ארכיון קטגוריה: מחשבות על חיים ואושר

אי-שם מעבר לקשת: למה קשה לנו להיות מאושרים [חלק רביעי©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

 

החיים שלנו היום, זמן רב לאחר שהפסקנו להיות בהישרדות, עדיין מתנהלים ברובם המכריע על-פי ומתוך ובתוך הדפוס הזה: חיים כמלחמה, מאבק, צריך לנצח כדי לשרוד – ופחד בבסיס. משפך הקטגוריות שלנו לא השתנה במשך יותר מ- 2,500 שנה. הדפוס של דואליות דיכוטומית: או-או, שמניח שיש טוב מוחלט ואמת מוחלטת, ושהאושר שלנו מותנה במימוש צרכים וציפיות, ולשם כך צריך לשלוט – הביא ליצירת מערכות קריטריונים שיפוטיים מוחלטים לחיינו: טוב/לא טוב, נכון/לא נכון [גם אם הטוב הזה משתנה מתקופה לתקופה], ומערכות שכר ועונש ככלי שליטה באמצעות פחד. המערכות החברתיות שלנו – דת ומוסר – מתבססות על כך, וגם ההתנהלות האישית שלנו.
אמנם, כמו שאומר קארל יאספרס, עם כל המדע והשכל, אנחנו תופסים את העולם קודם כל דרך חוויית הקיום שלנו, שהיא החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, וזה מאוד אישי וסובייקטיבי. אבל גם חוויות הקיום היא במהותה תוצאה של דפוס תרבותי שגורם לנו לחוות את החיים מלכתחילה כבעייה, כסבל, כמאבק. הדפוס הזה, שמקורו במוח היונקים הקדום, המוח הרגשי [האמיגדלה שבמערכת הלימבית, בה נמצא הפחד ההישרדותי], נשען על הנחת היסוד שהאושר האישי שלנו, שמתורגם להשגת ביטחון קיומי ו-וודאות, תלוי בעולם החיצון בכך שהוא יענה לרצונותינו ולציפיותינו – בכך שנוכל לשלוט בו, וכך נוצרת תמונת המציאות שלנו. כל החוויות הפרטיות שלנו – טובות ורעות – שאנחנו צוברים ונושאים איתנו במהלך חיינו, ואשר נוצרות מתוך האינטראקציה בינינו לבין הסביבה, נחוות בתוך ועל-פי הדפוס הזה.

זה קורה באמצעות התנייה: פחד, שכר ועונש.
כולנו, בעלי-חיים ובני אדם, לומדים באמצעות התניה. התניה זו היא אלמנטרית, ופועלת בדרך של ניסוי וטעייה: נגענו באש – נכווינו – יותר לא ניגע. אבל ההתניה שאנחנו לומדים היא מודעת ומכוונת, ונועדה לרַצות, כי היא מבוססת על שכר ועונש. מינקות מלמדים אותנו שקבלת גמול באה כתוצאה מריצוי האחר. מעשיית מה שמצפים מאיתנו. ותוך כדי כך מוטבע בנו השיפוט: טוב ורע, נכון ולא-נכון אליבא דהורינו, החברה וכיו"ב – והחובות הנובעים מהם, שהם למעשה הוראות התנהגות. לרצון שלנו אין כמעט ביטוי. זהו מצב של אילוף בשיטת המקל והגזר; שכר ועונש, תוך שימוש בפחד, באותו מנגנון הישרדותי-קיומי. כפועל יוצא מכך, גם הטעות נתפסת ככישלון, כרע. אנחנו פוחדים לטעות, שכן טעות גוררת בעקבותיה ענישה. ניטשה אומר: אנחנו מסתגלים ומקבלים את השיפוט החברתי לא בגלל שאנחנו חושבים שזה טוב לנו – אלא בגלל אוזלת-יד ופחד.[דמדומי שחר, ס' 104]  וכדאי לשים לב: לרצות ו- לרַצות נגזרים מאותו השורש: רצה… עד כדי כך שני הדברים התערבבו והוטמעו בחוויית הקיום שלנו. התנייה זו גורמת לנו לפעול מתוך כוונה לקבל תמורה, והיא מולידה ציפייה לתמורה.

