה וחיים בכלל מחוץ לעבודה, מתוך הבנה שעובד כזה, שחייו אינם מתמצים רק בין כתלי המשרד, ושאינו נדרש לוותר על משפחתו ותחביביו, הוא עובד טוב יותר.

הרצון לטוב הוא אינהרנטי לכל בעלי החיים, ואנחנו בתוכם. הוא אינו תכלית בבחינת מטרה ועתיד. הוא הווה. מה שאנחנו רוצים כעת וכל הזמן. אם ננסה לבדוק מהם הרצונות האמיתיים שלנו, אני סבורה שנגלה שהם נעוצים בדברים שהם מעבר לתנאי ולתמורה. הם מעוגנים בדברים שהם חלק מההוויה שלנו; חלק ממה שאנחנו, וככאלה הם תמיד בהווה. רצונות מגשימים. לא משיגים. הגשמה זה דבר פנימי. היא אינה קשורה לתחרות, למירוץ, להשגה.
לכן גם אין כל משמעות למושג "מוטיבציה"; הנעה. אנחנו לא צריכים קורסים במוטיבציה שרק יעמיקו את הדפוס ההישרדותי של מצויינות והישגיות וכוח ושליטה. כאשר אנחנו פועלים מתוך רצון חופשי – אנחנו לא זקוקים למוטיבציה. הרצון החופשי שלנו הוא הכוח המניע שלנו. [אגב, מוטיבציה נמצאת במוח הרגשי, וקשורה למערכות הגמול…]

כך גם לגבי החלום.
זה נפלא לחלום, והלוואי שתמיד יהיו לנו חלומות. אבל לא חלומות כמטרה או כשאיפה, קרי: כדי להשיג משהו; או כאידיאה – אלא חלומות בבחינת רצון זורם וחופשי בהווה; בכאן ובעכשיו. חלומות כאלה לעולם לא יתפוגגו וייעלמו כאשר יוגשמו, ולא נתאכזב מהם. כי בחלומות כאלה אנחנו לא מנסים לתאר לעצמנו איך נרגיש ומה נחווה, שהרי הם לא נועדו למטרה כלשהי: כדי שנרגיש יותר טוב, כדי שנהייה מאושרים.
לא רק זאת – חלומות כאלה יכולים להשתנות במהלך חיינו מבלי שהגשמנו אותם – כי הרצון שלנו, שהוא חופשי וזורם, השתנה. כי החיים הם דינמיים, לא סטטיים.
נכון שלא תמיד רצונות וחלומות מתממשים. אבל זה חלק מהעניין הזה שנקרא "חיים".
זהו ההבדל בין מטרה ושאיפה כצורך לבין רצון: ההבדל בין עתיד לבין הווה; בין כבלים לבין חופש – בין אין ליש. אנחנו במהותנו יצורים חופשים. וחופש הוא הווה וזרימה מתמדת. אנחנו לא כל-כך אוהבים כבלים, ומחוייבויות, והתחייבויות – זה מלחיץ אותנו, מחניק אותנו. במצב כזה קשה להיות מאושרים. הצבת מטרות ושאיפות כצורך חיים אינם בטבענו. אנחנו לא אוהבים אין. אנחנו אוהבים יש. טבענו הוא להיות נינוחים, שלווים, מאושרים.

משמעות החיים

אם לא מטרות ושאיפות – אז בשביל מה לקום בבוקר? זוהי בעצם שאלת השאלות: משמעות החיים וערכם.
בשאלת המשמעות כרכנו את כל שאלות ה-למה וה-בשביל מה: למה העולם הוא כפי שהוא, למה יש מוות, ומלחמות, ומאבקים, למה זה קורה דווקא לי, בשביל מה אני חי – מתוך ההנחה שיש הסבר כלשהו, ואם נדע אותו – כל בעיותינו תיפתרנה ונהייה מאושרים. אבל כל השאלות הללו הן חיצוניות, והן אומרות שאנחנו מסרבים לקבל את העולם ואת החיים כפי שהם, ובו-בזמן מקבעים את הדפוס ההישרדותי כנתון הכרחי. כ"זה מה יש".
כי לחפש ולבקש משמעות בעולם פירושו אחת מן השתיים:
או
משמעות בבחינת משהו חיצוני לנו, כלומר – להניח אכסיומה שיש מישהו או משהו מחוצה לנו שמכתיב את מהלך חיינו ושופט אותנו, וכפועל יוצא לשעבד את עצמנו למערכות התנייתיות.
או משמעות בבחינת מה שאנחנו רוצים שיהייה בעולם, מימוש מטרות ושאיפות, כלומר: לנסות לכפות על העולם את התוכן שלנו ולצפות שהעולם ייענה לכך, וכפועל יוצא להיכנס למאבק.
אלא שכל אחת מהמשמעויות הללו יוצרת לנו בעייה, כי מקורן בהנחות שנעוצות בציפיות שלנו, והעולם והחיים לא מתנהלים על-פיהן. משמעות היא תוכן בתודעה שלנו. היא לא קיימת בעולם. העולם הוא מה שהוא, והוא מתנהל לפי טבעו, וכך גם החיים. הם דינמיים, זורמים, אקראיים, לעיתים כאוטיים. "חיים ומוות ביד הגורל, עוני ועושר ביד השעה", אומר חכם הדאו ליה-דזה. ומי שמצר על כך, אינו מבין.
לא רק זאת – משמעות במובנים הללו מותירה לא פעם מקום לספקות, לשאלות, לתהיות, ולעיתים גורמת לנו לברוח מחיינו, להרים ידיים, להטיל את האחריות על חיינו על מישהו אחר, ולשקוע בדכדוך, תסכול, קורבנות, חוסר-אונים וייאוש כאשר הציפיות לא מתממשות.