המשוב השיפוטי

התנייה, ציפייה, תמורה, כוונה – והפחד שבבסיסם [שכר ועונש] – מתגבשים יחד לדפוס פעולה שמעצב את האינטראקציה שלנו עם העולם ועם עצמנו. הדפוס אומר: החשוב ביותר הוא המשוב.המשוב הוא אמת-המידה לפעולה שלנו. ערך הפעולה שלנו נמדד במשוב – האם הוא חיובי או שלילי, ללא כל קשר לערך הפעולה עצמה ; או ל-מה שרצינו באמת. כך, גם האושר שלנו הופך לתלוי ומותנה. לא ש-משוב זה דבר שלילי. אף אחד לא מושלם. ביקורת ומשוב זה דבר טוב וחשוב. אנחנו הרי לא חיים בחלל ריק. אבל אנחנו על-פי-רוב לא מתייחסים למשוב כמשהו בונה, שנתון לשיקול שלנו, אלא כמשהו מוחלט שאין לערער עליו, ושמערער את הביטחון שלנו בעצמנו.
ניבוי לשם שליטה
הדפוס הזה של תלות במשוב פועל בדרך ליניארית סגורה:
מן העבר אל העתיד, והוא מכוון לנבא את המשוב: הפעולה שלנו בהווה מוכתבת על ידי העבר [שהוא דפוס חיצוני שהוטבע בנו: שיפוט טוב/רע בצירוף חוויות פרטיות] ומותנית בניבוי בעתיד [בציפייה למשוב מהעולם: פחד ממשוב שלילי/דחייה, פחד מטעות וכישלון]. במצב כזה שום מידע חדש על המציאות לא יכול להיקלט. ואנחנו נותרים עם הווה מלא בפחדים וציפיות: פחדים ממשוב שלילי, מדחייה, מטעות וכישלון, וציפייה דרוכה בהמתנה למשוב. ואלו היפוכו של אושר.
ייחוס ותרגום
כדי להשיג את המשוב הרצוי אנחנו צריכים לדעת מה אחרים חושבים ומרגישים ואיך הם יגיבו לפעולות שלנו. מאחר ואין לנו אפשרות לחדור לראש של האחר, אנחנו עושים זאת על-ידי ייחוס ותרגום: אנחנו מנחשים ומפרשים את תגובותיו על-פי התגובות שלנו. במציאות שנתפסת כתלויה בעולם החיצון שייענה לציפיות האישיות, זהו חלק מהותי בבניית תמונת המציאות שלנו. וזה לא הגיוני, כי כל אחד והראש שלו, והייחוס והתרגום מוטים בהתאם לציפיות שלנו. לכן לא פעם אנחנו טועים בתרגומים, ובמקום לקבל דברים כפשוטם אנחנו מסבכים אותם. ורובינו מכירים את הבדיחה הידועה שרצה ברשת כבר הרבה זמן על היומן שלה והיומן שלו:
היומן שלה: בשבת בערב קבענו להיפגש בבר לשתות משהו, ואני איחרתי קצת. כשנפגשנו הוא נראה לי מתוח ופזור דעת. חשבתי שהאיחור שלי עצבן אותו, אבל הוא לא אמר על כך כלום. השיחה בינינו נתקעה. הוא פשוט שתק. שאלתי אותו מה עובר עליו. הוא לא ענה. שאלתי אותו אם הריחוק שהוא מפגין הוא בגללי. הוא אמר שלא, ושאין מה לעשות עניין. בדרך הביתה, באוטו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא סתם חייך והביט בכביש. אין לי מושג למה הוא לא אמר: גם אני אוהב אותך. הרגשתי שאני מאבדת אותו. בבית הוא סתם ישב שקוע בטלביזיה, מרוחק ומנוכר. נכנסתי למיטה, וכעבור זמן קצר גם הוא בא. להפתעתי הוא הגיב לליטופים שלי, ועשינו אהבה. אבל הוא המשיך להיות מרוחק. החלטתי לברר את הדברים לעומק ומיד, אבל באמצע הבירור אני רואה פתאום שהוא נרדם. התחלתי לבכות, ובכיתי עד שנרדמתי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בטוחה שהוא חושב על מישהי אחרת. החיים שלי הרוסים.
היומן שלו: אתמול מכבי תל אביב הפסידה. אבל לפחות היה לי סקס…

רגשות ומניפולציות רגשיות

הייחוס והתרגום מאפשרים לנו לעשות מניפולציות בהתאם. תחום האינטליגנציה הרגשית עושה את זה: לפתח מיומנויות של זיהוי ושליטה ברגשות האחר, בעיקר באמצעות אמפתיה. יכולת לזהות נכון מה אדם אחר מרגיש מאפשרת לנו לפתח יכולות מסויימות כמו השפעה, משחק ברגשות, בקיצור – שליטה יותר טובה בזולת.
וקרה כאן משהו עצוב: אמפתיה זה דבר מאוד חשוב – זו יכולת להרגיש אדם אחר, להזדהות אתו, להשתתף אתו – ואנחנו, בציניות הכל-כך אופיינית לנו, הפכנו אותה לכלי שליטה ומניפולציה.

הייחוס והתרגום גם גורמים לא פעם לרגשות שליליים השלובים אלה באלה: אשמה, נקיפות מצפון, קורבנות, שבתורם הופכים גם הם לכלי מניפולציה כחלק מהניסיון שלנו להשיג שליטה.
אחריות והאַשָמה
זהו אחד המילכודים שדפוסי ההתניות לוכדים אותנו. אחריות היא סוג של שליטה, ואנחנו אוהבים לשלוט. אבל בעירבון מוגבל. כי שליטה משמעה שהאחריות לטעות גם היא שלנו, ומאחר וטעות נתפסת ככישלון, כרע וכברת-ענישה – אנחנו מנסים להתחמק מכך בכל דרך אפשרית, ולהאשים אחרים בטעויות שלנו. כך אנחנו גם נוטים להאשים אחרים במה שקורה בחיינו. כאשר אנחנו נתקלים בקושי כלשהו ולא מצליחים להתמודד אתו, כמעט תמיד צפים ועולים אירועי עבר לא טובים שקרו לנו, ואיתם התחושות שהרגשנו והחוויות שחווינו כאשר הם קרו, ואנחנו מנסים להשתמש בהם כהסברים וכצידוקים לכך שכעת שאנחנו לא מצליחים: דיכאו אותנו, לא עודדו אותנו, לא הבינו אותנו, התעלמו מאיתנו, היכו אותנו – והרשימה ארוכה. ואנחנו? אנחנו הרי פעלנו בהתאם לדפוס: התכוונו, וציפינו, וייחסנו ותירגמנו וניסינו לרַצות. לכן העולם אשם. האחריות היא חיצונית לנו, וכמוה האשמה. ואלו נעים מכוח עליון, אלוהים, ועד להורים לא טובים, חבר לא טוב, בוס גרוע – הכל אומר דבר אחד: יש משהו שהוא מעבר לנו ואשר מנהל את חיינו ושולט בהם. ובהווה אנחנו חשים משותקים וחסרי-אונים.
תחושת אשמה, חובה מוסרית ונקיפות מצפון
ומאידך – כולנו מכירים, לפעמים יותר מידי טוב… את תחושת האשְמה. תחושת האשמה אומרת: לא פעלנו כפי שמצפים מאיתנו ; איכזבנו את הקרובים לנו וכד'. וכמובן שיש הדואגים לעורר אותה בנו, במידה והיא לא השכילה להתעורר לבד… תחושת האשמה היא כלי מניפולציה לשם שליטה מן השורה הראשונה [ואנחנו מכירים את הבדיחות על האמא הפולניה]. כאן נמצאת גם החובה המוסרית: מצפים מאיתנו לנהוג על-פי מערכות המוסר, ללכת בתלם, וכל סטייה נתפסת כאשמה.
גם נקיפות המצפון הם עניין דומה. אמנם ב-מצפון אנחנו מתכוונים למשהו אישי: לאמונות שלנו, לערכים שלנו שישמרו עלינו מלסטות לדרך הרע, אבל בפועל המצפון איננו שלנו, אלא של החברה, שהטביעה בנו את דפוסיה. כך, נקיפות המצפון הן כאשר סטינו מדרך החברה והנורמות. תחושת האשמה מובנית עמוק בתוכנו, כחלק מדפוסי הריצוי, כחלק מהחובות, היא אחד הכבלים החזקים ביותר שכובלים אותנו – ולא פעם גם קוברים אותנו…

קורבן והקרבה
מושג נוסף הכרוך בהאָשמה ותחושת אשמה – אולי המרתק מכולם – הוא הקורבן וההקרבה.
ההקרבה נתפסת בתרבות המערבית כהתנהגות הנעלה ביותר: ויתור על עצמנו ועל רצונותינו למען האחר. היא המבחן האולטימטיבי לאמיתות הרגשות. סמל ומופת לחוסר אגואיזם, אלטרואיזם, סמל לנתינה. אבל למעשה ההקרבה היא שיא התיחכום – והתיכמון.
הקרבת קורבן נעשית על מנת לרַצות. הרי הקורבן הוא אלמנט מרכזי בכל הדתות: יש להקריב מנחה כדי לרצות את האל, או להודות לו. וכמובן, שהקורבן הוא פסיבי, לא אקטיבי. ניטשה אומר בציניות: "השיות לעולה, דעתן על קורבן והקרבה, שונה מדעת הצופים: אלא שמעולם לא ניתנה להן רשות הדיבור"…[המדע העליז, ספר 3 ס' 220]. אלא שאנחנו הפכנו את היוצרות, ואנחנו מזהים את המקריב עם הקורבן, כלומר – אנחנו בוחרים להיות קורבן. אמנם בחירה והקרבה מעידים לכאורה על אקטיביות ; אבל למעשה יש כאן פסיביות, כניעה הן לנורמות כלליות והן לדרישות ספציפיות של הקרובים לנו, ובריחה מלקיחת אחריות על חיינו.
מה חווה המקריב? הוא חווה את עצמו כמי שהועלה קורבן, למרות שבפועל זו היתה בחירה שלו. הוא ויתר על עצמו, על רצונו, על חייו – למען מישהו או משהו. וכיוון שכך, כמו בכל העלאת קורבן, הוא רוצה את התמורה: הוא דורש הערכה, תשומת-לב, הכרה בעובדה שהוא קורבן – הוא רוצה את מחיאות הכפיים שלו. אחרת – בשביל מה להקריב??? וכאשר התמורה לא מגיעה – השמיים נופלים, ומגיע תור התחושות: תיסכול, כעס, טינה, רחמים עצמיים – מול התובענות של האנשים שכביכול גרמו לו לוותר ולהקריב. כביכול – כי אנחנו בהחלט יכולים לסרב ולומר לא. הרי איש לא מצמיד לנו אקדח לרקה ואומר: או-או…
בפועל, אין כאן וויתור על כלום. ההיפך. ה"קורבן" מרוויח מהכל: הוא פטור מלקיחת אחריות על חייו – כי הוא לא מסתכן בלעשות את מה שהוא באמת רוצה; הוא יכול להאשים את כל העולם ואשתו בכך שלא מעריכים את מאמציו, את ויתוריו, את הקרבתו, ולא גומלים לו כראוי – והוא עצמו בכל מקרה לא אשם. אקט ההקרבה הוא גם ניסיון לשלוט באחר באמצעות רגשות אשם שאנחנו מנסים לעורר בו. שהרי איש אינו יכול להאשים את המקריב באגואיזם חלילה, כי הרי הוא מוותר ומקריב את עצמו. אלא שנתינה שמותנית בקבלת תמורה איננה נתינה. זהו כבר מקח וממכר. 
באופן הזה אנחנו תלויים לחלוטין במשוב מהסביבה, ובלעדיו אין לנו קיום. זוהי למעשה משמעות הביטוי "לך תמצא לעצמך חיים"…  בנוסף, אנחנו מוצאים עצמנו לכודים במעגל סגור שממחזר את עצמו כל הזמן וניזון מרגשות שליליים של חסר ואין, תיסכול וכעס, חוסר-אונים והרבה רחמים עצמיים. ונשאלת השאלה: עם כל הכבוד לנו ולציפיות שלנו, ול-מה שאנחנו חושבים – מי קבע שהעולם צריך לנהוג כפי שאנחנו רוצים ומצפים שינהג?
ישנה עובדה מאוד פשוטה, גם אם מצערת, והיא: העולם לא חייב לנו כלום !
העובדה המשמחת, לעומת זאת, היא שגם אנחנו לא חייבים כלום לעולם !

חובה איננה צורך. היא עניין של נורמות חברתיות. אנחנו יכולים לשלוט בה ולומר: לא רוצים. לא מתאים. אבל ההתניות לימדו אותנו, באמצעות שכר ועונש, להתייחס לכך כמשהו מחייב, שאין לנו ברירה אלא לבצע אותו. אנחנו הפכנו אפשרויות להכרח – ובכך ויתרנו על הרצון החופשי שלנו. רצון חופשי הוא פעילות חופשית זורמת של התודעה. הוא איננו מותנה ואיננו נשלט על-ידי כלום. אפשר לרצות כל דבר ואפשר לא לרצות דבר. אנחנו פועלים במידה רבה על-ידי רצון מותנה: רצון שמונע על-ידי צרכים וציפית. רצון כזה הוא עוד דחף הישרדותי. וכדחף הישרדותי הוא שולט בנו, לא אנחנו בו. כאשר ויתרנו על הרצון החופשי שלנו, ויתרנו גם על ה-אני שלנו והפכנו גם אותו למותנה – לאגו.