"אינני יכול להמשיך ככה", אומר אסטרגון בתמונת הסיום של המחזה "מחכים לגודו" של בקט. התשובה של ולאדימיר: "נתלה את עצמנו מחר. אלא אם כן יבוא גודו." "ואם הוא יבוא?" שואל אסטראגון, "אז ניוושע", עונה לו ולאדימיר.
אבל אנחנו הרי יודעים שגודו לא יגיע. ואין שום היגיון לחשוב ש-רק אם הוא יגיע, אז ניוושע, ואם לא יגיע – האלטרנטיבה היא לתלות את עצמנו. האלטרנטיבה היא להושיע את עצמנו. ויש ביכולתנו לעשות זאת.

אפשר לומר: הדבר הזה קרה לנו בגלל ש- או כדי ש- ; ואפשר לומר: הדבר הזה קרה לנו. נקודה. כעת, בואו נראה מה ניתן לעשות, במידת האפשר, כדי למנוע שזה יקרה שוב בעתיד.
לכאורה ההבדל בין שתי האמירות הללו הוא ב-בגלל וב-כדי. "בגלל ש-" ו"כדי ש-" מצביעים על תכנון מראש של מישהו מחוצה לנו, שיש לו הכוח והיכולת לגרום לנו אושר או סבל וכאב כדי ללמד אותנו לקח – שכר ועונש. אבל -אם נחשוב על כך, מה שאנחנו מכנים "שיעור ולקח" – זוהי למעשה דרכם של כל בעלי החיים. כך שורדים: לומדים לזהות דברים שלא טובים, התנהגויות שגרמו למשהו לא טוב – ומשתדלים להימנע מהם בפעם הבאה.
ההבדל הוא, שבאמירה השנייה אין הנחת אכסיומה. הדברים מתקבלים כפי שהם: ללא מטרות, ללא תכליות – ללא השגחה מלמעלה. ולכן הם פשוטים. ונראה שבכך נפתרת גם שאלת השאלות – שאלת ה"צדיק ורע לו".

לכן אני סבורה שמשמעות החיים איננה יכולה להיות במובן של סיבה והסבר.
משמעות החיים היא הדרך שבחרנו ללכת בה ולחיות את חיינו: דרך חיים. וכל אדם עם המשמעות שלו. משמעות היא חלק מאתנו בהתייחסות שלנו לחיינו: מה אנחנו רוצים בחיים; מה עושה לנו טוב; והיא מורכבת מהרבה דברים: מהעיסוק שלנו, מהמשפחה שלנו, מרצונות וחלומות ומטרות, וגם, ולפעמים בעיקר, מכל אותם דברים קטנים שאנחנו רוצים לעשות ונהנים לעשות. הדרך שלנו היא הביטוי לרצון החופשי שלנו.
דרך היא לא מטרה. היא הווה, הוויה, חיים. וכמו החיים, גם היא כל הזמן בהתהוות, ביצירה. מטרות יכולות להיות חלק מהדרך, וזה כיף להשיג מטרה. זה נותן תחושת סיפוק ושמחה. אבל הן לא הדרך עצמה. לכן גם אין כל מובן לשאלה "לאן הדרך מובילה". הדרך, שהיא החיים, מסתיימת במותנו. כל עוד אנחנו חיים – הדרך חיה וקיימת, ביצירה מתמדת, ולכן אין בה היעדר או ריקנות.

תשובה נגדית שאומרים לי לא פעם בהקשר הזה, ולרוב היא מהולה בנימה של תסכול ומרירות, היא: "כן, אבל אני לא אוהב/ת את העיסוק שלי, אלא שאני חייב/ת להתפרנס." נכון. ללא ספק זה נפלא כאשר העיסוק שלנו עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו אוהבים ורוצים, כמו שאומר פתגם סיני עתיק: תמצא את העבודה שאתה אוהב – ולא תצטרך לעבוד יותר.
אלא שהחיים לא תמיד כאלה. אם העיסוק שלנו איננו מה שרצינו, ואנחנו נאלצים לעסוק בו כי צריך להתפרנס, אזי המשקל שניתן לו בחיינו יהיה בהתאם: אמצעי קיום נטו, שמאפשר לנו לעסוק במה שאנחנו באמת אוהבים. אנחנו מכירים הרבה אמנים, למשל, שלפרנסתם עסקו במקצועות שונים ומשונים. הדבר לא הפריע להם ליצור.
החיים לא מושלמים. יש בהם שמחה וצער, אושר וכאב , צחוק ובכי. אנחנו לא יכולים לשנות זאת. זה מה שהם. כך גם הדרך. לפעמים היא מוצפת שמש והנוף נהדר, ולפעמים מכסים אותה צל, או ערפל וגשם, וקשה לראות ממטר. לפעמים יש בה מהמורות, בורות, עליות קשות, לפעמים היא זורמת בנחת.
ולא פעם הדרך מתפצלת לכמה דרכים נוספות. גם ההתפצלויות הללו, שאנחנו מכנים אותן פרשות-דרכים, הן עדיין חלק מאתנו. לְמה הכוונה? אנחנו הולכים בדרך מסויימת, ולפתע היא נגמרת, והשאלה היא: מה עכשיו? במה לבחור? לאן ללכת? לאן ממשיכים מכאן?
אבל אפשר להתבונן בפרשות הדרכים
באופן אחר: מתוך עצמנו, כפי שאנחנו. ואז נגלה שבעצם אין כאן פרשת- דרכים, אלא מעין ספירלה רב-ממדית שנפרשת לכיוונים שונים, ובסיסה אחד: אנחנו. כי רק אנחנו יכולים להיות העוגן של עצמנו. במצב הזה, כל דרך שלא נבחר עדיין תהייה הדרך שלנו. ודווקא החידוש שבה יכול להוות מקור לעניין נוסף, לשמחה חדשה.
עמוק בתוכנו אנחנו יודעים מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומהו הטוב עבורנו. אם נקשיב לידיעה הישירה שלנו, שאיננה ניזונה מהמשוב השיפוטי של הסביבה, נגלה שאנחנו יודעים מהי הדרך שלנו.
ואם נחשוב על כך – הרי אין כל הגיון לחפש את משמעות החיים שלנו מחוץ לחיינו, באיזו אידיאה גרנדיוזית.