אני ואגו 

אגו הוא תדמית האדם את עצמו: איך הוא מדמה עצמו, ואיך הוא רוצה שהאחרים יראו אותו או חושב שהאחרים רוצים לראות אותו. תדמית היא מלשון דימוי. ודימוי הוא משהו שאיננו קיים במציאות, אלא רק בתודעה. התדמית הזו היא כסות: עלינו לעטות כסות מסויימת, תמונה מסויימת, כדי להיראות באופן מסויים.
איך? על-פי תבנית מסויימת שבנו עבורנו הדפוסים והנורמות החברתיות. הדפוס והנורמה של החברה המערבית הם כוח, עוצמה וכבוד. הביטויים הבולטים הם מעמד חברתי ותחומי עיסוק, ושניהם מקושרים לפרסום ו/או כסף. כך, התדמית שאנחנו רוצים לעטות על עצמנו היא של כוח, עוצמה, דעתנות – כל מה שהדפוסים לימדו אותנו שצריך כדי להתמודד עם הסביבה ולהצליח: שיחשבו שאנחנו יודעים, חכמים, חזקים, אוהבים לעזור – כל התכונות שנחשבות לראויות.
למה? כדי שנהייה מקובלים, שיעריכו אותנו, שישמעו לנו, שנוכל לתמרן אנשים לצרכים שלנו, קרי: משוב חיובי לצורך קיומי. אם ניתפס טוב בעיני העולם – נרגיש טוב עם עצמנו. [ניטשה מכנה זאת "תרבות העדר"].
כלומר – נקודת המוצא היא שאנחנו כפי שהננו לא בסדר. עלינו לעטות מסיכה. התוצאה: אנחנו לא חיים את החיים שלנו, ואנחנו כל הזמן תחת שבט הביקורת והשיפוט הן של הסביבה והן של עצמנו. [המושג "פרסונה"; "אישיות" מקורו ברומא, שם "פרסונה" היה השם למסיכת שחקן במחזה]. כהגדרתו של ניטשה: ה-אגו – רוח הרפאים של ה-אני. זהו אני שהצטייר במוח של הסביבה והוחדר לתוכינו. [דמדומי שחר, ס' 105].

אז כאשר אנחנו מדברים על "הגשמה עצמית", השאלה היא: את מי בדיוק אנחנו רוצים להגשים? את עצמנו, או את האגו שלנו? כי אגו אי-אפשר להגשים. אגו אפשר רק להזין.

הישגיות ומצויינות
הדוגמה, ב-ה'א הידיעה, לאגו, היא ההישגיות והמצויינות, שהפכו לערך עליון בחברה שלנו. כשלעצמם הם ערכיים, אבל אנחנו הפכנו אותם לכלי להשגת שליטה. ניטשה מכנה זאת "דמון העוצמה": השאיפה להצטיינות, הוא אומר, היא השאיפה לניצחון. התחושה שמביא הניצחון – היא שיכרון. השיכרון נובע לא מהיכולת שלנו, אלא מהעובדה שהיריב הובס, ובכך אושרה עליונותנו, ואושר הכוח שלנו. הכוח הזה הוא שד – והוא שולט בנו. [דמדומי שחר, ס' 113, 262]
מצויינות והישגיות ככלי להשגת שליטה הם נורמה. לא ערך. נורמה היא עניין חברתי, של מוסכמה חברתית בדבר אופן התנהגות ואופן חיים. נורמה היא חיצונית לאדם, היא משרתת צרכים, והיא שולטת בנו. ערך, לעומת זאת, איננו נורמה ואיננו מטרה. ערך הוא בחירה אישית, אופן התנהגות, דרך חיים שאנחנו מאמינים בו ובוחרים לחיות על-פיו בהווה משום שאנחנו מאמינים שהוא טוב. הוא לא מותנה בכלום, ולא נועד לקבלת גמול חיצוני כלשהו. באשר הוא הווה, הוא מתייחס למצבים קונקרטיים, ולכן נתון תמיד לשיקול מחודש ולהכרעה מחודשת. לכן ערכים אינם דבר מוחלט. הערך אינו שולט באדם. האדם שולט בו. [ליבוביץ'/על מדע וערכים]. אנחנו העלינו נורמות ומטרות לדרגת ערכים, אנחנו מקדשים אותם, ומקדישים את חיינו להשגתן. וזו הטרגדיה שלנו. כי בכך הפנמנו את הצורך בשליטה כאופציית החיים היחידה והפכנו אותו לבחירה ואמונה אישית שאכן כך יש להתנהל.

 

"המגיפה של המאה ה-21: דיכאון וחרדה"

ההפנמה הזו משמעה להיות נתונים כל הזמן בלחץ להשיג, להצליח, להתמודד, ולהיות כל הזמן תחת שבט הביקורת של המשוב השיפוטי. אחת התוצאות היא, שבמצבים מסויימים התחושות הללו הופכות ל-מה שמכונה היום "המגיפה של המאה ה-21 בתרבות המערבית": דיכאון וחרדה. ארגון הבריאות העולמי צופה שעד שנת 2020 זו תהייה המחלה, בה'א הידיעה, ו- 1 מכל 4 אנשים יחלו בה. וכבר היום אירופה מאחדת כוחות כדי לטפל בתופעת ההתאבדות.
מהי החרדה הזו? פחד ולחץ שהתקבעו כמצב מתמשך. במצבי לחץ ופחד, המוח הרגשי תופס פיקוד על הגוף, משדר "מצב הישרדות", סוגר את המוח ההגיוני, יותרת הכיליה מתחילה להפריש קורטיזול ואדרנלין למערכות השרירים כדי לעזור להם להילחם באיום, הלב מתחיל לשאוב דם במהירות, אלו מעלים את רמת הלחץ בגוף, ומערכות אחרות בגוף כמו המערכת החיסונית נסגרות, כדי לא להפריע לפעולת ההישרדות. זהו מנגנון הישרדות טבעי. הדפוסים והנורמות בלבלו לנו את המנגנון הזה. פעמון הפחד, שאמור להתריע על סכנה קיומית נקודתית, מופעל רוב או כל הזמן, למרות שרובנו בפועל לא במצב הישרדות, והקיום שלנו איננו בסכנה. אבל אנחנו תופסים את עצמנו במלחמה עם העולם, מזהים בכל דבר כמעט סכנה ואיום, ואף הופכים את המותרות לצורך הישרדותי [כמו המירוץ אחר סמלי ההצלחה – עושר, מעמד חברתי, וכד'.] כאשר אנחנו נמצאים רוב או כל הזמן במצב הפיזיולוגי הזה – הפחד הופך לחרדה. הביטוי הפיזיולוגי לכך הוא רמות גבוהות מידי של קורטיזול ואדרנלין בגוף לאורך זמן, דבר שמרעיל את הגוף, לחץ דם גבוה, מערכת חיסונית שלא מתפקדת, ועוד רעות חולות.
לאנשים שמצויים בהישרדות אמיתית אין את הלוקסוס הזה להיות בחרדה ובדיכאון. כמה חרדה ודיכאון אנחנו מוצאים בעולם השלישי? הם לא זקוקים לפסיכיאטרים ולפרוזאק, וגם לא לאפלטון או למאמר הזה. כי הם במלחמת הישרדות לשמה: הם על סף גוויעה, וזקוקים ללחם ומים וכסות וקורת-גג.

מערכת הדפוסים הזו שבתוכה אנחנו חיים מתסכלת אותנו, משתקת אותנו, ומונעת מאיתנו לראות את מה שיש לנו עכשיו וליהנות ממנו. במצב הזה קשה להיות מאושרים. הפחד מפני הצמא, שעה שהבאר שלנו מלאה ושופעת, הוא צמא שלא יישבר לעולם. [ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, הנביא /הנתינה]
סארטר, במחזה "בדלתיים סגורות", מתאר את הגיהינום כמצב בו כל אחד מהווה לאחר את מראת-חטאיו. כל אחד שופט ומוקיע את האחר – וכל אחד הוא התליין של האחר. השורה המפורסמת ביותר במחזה היא: "הגיהינום זה האחרים". אבל למעשה – הגיהינום זה אנחנו. מכל זווית שלא נסתכל על זה – הגיהינום זה מה שאנחנו עושים לעצמנו. איש אינו אשם בכך: לא האחרים, לא העולם.

כאמור, המצב הזה איננו מחוייב המציאות. אנחנו יכולים להשתחרר מהדפוסים האלה. על כך בהמשך.

רציונליות – לא מה שחשבנו [חלק שלישי©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

 

נקודת המוצא של צרכים וציפיות היא זו שנמצאת גם במהות הרציונליות. ההנחה שיכולת ניבוי ושליטה יביאו לביטחון קיומי, לוודאות ובעקבות זאת גם לאושר, הביאה לצורך בידיעה מוחלטת, חד-משמעית. כדי להשיג ידיעה כזו, פשוט ניסינו להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות שלנו.
איך עשינו זאת?
הנחנו ש-:
– קיימת אמת אחת, מוחלטת, שאיננה תלויה בנו, והיא העיקרון שנמצא במהות העולם.
–  העולם מתנהל על-פי העיקרון הזה. האמת הזו מסבירה את העולם, ההסבר הוא ברור, חד-משמעי, סיבה-תוצאה הכרחיים.
– אנחנו יכולים להשיג את הידיעה הזו. [בסתירה לעובדה הפשוטה, גם אם מצערת, שאנחנו, כמו כל בעלי-החיים, לא יכולים לתפוס את כל רצף המציאות ולדעת הכל – ראו חלק שני תודעה, ידיעה ועיבוד מידע ].
– ידיעה וודאית ומוחלטת זו משמעה יכולת ניבוי מוחלטת.
ההנחות הללו נשענות על ההנחות ש-:
– קיים טוב מושלם, מוחלט.
– הטוב הזה אכן יכול להתממש.
– מימוש הטוב תלוי ביכולת לשלוט בעולם.
איך מימשנו את ההנחות הללו ?
פשוט מאוד. המצאנו חוקי חשיבה שיכולים לממש אותן, קרי: להביא לידיעה וודאית ומוחלטת, חד-משמעית, ליניארית בדמות סיבה-תוצאה הכרחיים. בחרנו להתעלם מנתוני החושים ומהידיעה הישירה, האינטואיטיבית, כמקור מידע [כי חושים יכולים גם לתעתע, והמידע שהידיעה הישירה מעבירה לא ניתן להסבר ולפירוק ולניתוח ליניארי של סיבה-תוצאה], והפכנו את התודעה שלנו, שהיא תבונה וידיעה ישירה, אינטואיטיבית גם יחד, לתבונה בלבד.
ולא רק זאת – גם את התבונה כבלנו לעיבוד מידע על-פי כלים מאוד מובנים. מכל הכלים שהיו לנו: חושים, דמיון, אינטואיציה, מחשבה, מישורי תודעה אחרים [כמו שאמאניות]- קבענו שכלי הידיעה הם חוקי חשיבה בלבד. אפילו לא חשיבה, אלא חוקים שעל פיהם אנחנו אמורים לחשוב. כלומר – אמרנו לתבונה באיזה אופן ועל-פי מה עליה לקלוט ולעבד נתונים.

חוקי החשיבה הללו מקורם בפרמנידס, במאה ה-5 לפנה"ס ביוון [אם כי אריסטו, במאה ה-3 לפנה"ס, הוא זה שמבסס אותם]. אלו הם חוקי הזהות והסתירה:
חוק הזהות
– דבר תמיד זהה לעצמו. A=A
חוק הסתירה – לא ייתכן שדבר יהיה וגם לא יהיה.( A ^ ~ A) ~ . ובניסוח אחר: או – או : אין אפשרות שלישית של "לא זה ולא זה". A v ~A [חוק השלישי הנמנע]
המאפיין חוקים אלו: דואליות דיכוטומית של או-או, ומהלך חשיבה ליניארי: עוקב, רציף. המערך החשיבתי של התרבות המערבית מבוסס על שני חוקי חשיבה אלו.

דואליות דיכוטומית זו של או-או תואמת את אינסטינקט הפחד: הילחם או ברח. אין אופציות אחרות.