המחשה נפלאה של חוסר התוחלת שבחיפוש משמעות מחוצה לנו, מלאת הומור וציניות, אנחנו מוצאים ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
ביום התשובה לשאלת החיים והיקום, שבעה וחצי מיליוני שנה לאחר שהשאלה הוכנסה למחשב "הרהור עמוק", נאספים כולם לטקס חגיגי ומצפים לשמוע את התשובה לשאלת השאלות. התשובה שהמחשב נותן היא: 42. כמובן שלמספר 42 אין שום מובן, וכולם כועסים ומאוכזבים ומתוסכלים. והמחשב בשלו: זו התשובה הנכונה. הבעייה היא שלמעשה לא ידעתם כלל את השאלה. כשתדעו מהי בעצם השאלה – תדעו מהו מובנה של התשובה. [שימו לב: התשובה לא תשתנה. היא רק תהייה מובנת]. האם "הרהור עמוק" יכול לומר להם מהי השאלה הנצחית? המחשב עונה בשלילה. אבל – הוא יבנה מחשב שכן יהיה מסוגל לחשב את השאלה הזו. המחשב הזה יושתת בחלקו על חיים אורגניים, הוא ייקרא "כדור הארץ", וייקח לו 10 מיליוני שנים להגיע לתשובה.
אלא שחמש דקות לפני תום 10 מיליוני השנה – ורגע לפני התשובה – כדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לאוטוסטרדה בין גלקטית, שמסתבר בדיעבד שהיא בכלל מיותרת…

על הגשמה עצמית והערכה עצמית, וגם כמה מילים על האהבה בחיינו – במאמר הבא.

מעבר לקשת זה כאן: יש לנו את גן העדן [חלק 5 © ]

 הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

 

מה לגבי האושר עצמו? האם הוא בכלל קיים? האם הוא בכלל אפשרי?
אמרנו שאושר הוא תחושה וחוויה של מלאות, של טוב, של יש. שאלת מיליון הדולר היא: מהו ה-יש הזה. מה תוכנו. התוכן שלנו היה תיאור גן עדן: הכל יש, ובשפע, הטבע מתנהל על-פי דרכו, ולאף אחד אין בעייה עם זה. כולם, אדם וחיה, חיים בהווה, כל אחד כפי שהוא, לפי טיבעו, ללא שיפוט מכל סוג שהוא, לא תבוני ולא ערכי. אז נחזור לרגע לסיפור:
אדם וחוה אכלו את התפוח – בין אם מתוך סקרנות, ובין בגלל ש"סתם היו חיות רעבות שרצו לאכול" [כמו שכתבה סטודנטית בעבודת סיום], ואולי כי סתם היה להם משעמם שם… – – העיניים נפקחות, והאדם מתחיל לראות את עצמו ואת העולם מולו בראייה שיש עימה הפרדה, ניתוח, ביקורת ושיפוט של טוב ורע.
כלומר: כל עוד לא קיימת מודעות עצמית, החיים הם בבחינת גן-עדן. אין צורך בכסות לגוף, הבושה אין לה מקום, וגם המוות אינו מהווה בעייה. לו לא אכלו מעץ הדעת טוב ורע, היו חיים ומתים כמו שאר היצורים בטבע.  ללא התודעה העצמית – האדם חי בביטחון, בנחת, וללא פחד תמידי. זהו הביטחון שבחיי החיה – שאינה זקוקה לכסות מלאכותית לכסות גופה, שאינה מתביישת במה שהיא, שהיא לעיתים שמחה ולעיתים סובלת, לעיתים שלווה ולעיתים פוחדת, ושגם היא תמות יום אחד, אבל היא אינה מודעת [מודעות עצמית] לכל אלה. כל עוד למאורעות החיים אין שֵם, כלומר: קיום כיישויות מושגיות נפרדות [ר' חלק 2: תודעה עצמית] – הרי זה כאילו אינם קיימים כאשר הם לא קורים בפועל.

משמעות הדבר: אם נתבונן בנתונים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות [שכזכור מערבות בתוכן ציפיות] – התמונה משתנה: גן העדן הוא מקום ככל המקומות. גם בגן העדן יש מוות ורוע ופיתוי; ולא רק הנשים בעצב יולדות בנים; לידות זה דבר לא קל גם לנקבות בעלי-חיים; ולא רק אנחנו אוכלים לחם בזיעת אפינו. גם לבעלי-חיים לא תמיד קל למצוא אוכל… והרי בעלי-החיים לא נענשו יחד אתנו בגירוש מגן העדן, כי הם לא אכלו מעץ הדעת… אז על איזה גן-עדן בדיוק חלמנו? על איזו תמונה של אושר?
אנחנו בחרנו להסתכל על תמונת גן-העדן כטוב מושלם וכניגוד למציאות עצמה, לחיים עצמם. אבל הבחירות שלנו לא מחייבות את העולם.

יש לקאמי משפט נפלא שאומר: "גן העדן לא ניתן אלא למשוללי הבינה שבבעלי החיים או למחוננים ביותר שבהם". המקום של "משוללי הבינה" מוכר לנו, וכבר היינו בו – אז, בעבר הבראשיתי, טרם היות התודעה העצמית. היינו כמו כל בעלי החיים: נולדנו, חיינו, מתנו, ילדנו עם כאבים, חיפשנו אוכל – אבל בסך הכל היינו מאושרים, כי לא היינו מודעים, ולא חיינו כל הזמן בפחד של "מה יהיה, מה יקרה". ואז פקחנו עיניים, והתחלנו להיות מודעים לעצמנו ולעולם…
ברור שלא נוכל לחזור אחורה ולוותר על הרפלכסיה, פשוט בגלל שהדבר איננו אפשרי [אלא אם כן אנחנו עוברים כריתת אונה…] אנחנו יצורים חושבים, והתודעה שלנו היא רפלכטיבית: אנחנו מודעים לעצמנו ולעולם, שואלים שאלות ורוצים תשובות. אין מה לעשות בעניין הזה. ככה אנחנו. זו הפיזיולוגיה שלנו. אלא שהרפלכסיה לא חייבת להיות בהכרח דואליות של או-או שמציבה אותנו במלחמה מול העולם. היא יכולה לזהות אותנו כחלק מהעולם, ולהחזיר אותנו לגן העדן. רפלכסיה דואלית היא חלקית בלבד, מכיוון שהיא משתמשת רק בחלק מהתודעה. לְמה הכוונה?

שינוי התודעה: מתודעה ליניארית סגורה לתודעה פתוחה וזורמת

אנחנו גורשנו מגן העדן בגלל שאכלנו מעץ הדעת והיינו כאלוהים יודעי טוב ורע. הבעייה היא, שהרחבנו את  הידיעה האלוהית מעבר לידיעת הטוב והרע, ויצקנו לתוך מושג האלוהים את כל התכונות והאיכויות שחשבנו שאנחנו חסרים, ושאם רק יהיו לנו- נהייה מאושרים – והכל מנקודת מוצא של ידיעה שמטרתה להביא לכוח ושליטה: כל יודע, כל יכול – מתוך הנחה שאלו יבטלו את הפחד ואת אי-הוודאות ויביאו את האושר. אלא שידיעה כוללת לא יכולה להיות רק רציונלית-ליניארית. ידיעה כוללת היא בהגדרה התודעה במלואה: תבונה וידיעה ישירה-אינטואיטיבית גם יחד [ר' חלק 2].
אנחנו כיום מפעילים בעיקר את התבונה, וגם אותה בעירבון מוגבל, כי אנחנו אומרים לה לקלוט ולעבד מידע רק על-פי מה שתואם את הרציונליות: או-או. אלא שלמרבה הצער לא הצלחנו באופן הזה לפתור את השאלות הקיומיות ואת הקונפליקטים ולא הישגנו את האושר המיוחל, כי הרציונליות לא יכולה להתמודד עם המציאות הנתונה, שהיא אקראית, דינמית, לעיתים כאוטית ולא ליניארית. [לקוואנטים ולכאוס ומשמעויותיהם ייוחד מאמר נפרד].
הידיעה הישירה, לעומת זאת, נותנת לנו מידע רב על העולם, ובניגוד לרציונליות היא כן יכולה להתמודד עם המציאות הנתונה. הידיעה הישירה היא קלט מידע שמתקבל כמקשה אחת, בלי שנוכל לפרקו לגורמים ולתת לו הסבר רציונלי-ליניארי-סיבתי. [אפשר לכנות אותה "ידיעה קוואנטית"]. למשל – אנחנו מתבוננים בעצמנו, ובעולם, ויודעים מה זה "אני" ומה זה "חיים", גם אם איננו יכולים להגדיר ולכמת אותם. כלומר – ידיעה איננה בהכרח רק תוצאה של מהלך ליניארי-סיבתי שניתן לנימוק ולהסבר רציונלי. גם האבולוציה התפתחה בקפיצות קוואנטיות, ואי-אפשר להסביר אותה באמצעות סיבה-תוצאה הכרחיים. התפתחות הידע האנושי גם היא עשירה בידיעות ישירות, מיידיות: האמבטיה של ארכימדס, התפוח של ניוטון, ותורת היחסות הכללית של איינשטיין הן רק דוגמאות בודדות לכך. הרבה מהדברים שאנחנו יודעים ומבינים "קורים" לנו בצורה כזו. הביטוי "נפל האסימון" מתאר בדיוק ידיעה ישירה, מיידית: פתאום, בבת-אחת, בלי שנדע איך ולמה, משהו שלא הבנו הופך להיות ברור, ואנחנו פשוט יודעים בוודאות שזה כך. הידע כולו התקבל כמקשה אחת. אבל – ידע זה איננו יכולת ניבוי לצורך שליטה. הוא מתייחס להווה, לנתון מסויים.
אם כן – ברור שהיכולת הזו לידיעה ישירה, מיידית, קיימת בנו, וברור שְמה שנמצא בבסיס שני אופני הקליטה והעיבוד האלה הוא המוח. הרי אין לנו מנגנון נפרד לקליטה ישירה. הבחירה בידינו: להפעיל את המוח במלוא עוצמתו והיקפו – או להמשיך ולחשב כמה זה 2+2 . ואפשר לפתח את היכולת הזו על-ידי שיחרור התודעה  [התבונה והידיעה הישירה] משליטת המוח הרגשי ומהתבנית הרציונלית-ליניארית. אפשר לכנות זאת תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה.