מהי הרציונליות

חוקים אלו, יחד עם ההנחות הראשוניות שהנחנו בדבר קיומה של אמת אחת, מרכיבים את הגדרת הרציונליות:
הגישה הרציונלית מניחה קיום עקרון [שמבוסס על חוק הזהות והסתירה] שנמצא בבסיס כל הדברים, ניתן להכרה, ומסביר הכל – ומניחה כי התבונה האנושית מתנהלת אף היא לפי אותו עקרון.
תוקף האמת הוא בהכרה, בשכל, ולא בניסיון החושני. הניסיון החושני יכול להיות רק גירוי להפעלת ההכרה, אבל החושים לא מעבירים מידע אמין. ההנחה הבסיסית היא שקיימת אמת מוחלטת, היא מושלמת ואינסופית, ולכן היא קודמת לסופי ומתנה את קיומו. לכן הדרך האחת והיחידה לידיעה וודאית היא דדוקציה: לדעת מהו השלם, ואז אפשר לגזור ממנו את החלקים המרכיבים אותו. כאן הידע הוא מוחלט.
כך, קבענו שהעולם הוא בעל מבנה אחיד, מסודר ויש בו אמת מוחלטת – או-או, ושהמהלך החשיבתי שמביא לידיעת האמת צריך להיות רציונלי, ליניארי, עוקב: סיבה-תוצאה הכרחית.

המונח "רציונליות" עצמו נוצר מתישהו בימי-הביניים על-ידי הכנסיה הנוצרית, שניסתה להוכיח את מציאות האלוהים בדרך חשיבתית, לא אמונית, ולצורך כך גייסה לעזרתה את אפלטון ועולם האידיאות שלו. [זהו הניאו-פלטוניות – שימוש בהשקפה האפלטונית הגורסת כי במהות נמצאת אידיאת הטוב, והעולם נובע ממנה. הנצרות אימצה זאת, כאשר היא הופכת את אידיאת הטוב לאלוהים.]
שורש המילה "רציונליות" מצוי בלטינית. Ratio פירושו סיבה. זוהי סיבה במובן של וודאות מוחלטת, דדוקציה, כיאה לכללי חשיבה שמעוגנים בחוק הזהות והסתירה, ואשר נועדו לתת תשובה מוחלטת, חד-משמעית, לעולם ולחיינו. מכאן ואילך המושג הזה קיים בתרבות המערבית כמציין חשיבה מתמטית, אובייקטיבית [בלתי-תלויה באדם], מדעית, משוחררת מכל רגש ואמונה.
ואולם – Ratio נגזר מ- Reckoned [השורש reri ], שמשמעו לשער, להניח, להביע דעה. לשער, להניח – כאן כבר מעורבת התודעה האישית, שהרי לשער ולהניח אלו תכנים של התודעה שלנו. הם לא מצויים בעולם. זהו למעשה אופן אחר לתאר את חוקי החשיבה שהמצאנו. כי להמציא כלל חשיבה ; חוק, משמע: להניח הנחת יסוד.
חוקי החשיבה שלנו הם הנחות יסוד, קרי: אכסיומות.
המושג "אכסיומה" מוגדר כהיגד או הצהרה שמתייחסים אליה כאל היותה מבוססת, מקובלת, או מוכחת מעצמה כאמיתית. המקור הוא מיוונית: Axioma = מה שנחשב למתאים ; וזה מקורו ב- Axios = ראוי, שווה [Worthy ] . "מה שנחשב למתאים" או "ראוי" – כאן מעורבת בחירה והכרעה. בחירה והכרעה מונחים על-ידי ציפיות וצרכים. וציפיות וצרכים נמצאים בתודעה שלנו. לא בעולם.
אם כן – העובדה שחוקי החשיבה של הרציונליות הם אכסיומה מעידה על כך שהם תוצאה של ציפיות שלנו מן העולם: אנחנו בחרנו בהם כדי שיהוו את הבסיס להתייחסות קוגניטיבית שלנו למציאות.
למעשה – חוקים אלו אינם עומדים בקריטריונים שאנחנו עצמנו קבענו שישמשו כאמצעי ידיעה בדוקים ומהימנים; הם לא אובייקטיביים. שהרי הציפיות נמצאות בתודעה, הן לא נמצאות בעולם.

יתרה מכך: בהקשר הזה של בחירה והכרעה יש כאן משהו עוד יותר מעניין:
חוקי הרציונליות עונים למעשה על הגדרה אחרת, שונה לחלוטין ממה שהתכוונו לו: הם עונים על הגדרת אמונה. ההגדרה המילונית לאמונה היא קבלה שמשפט הוא אמיתי או שמשהו קיים ; משהו שמישהו מקבל כאמיתי או כקיים ; דעה או שיכנוע שמחזיקים בה חזק – ביטחון שכך הם פני הדברים ללא הוכחה כלשהי. מילת המפתח היא – קבלה. לקבל משמעו לבחור – ולהכריע. ביטחון שכך הם פני הדברים – התחושה הזו מקורה בציפייה מסויימת שיש לנו לגבי משהו. לקבל משהו כאמיתי או כקיים ללא הוכחה כלשהי – זוהי הנחת אכסיומה. ואכן, חוקי הזהות והסתירה של פרמנידס מתקבלים בחיזיון דתי מרהיב, בו האלות מגלות לו על "ליבה של האמת המעוגלת היטב".
הרציונליות, אם כן, היא סוג של אמונה בדבר התנהלות העולם כמערכת סיבתיות ליניארית, חד-ממדית, שטוחה, הפועלת בממדים מוגדרים, בעלת קשרי גומלין מוגדרים ומוחלטים וחד-ערכיים בין סיבה לתוצאה.

כל הנתונים הללו מתלכדים לכלל התמונה הבאה:
מאחר והציפיות שלנו הן שנוכל לדעת כדי לנבא ולשלוט, והן נובעות מצורך שמקורו בפחד הישרדותי, ומאחר ותחושות פחד וחרדה נמצאים במוח הרגשי [באמיגדלה שבמערכת הלימבית] אשר מקושר ישירות לקורטקס הפרה-פרונטלי [שהוא המוח ההגיוני ומעבד-העל של המוח], משמעות הדבר –
הרציונליות היא למעשה תוצר של מוח היונקים הקדום, של המוח הרגשי, [כי הוא זה שדחף לנסות ולהגיע לידיעה מושלמת], וככזו היא נשלטת על-ידו, וכל עיסוקה הוא טיפול בפחד הזה. בניסוח אחר: הרציונליות במהותה היא רגשית, לא תבונית. [תבונה היא יכולת לעבד נתונים. איך לבחור אותם ואיך לעבד אותם – זה כבר תלוי בנו].