תודעה פתוחה, מלאה, תודעת הוויה

זוהי היכולת להתבונן בעולם ובחיים כפי שהם, ללא הנחות מוקדמות, להקשיב, ולעבד את המידע המתקבל באופן הגיוני. תודעה כזו היא פתוחה, זורמת, היא מכירה שאנחנו חלק מהעולם, ובכך מחזירה אותנו אליו בִּמקום להציב אותנו נגדו במלחמה מתמדת. זוהי תודעה שרוצה לדעת, לעומת התודעה הדואלית של או-או שצריכה לדעת, ולכן היא חשיבה סגורה שנאחזת בדפוסים מקובעים וממחזרת את עצמה. הדפוסים הללו, ובראשם התלות בנורמות ובמשוב השיפוטי, הופכים את הדיאלוג שנוצר בינינו ובין העולם לחווייה מתמשכת של חשש, פחד וחסר. במצב הזה אנחנו פועלים בהתאם לחוויה הזו, קרי: התגוננות או התקפה לשם הישרדות: הילחם או ברח, ובכך איבדנו את גן-העדן.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם בתודעה פתוחה, מלאה, משוחררת מהמוח הרגשי, מידע חדש-ישן מתחיל לזרום, ותמונת העולם והחיים משתנה.
אנחנו מבינים שהחיים הם לא או-או, אלא גם וגם.
 הדואליות הדיכוטומית איננה קיימת במציאות. היא פרי התודעה שלנו. במציאות אין מצבים חד-משמעיים, מושלמים וסטטיים, ואי-אפשר לתכנן ולנהל את החיים ואת העולם ולשלוט בהם. למעשה אנחנו חוזרים להרקליטוס, למאה ה- 6-5 לפנה"ס ביוון, שאומר: אין בריאות בלי מחלה, אין לילה בלי יום, אין חיים בלי מוות. זה הלוגוס של הקוסמוס. זו מהותו של היקום, ואנחנו כחלק ממנו חולקים מהות זו. אין שום סיבה או משמעות נסתרת, ואין כאן שום דבר מכוון ואישי. [לתפיסה זו שותפים, בשינויים כאלה ואחרים, גם לָאוּ-צֶה, צ'וּאָנְג-צֶה, לְיֶה-צֶה [דאו] וכמה תפיסות זן, וזו גם המסקנה המתקבלת מהקוואנטים והכאוס].
העולם מתנהל על-פי דרכו, והוא לא נגדינו ולא בעדינו. אין כאן עניין של טוב או רע מוחלטים ושכר ועונש, ואין מקום לשיפוט קטגורי או-או. הגשם הוא לא טוב ולא רע. הגשם הוא. לעיתים הוא ברכה, ולעיתים הוא גורם לשיטפונות. משפט זן אומר: "אישה יפה – לאוהב היא מקור עונג, לנזיר הסחת דעת, ולזאב ארוחה טובה"… אנחנו הם אלה שנותנים איכויות שיפוטיות לעולם. כאשר אנחנו מפסיקים לנתח ולשפוט ולנסות להתאים את המציאות לציפיות ולרצונות שלנו, ונותנים לדברים להיות מה שהם ומי שהם ולא מנסים להיאבק בהם כדי לשלוט, חוויית העולם משתנה. פתאום העולם לא מאיים ולא מפחיד. אנחנו מתחילים להתבונן בעצמנו כפי שאנחנו, ובהווה כפי שהוא, ומגלים שבצד חסר ואין יש גם הרבה יש:  יש חיים לפני המוות, יש בריאות בצד החולי, יש לנו מעלות בצד המגרעות, יש הצלחות בצד הטעויות, יש רצונות ממומשים בצד אלו שלא התממשו, ואושר הוא רק אחת מחוויות החיים, יחד עם כאב וצער ושמחה ועוד.
כאשר הבנו זאת – הבנו את ההוויה, ובכך למעשה חזרנו לגן העדן. החיים לא נתפסים עוד מלכתחילה כבעייה, כסבל, אלא פשוט כפי שהם: חיים. אנחנו הרי יודעים שכשם שיש קיץ וחורף, כך יש בריאות ומחלה, וחיים ומוות, ושאף אחד לא מושלם וחף מטעויות, ושאי-אפשר לכפות על העולם את רצוננו – אבל אנחנו לא מוכנים לקבל זאת, כי זה לא תואם את הציפיות שלנו ואת דפוס ה-או-או… כי אנחנו לא יכולים להפוך את הידע הזה לכלי ניבוי ושליטה.
התיאורים שקאמי מתאר בקובץ "כלולות" הם תיאורים של גן עדן: לשחות בים, להתערסל בין הגלים, להשתזף, לחוש במגע הרוח על הגוף ועל הפנים – מה יותר גן עדן מזה? אלא שזהו גן עדן ריאלי, קיים, חי, נושם, מרגיש. הוא לא חסין בפני מכת שמש, היקלעות למערבולת פתאומית, או כווייה ממדוזות.