איך כל זה מתיישב עם ההסבר המוחלט, החד-משמעי, האובייקטיבי שרצינו שהרציונליות תיתן לעולם ולחיינו, כאשר נראה שהרציונליות היא סוג של אמונה, שהיא בכלל רגשית ולא תבונית ?
אז זהו. שזה לא מסתדר כלל מבחינה הגיונית. והסתירה הזו טמונה כבר במהות הטיעון הרציונלי.
אמרנו שהרציונליות היא אכסיומה, שנועדה לענות על צורך מסויים. להניח הנחה שקיים משהו, ואז לצאת ולחפש אחריו – הדבר הזה מכונה בלוגיקה "הנחת המבוקש", וזהו כשל לוגי בסיסי ששומט את הקרקע מכל טיעון שמנסה להתבסס עליו. והרי זה הגיוני: אם אנחנו רוצים לדעת אם דבר מסויים אכן קיים, יש לצאת ולחפש בתוך ועל-פי הנתונים הקיימים, ולא להניח שהוא קיים, ואז לצאת לחפש אחריו ולנסות למצוא "הוכחות" שיוכיחו זאת. לעשות כן זה כמו לצייר עיגול מטרה, ולתקוע את החץ ידנית במרכז.
וכאן, ברציונליות – עשינו בדיוק את זה: הנחנו שיש אמת מוחלטת, ואז יצאנו לחפש אחריה, וכדי שנוכל למצוא אותה – המצאנו את חוקי הזהות והסתירה שלכאורה מאשרים את קיומה. וזה לא הגיוני !
אז כעת יש עוד תהייה: נוסף לכל, רציונליות זה לא היגיון ? 

ההבדל בין רציונליות להיגיון

המושג "לוגיקה" מקורו במושג היווני "לוגוס". לפני הרקליטוס לוגוס היה כל דבר שנאמר או נכתב: פקודה, הסכם, פרק בספר. משמעות שנייה היתה שם טוב או ערך. להיות בעל לוגוס פירושו היה להיות בעל שם טוב. בתקופת הרקליטוס, מאה 6-5 לפנה"ס, הלוגוס מקבל גם מובן של סיבה [לוגוס של משהו], חוקיות, ושל משמעויות מתמטיות: מידה, יחס מתמטי [פרופורציה], ומכאן – עיקרון, כלל שמסביר משהו. בימי אפלטון הלוגוס מקבל משמעות של תבונה שנעוצה באכסיומות חוקי הזהות והסתירה. אריסטו הוא זה שמתאר את הלוגוס כמכשיר, כלי לחשיבה – Organon, ומייסד את הלוגיקה כתחום נפרד בתוך הפילוסופיה. מכאן ואילך אנו מזהים לוגיקה עם רציונליות.
היגיון
ההיגיון הוא הסקת מסקנה המתחייבת מנתונים ללא הנחות מוקדמות. הנתונים הם כפי שהם, והם מתנהלים על-פי חוקיות פנימית שלהם. זהו הלוגוס של הרקליטוס. כאשר המלכה הלבנה מציעה לעליסה ריבה, עליסה, שאיננה רוצה בכך, מתחמקת בנימוס ואומרת שהיום היא לא רוצה ריבה. "לא היית מקבלת אותה גם אילו רצית", עונה לה המלכה. "הכלל הוא – ריבה מחר וריבה אתמול, אך לעולם לא ריבה היום". עליסה, שלא רוצה לאבד את האופציה לריבה, מערערת ואומרת ש"מוכרח לבוא פעם זמן ל'ריבה היום'". והמלכה בשלה: "לא, אי-אפשר. הכלל הוא ריבה אחת ליומיים. היום אף פעם לא יהיה יומיים". [לואיס קרול, עליסה בארץ המראה, תרגום: אוריאל אופק] אם חושבים על כך, הרי שלשיטתם הדברים נשמעים הגיוניים. על-פי הנתונים שהוצגו מתחייבת המסקנה שאכן, היום אף פעם לא יהיה יומיים. התוצאה – אין ריבה אף-פעם.

אבל – הידע המתקבל מהסקת המסקנה איננו בהכרח ידע שמאפשר ניבוי לשם שליטה. אנחנו אמורים לזהות את החוקיות, להכיר אותה, ולהסיק ממנה במידת הצורך מסקנות אופרטיביות. אנו מזהים הרים שהם הרי-געש, והם מתפרצים מעת לעת. הידע הזה לא נותן לנו יכולת לשלוט בהתפרצות. המסקנה האופרטיבית היא לא לגור למרגלות הר געש, או, כאשר הוא מראה סימני התפרצות – לזהות זאת ולברוח.

אלא שלא פעם אנו מערבים בתהליך הסקת המסקנה גורמים נוספים כמו ציפיות, רצונות, תקוות, ואז המסקנה כבר איננה רק מתוך ועל-פי הנתונים והחוקיות שעל-פיה הם מתנהלים, אלא גם על-פי מה שהיינו רוצים שהתשובה תהייה. כאשר זה קורה – ההיגיון הפסיק להיות היגיון נטו, הלוגוס של הרקליטוס, והופך להיות המכשיר של אריסטו. אנחנו משתמשים במושג ההיגיון של אריסטו: מכשיר שהוא מערכת כללי חשיבה שנקבעו לצורך הסקת מסקנות מנתונים, המערבים בתוכם גם צרכים, ציפיות, ואכסיומות. ואם אנחנו קבענו מהו המכשיר, אנחנו גם יכולים להחליט איך ומתי להשתמש בו, אם בכלל. זה בדיוק מה שעשינו עם המכשיר שלנו, שהוא הרציונליות. הרציונליות היא מארג של היגיון ואיגיון.
במצבים מסוימים, אנחנו בוחרים לא להתייחס לתוצאות הגיוניות מסויימות במידה והן לא עונות לציפייה שלנו, כמו במקרה של "הנחת המבוקש", או לידע ולניסיון המעשיים היומיומיים שלנו.
ספוק, ב"מסע בין כוכבים", מגיב לא פעם על החלטות הצוות ואומר: "זה לא הגיוני" Logical . ברור שחברי הצוות, וקפטן קירק בראשם, הם רציונליים. אבל ההחלטות אינן בהכרח לוגיות כי הן לא נגזרות מהנתונים כפי שהם, אלא מערבות בתוכן רגשות. וזה לא מפליא, כי הרציונליות, כפי שראינו, היא סוג של רגש.