לחשוב מחוץ לקופסה
זהו למעשה מה שאנחנו מכנים "לחשוב מחוץ לקופסה; מחוץ למסגרת", קרי: מחוץ לדפוסים המקובעים. לפתוח את הראש לכל האפשרויות הקיימות. לחשוב גם וגם, לא רק או-או. לפתוח את המוח לקבלת מידע נוסף מהעולם, ולא למיין לפי "האם הם מתאימים לכללי הרציונליות [קרי: לציפיות שלנו] או לא", ואם לא – להתעלם מהם. להיות הגיוניים, לא רציונליים. וכפי שהדברים נראים, כנראה שהגיע הזמן לשינוי הזה.
אמרנו שכל המערכות הביולוגיות הן מערכות של עיבוד מידע. כל מערכת ביולוגית מחלצת את המידע הרלבנטי לה מתוך המכלול שהמציאות מספקת, ומגבשת את המידע הזה לתוך "משפך" של קטגוריות. המשפך הזה הוא דגם של המציאות; סכימה שמתגבשת ושעל-פיה מערכת ביולוגית פועלת בתוך המציאות. מערכת ביולוגית תרחיב את המשפך ותוסיף לו נתונים מתוך המציאות רק כשהיא תתחיל לשלם מחיר אם לא תעשה זאת. כלומר – ההישרדות תהייה בסכנה, כי הדגם שנבנה כבר לא מספק מידע נאות לגבי העולם.
במצב היום, אם נתבונן על עצמנו ועל החברה כולה כמערכת ביולוגית, אנחנו בבעייה רצינית: כי אנחנו משקיעים משאבים אדירים; אנרגיות אדירות בניסיון לנבא ולשלוט, שזו הסכימה שבנינו לנו, ואנחנו מפיקים מכך אפס אחד גדול: רק מלחמות, מאבקי כוח, מרוצי חימוש גרעיניים, כלכלה גלובלית שמרוכזת בידי תאגידים פרטיים רודפי בצע, הרס הטבע – והרשימה עוד ארוכה. במשפט אחד: פיתחנו טכנולוגיות אדירות – אבל לא פיתחנו את עצמנו. כי להתפתח בתוך המשפך הקיים, בתוך דגם המציאות שבנינו לעצמנו, זה להגיע לשום מקום: זה כל הזמן למחזר את אותם דפוסי חשיבה ואותם דפוסי חיים שנעוצים בפחד הישרדותי. ודפוסים אלו הם כבלים שמונעים מאיתנו לחיות.
כך, אנחנו מנסים להתמודד באמצעות מערכות שונות כמו סדנאות לפיתוח אישי, להתמודדות עם לחץ וחרדה, הקניית מיומנויות רגשיות וכד', וכגודל המצוקה כך ריבוי הניסיונות. אבל כל מה שמערכות תמיכה אלו עושות זה לנסות לתמוך בהתנהלות ההישרדותית ולהקל עליה. עדיין נקודת המוצא היא שהחיים הם מאבק, ושכדי לשרוד צריך לשלוט, ולכן הן לא פותרות כלום ולא נראה שתפתורנה כלום. כי מונחי תחרות, כוח, שליטה ואגו סותרים שלווה, נינוחות, וביטחון קיומי, שהם ממאפייני האושר. במצב הזה – סיכויי ההישרדות שלנו קטנים. אין כאן חוכמות. אנחנו חייבים כעת להרחיב את משפך הקטגוריות של המידע שלנו, ולקלוט מידע נוסף, אם אנחנו רוצים להמשיך ולשרוד. כי לעבד מידע באופן רציונלי פירושו לאבד הרבה מידע.
המידע הנוסף נמצא במוח ההגיוני ובידיעה הישירה-האינטואיטיבית. אבל – זה איננו מידע ליניארי שמנסה לספק כוח לשם שליטה, אלא מידע דינמי ומתפתח, קוואנטי. במידע הזה יש כוח עצום, רב לאין שיעור מהמידע הליניארי, אבל זהו כוח מסוג אחר; כי הוא נובע מהבנה עמוקה של עצמנו ושל העולם.

האם השינוי אפשרי? בהחלט כן.

זהו שינוי קוגניטיבי [הכרתי]: רפלכסיה [תודעה עצמית] שמזהה עצמה כחלק מהעולם, ולא כניצבת נגדו, ואשר בה התודעה איננה נשלטת על-ידי המוח הרגשי. השינוי הוא גם בתפיסת הקוגניציה עצמה. הדואליות שלנו מתבססת על הבחנה מלאכותית שערכנו בינינו לבין העולם, וביטוייה הראשי הוא ההבחנה הדיכוטומית בין קוגניטיבי לקונאטיבי. את הקוגניטיבי שייכנו למציאות הפיזית, וקבענו שקוגניציה היא היכולת להכיר רק מה שנמצא מולנו, ניתן לתצפית ולחקירה על-ידי הכל, וניתן למדידה ולביטוי בערכים כמותיים /פיזיקליים. את הקונאטיבי [רגשות, תחושות, אינטואיציות] שייכנו למציאות האנושית, ובכך קבענו שאיננה ברת-הכרה ואין אפשרות להתייחס אליה. [ר' לייבוביץ'/על מדע וערכים]. כעת עלינו להחזיר את שני העולמות האלה האחד לשני, כי בפועל הם לא נפרדים, ומלכתחילה לא היו נפרדים. הקוגניציה כפי שתפסנו אותה עד עתה היא העולם הסגור של קאנט, והיא לא נתנה לנו כלום. גם הניסיונות להפוך את הקונאטיבי לקוגניטיבי בהגדרתו הנוכחית [קרי: הניסיונות למדוד ולכמת רגשות] אין בהם כל טעם. כי קוגניציה היא הכרה מלאה, שהידיעה הישירה האינטואיטיבית היא חלק מרכזי ומהותי בה, וזו איננה ניתנת לפירוק ליניארי-סיבתי ולמדידה וכימות.
הכושר הקוגניטיבי שלנו אדיר, והרציונליות היא רק חלק קטן בו.

אפשר לפתח את היכולת הזו. זה רק עניין של אימון.המוח הוא מכונה לומדת. הוא מעוצב להשתנות בתגובה ובהתאם לניסיון. אנחנו לומדים כל הזמן, במודע ולא במודע. הלימוד מתבצע באמצעות יצירת מעברים חדשים וקשרים חדשים של ניורונים [תאי מוח] במוח. כל ניסיון / חוויה יוצרים מעברים וקשרים חדשים במוח. בהתחלה הם כמעט לא מורגשים, אבל אם חוזרים עליהם שוב ושוב – הם מתבססים. זהו הביטוי המעשי של למידה: אנחנו הופכים משהו לא מוכר למוכר באמצעות ביסוס הקשר והמעבר. ועל אותו עיקרון – אם אנחנו לא משתמשים לאורך זמן במעבר קיים – הוא מתמוסס ונעלם. [כולנו מכירים זאת היטב בזכירת מספרי טלפון. מרגע שהופיע הזיכרון לאחסון מספרים – התחלנו לשכוח מספרי טלפון שידענו בעל-פה.] כל הפעילויות הללו ניתנות למדידה ולזיהוי, מאחר ופעילות המוח היא פעילות חשמלית. האמצעי הנפוץ הוא fMRI [הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית]. אזורים שונים במוח מוארים בעוצמות שונות כאשר הם פעילים, וכך ניתן לראות שינויים שמתרחשים במוח. החלק שאחראי על תהליכים קוגניטיביים הוא המוח ההגיוני [הקורטקס הפרה-פרונטלי של האונה השמאלית], ואנחנו יכולים לאמן אותו באופן מודע. כלומר – לבסס קשר חדש לקליטת מידע מהמציאות, קשר שעוקף את המוח הרגשי. כיום נערכים מחקרים רבים בתחום המוח והקוגניציה, והם מוכיחים שיש ביכולתנו לשלוט בתהליכי חשיבה ולשנות דפוסי תודעה. [אחד הבולטים בתחום הוא ריצ'רד דייוידסון, מאונ' ויסקונסין].
בדיוק כפי שהכשרנו את תודעתנו [יותר נכון לומר- הכשירו לנו את תודעתנו…] בגנונים, בגנים ובבתי הספר, להסתכל על העולם מנקודת מוצא של המוח הרגשי: פחד, התניות, תלות במשוב, על-ידי שינון השכם והערב שהעולם מתנהל כך ושכדי לשרוד צריך לנבא ולשלוט, ושלידיעה ישירה-אינטואיטיבית אין מקום כי אי-אפשר לנתח ולהוכיח אותה – אפשר להכשיר את התודעה להתבונן בעולם כפי שהוא מבלי להלביש עליו תכנים ומשמעויות ותקוות וציפיות – על-ידי שינון השכם והערב שהעולם הוא מה שהוא, שהוא לא נגדינו ולא נועד להרע לנו, שאי-אפשר לשלוט בו ואין צורך לשלוט בו, שחיינו לא תמיד ניתנים לשליטה, ושלידיעה הישירה-אינטואיטיבית יש מקום מרכזי ואפשר לבטוח בה. [בהקשר הזה של אינטואיציה, ומה שאנחנו לא פעם נוהגים לכנות "תחושת בטן", ישנו כיום תחום מחקר שנקרא "מוח בבטן" ENS = Enteric Nervous System .אחד החוקרים המובילים הוא מייקל גרשון מאונ' קולומביה. מסתבר שבלב ובבטן ישנה מערכת נפרדת של נוירונים, ומערכות אלו מגיבות לאירועים ומפרישות הורמונים בנפרד מהמוח, ושולחות אותות אל המוח ומפעילות אותו. וייתכן שבעתיד הלא רחוק נגלה שלמערכת זו יש חלק מכריע בחיינו.]

שינוי התודעה פירושו לבנות ולבסס מערכת חדשה להתייחסות לעולם. זהו למעשה תיכנות מחדש של המוח. תאמינו לי ששינון לוח הכפל בכיתה ב' היה אופן של הכשרת תודעה… אז אפשר להתחיל לשנן דברים אחרים. איך? מאוד פשוט: להתחיל לבחון דברים ומצבים באופן הגיוני, ענייני, בהתאם לנסיבות.
למשל – מושב האסלה בשירותים. הדבר הזה הוא פשוט מדהים. הוא משמש מקור לאינספור מריבות וחיכוכים. אבל מבחינה עניינית והגיונית, הרי בבסיס העיקרון זהה: שני המינים מטילים מימיהם באופן שונה. האחד בעמידה, השנייה בישיבה. מי קבע שאופן אחד עדיף על השני? למה דווקא הגבר צריך להוריד את המושב? למה שהאישה לא תרים את המושב עבורו? …
אנחנו עובדים על טייס אוטומטי. אז צריך לנתק אותו ולהתחיל לנהוג ידנית, בעצמנו.

כאן חשוב להבהיר כמה דברים, כדי לא ליפול למלכודת ה-או-או:
אין פירוש הדבר שכעת אנחנו זורקים את הרציונליות. היא חשובה, ועוזרת לנו בהרבה תחומים. אני ממש לא רוצה לחזור לחטוב עצים ולשאוב מים, וגם לא לוותר על המחשב ועל האינטרנט. אמנם טכנולוגיה היא ליניארית, אבל היא תורמת רבות לשיפור תנאי המחיה והקיום שלנו.   &n
bsp;
ההשתחררות מהמוח הרגשי – מרגש הפחד, והכעס והתוקפנות שמלווים אותו – אין פירושה לנטרל, להדחיק או להעלים אותם. רגשות אלו הם מאוד חיוביים בהקשרים המתאימים, והם חיוניים להישרדות. אבל מכאן ועד לרתום אותם לתרגום העולם כולו כמאיים המרחק גדול. תגובת הפחד מאוד בריאה כאשר נמר תוקף אותנו. אבל אם זה קורה בפקק תנועה, התגובה הזו איננה שימושית… לא רק זאת: המוח הרגשי הוא גם מקור חוויות ורגשות טובים, כמו אהבה. אין שום סיבה שבעולם להתנתק מזה.
מדובר כאן בתהליך ובלימוד. אמנם החברה המערבית היא חברה שחיה במהירות גבוהה מאוד. זמן הוא כסף, ואנחנו כל הזמן במירוץ. צריך להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן, ואנחנו רוצים הכל מהר ועכשיו; אבל, למרבה הצער, כאן אין קיצורי-דרך, ואין מרשמי פלא. כדורים, סמים, אלכוהול, גראס, או צמחי הזייה ודומיהם לא יעשו את העבודה עבורינו. השינוי צריך להיות קוגניטיבי, לא מלאכותי.
כפי שאנחנו לא מצפים להיות תוך יום או שבוע או חודש רופאים, כלכלנים, משפטנים וכד', ואנחנו משקיעים בכך שנות לימוד רבות – כך עלינו להשקיע בלימוד הזה.
הבשורה הטובה, לעומת זאת, היא שכאן לא מדובר בשנים רבות. מנסיוני, הן האישי והן מעבודה עם אנשים, זהו תהליך יחסית קצר [כמובן שהרבה תלוי באדם עצמו], ואת ניצני פירותיו ניתן לחוש כבר בטווח המיידי.

מה כל זה אומר לגבי האושר?

"מי רצה אושר ולא קיבל?"…
אנחנו רוצים מתכונים לאושר, ורצוי אינסטנט: תעשה כך וכך – ותהייה מאושר. לך בדרך כזו וכזו – ותשיג אושר. אבל זה לא עובד כך, מכמה סיבות. המשותף לכולן – דפוס חשיבה ליניארי של סיבה-תוצאה, שמנוגד למהותן של החוויות, והאושר ביניהן:
♦ חוויות אי-אפשר להגדיר, הן לא תלויות ברצון שלנו, לא תמיד יש להן הסבר, ואפשר לחוות כמה חוויות בו-זמנית ללא תלות האחת בשנייה. אפשר לחוות כאב שיניים [חווייה רעה במיוחד, לכל הדעות] ובו בזמן להיות מאוהבים. אין סתירה בין החוויות האלה, ואף אחת לא מבטלת את השנייה. כך שזה לא הגיוני לחשוב שאושר יכול להיות חווייה אחת ובלעדית, קבועה, מתמשכת, סטטית. אפשר לחוות אושר גם בתוך שבר גדול, ובתוך מצב קיומי קשה. לכן בתפיסה של או-או: או הכל טוב או אין אושר, לעולם לא נחווה אושר.
♦ חוויה היא לא משהו שאנחנו יכולים לתכנן מראש וליצור. חשיבה וחוויה הם שני דברים שונים. זה לא הגיוני לחשוב שחשיבה בכלל, ועל אחת כמה וכמה רציונליות, יכולה להביא לחוויית אושר, מה עוד שהחיים הם דינמיים וזורמים ומלאים בחוויות שונות ובלתי ניתנים לשליטה ברובם המכריע. [לכן אנחנו לא יכולים לנבא איך נרגיש אם יהיה לנו כך וכך, כמו שמראים מחקרי אושר בפסיכולוגיה ובכלכלה, למשל מחקרם של גילברט, וילסון, לוינסטין וכהנמן; ולא בגלל שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, כטענתם].
♦ נקודה נוספת: אנחנו הנחנו שיש אושר מושלם, קבוע סטטי. אושר כזה הוא אידיאה, תמונה בתודעה שלנו. הוא לא קיים בעולם. זה לא הגיוני לחשוב שחוויית אושר תלויה בעולם שייענה לציפיות שלנו, ובוודאי שזה לא הגיוני לחשוב שהעולם חייב לממש את תמונת האושר שלנו.
♦ כאשר יש לנו בראש תמונה, אידיאה של איך אושר אמור להיות, וכאשר אנחנו מתנים את האושר במימוש התמונה הזו – פירושו שההווה שלנו מלא בציפיות ושאיפות, ועכשיו אנחנו חווים חסר ואין. ובמצב הזה אנחנו לא יכולים לזהות חוויות אושר גם אם הן קורות לנו.
♦ כרגע מה שמניע אותנו לחפש אושר אלו הרגשות השליליים של כעס, חרדה, חסר – היעדר. ובמצב הזה לעולם לא נחווה אושר. כי לחפש אושר מתוך היעדר וחסר פירושו להתייחס לאושר כאל אלטרנטיבה להיעדר הזה, והאושר הוא לא אלטרנטיבה. זוהי התייחסות שנובעת מהדואליות הדיכוטומית של או-או, המניחה שאושר הוא היפוכו המוחלט של היעדר; מצב בו הכל טוב. ואין דבר כזה.

וולפולה ראהולה, חכם בודהיסטי, מסביר זאת נפלא: אפשר להגיע להר באמצעות שביל, אבל ההר איננו תוצאה של השביל; אפשר לראות את האור, אבל האור איננו תוצאה של המבט. [מה שלימד הבודהה, עמ' 66]. אני סבורה שכך גם לגבי האושר:
יש הרבה דרכים לאושר. אבל האושר איננו תוצאה שלהן.

ובכל זאת אנחנו הרי שואלים: אז מה זה אושר?

אושר הוא חוויה של יש. כחוויה הוא זורם, ולכן אי-אפשר להגדיר אותו, בוודאי שלא על-ידי איזו תמונה עתידית, ובוודאי שאינו יכול להיות מותנה בעולם החיצון; אושר גם לא יכול להיות הבטחה כי, כמו שאומר יעקוב רז, הבטחת האושר כרוכה בהולדת הרעב [הליקון, אושר, עמ' 68]. לאושר אין סיבה, לכן הוא אינו תוצאה של כלום; אושר הוא רגעים, הוא יכול להיות בכל מקום; אפשר לחוות אושר גם בתוך כאב גדול, ואושר יכול לפעמים לכאוב; אושר הוא אחת מחוויות החיים, בצד עצב וכאב וצחוק. כל מה שעלינו לעשות הוא להיות פתוחים אליו כאשר הוא מופיע ולחוות אותו.
הקשת בענן היא יפהפייה. אבל היא לא נמצאת כל הזמן. למה לא ליהנות ממנה כפי שהיא כאשר היא נמצאת? למה להניח שיש משהו מאחוריה, ולהתחיל לחפש אחריו? הרי בכך איבדנו את הקשת עצמה.

איך כל זה מיתרגם לחיי היומיום? מהי המשמעות המעשית? במאמרים הבאים ייבחנו היבטים מרכזיים בחיינו כמו השיפוט, משמעות החיים, הערכה עצמית והגשמה עצמית, והאהבה .
במקביל, ייבחנו במדור פט-סאפיינס הקשרים שלנו עם הטבע לאור הדברים שהוצגו כאן.