למה אנחנו לא הגיוניים

ההבדל בין רציונליות להיגיון הוא ההבדל בין קליטה ועיבוד מידע על-פי הנחות מוקדמות [שמערבות בתוכן ציפיות] לבין קליטה ועיבוד מידע ללא הנחות מוקדמות; בין מוח רגשי [מערכת לימבית] לתבונה [קורטקס פרה-פרונטלי]. היגיון הוא התבוננות בנתונים כפי שהם, קליטה ועיבוד תבוני של הנתונים ללא הנחות מוקדמות, בהתאם למערכת בה הם נמצאים, והסקת מסקנות בהתאם.
אנחנו לא הגיוניים כי לא תמיד ההיגיון עונה על הצרכים והציפיות שלנו בדבר התשובה המוחלטת והחד-משמעית שאנחנו רוצים לקבל. זו הרי המשמעות של רציונליזציה: לסדר את המציאות כפי שנוח לנו: להתאים את המציאות לצרכים ולציפיות. דוגמה בולטת היא הדיסוננס הקוגניטיבי: להביא את חיינו למצב של התאמה בין מצבים סותרים. כאשר עמוק בתוכינו אנחנו יודעים [ידיעה ישירה] שיש בעייה, המוח הרגשי מנסה להעלים את המצב הזה, כי קשה לנו לחיות עם סתירות. [דוגמה אחרת היא הפיזיקה הניוטונית, שעושה אידיאליזציה של המציאות].

באמצעות הרציונליות והרציונליזציות למיניהן יצרנו למעשה עולם נפרד מהמציאות שנתונה לנו ואנחנו חיים בתוכו. זהו העולם של קאנט: עולם סגור, סטטי. קאנט אומר: אנחנו לא יכולים להכיר את המציאות כפי שהיא, אלא רק את האופן בו אנחנו תופסים אותה. האופן הזה הוא מבנה של סיבתיות וקשרי גומלין, והוא אפריורי ולא תלוי בנו. ככה אנחנו בנויים. גם אם העולם מתנהל באופן לא רציונלי, גם אם אין בו סיבתיות הכרחית [כפי שהראה דייויד יום], אותי זה לא מעניין. אני יכול לתפוס אותו רק באופן רציולי-ליניארי, חד-ממדי, שטוח.

היתרונות ברורים. בעולם כזה אנחנו יכולים לשלוט. אלא שאנחנו יכולים לחשוב כל מה שאנחנו רוצים. גם על פילים ורודים שחובשים כובע בוקרים לראשם ושותים בירה קרה בפאב. זה עדיין לא אומר שבמציאות יש דבר כזה. ומה שקובע, בסופו של דבר, זה מה שיש במציאות, בין אם זה מוצא-חן בעינינו בין אם לאו. הרציונליות לא פותרת לנו כלום, כי כל ההנחות שהנחנו וחוקי החשיבה שהמצאנו לא קיימים בעולם, והעולם לא מתנהל לפיהם [כפי שהחיים מלמדים אותנו, וגם פיזיקת הקוואנטים והכאוס מאשרים זאת כיום.]

כמו שאומר ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לך בשעה שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".

לא רק זאת – אנחנו ממש לא בנויים ככה, ומבנה התבונה כרציונליות איננו אפריורי, כטענת קאנטאנחנו בחרנו להסתכל על העולם באופן הזה, כ-או-או, ולכן אנחנו במלחמה מתמדת עם העולם: מנסים להתאים אותו לצרכים ולציפיות שלנו. לכן הפער בין הרצוי למצוי, ולכן אנחנו כל הזמן בחווית חסר ואין ופחד. וזהו היפוכו של האושר. אנחנו מאוד רצינו לשלוט בעולם – ובפועל הפכנו לנשלטים על-ידי הצרכים והציפיות והפחדים שלנו. יצאנו לבקש מלוכה – ומצאנו אתונות.
אבל התמונה לא כל כך קודרת. כי אם אנחנו בחרנו – אנחנו יכולים לבחור אחרת. כיום הצורך בהישרדות – ניבוי ושליטה – מכתיב את סדר היום של התבונה. אבל אפשר גם אפשר להכתיב לה סדר-יום אחר,הגיוני.

על תוצאות הדפוס הרציונלי-הישרדותי בחיי היומיום ועל האפשרות שלנו להכתיב לתבונה סדר-יום הגיוני – בהמשך.

    

אי-שם מעבר לקשת: תפיסת האושר בתרבות המערבית [חלק שני ©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

ידיעה, עיבוד מידע ותודעה

אמרנו: הישרדות. חיים כמאבק, כמלחמה. אוקיי. טבעי לחלוטין. הישרדות היא א-ב בסיסי.
ראשית לכל – אנחנו חלק מהטבע. בעלי-חיים, מערכות ביולוגיות. כחלק מהטבע, חלים עלינו חוקיו: אנחנו נולדים, חיים, מולידים צאצאים, מנסים לשרוד, ומתים. ההישרדות שלנו תלוייה בסיפוק צרכים בסיסיים.
סיפוק צרכים
מה זה צורך ? צורך זה הכרח קיומי. הוא פנימי לקיום: צריך לאכול, צריך לשתות, צריך לעשות צרכים, צריך מחסה, אחרת אנחנו פשוט לא שורדים. צורך הוא אינסטינקט בסיסי, ראשוני, שמכוון להישרדות. הצורך שולט בנו, לא אנחנו שולטים בו. המערכת השולטת על הצרכים הללו נמצאת במוח, באמיגדלה שבמערכת הלימבית, המכונה גם "מוח יונקים קדום" ו"מוח רגשי". [המערכת הלימבית היא מרכז הרגשות והבקרה ההורמונלית, מ- רעב, צמא, שינה עירות ושתן [= היפותאלמוס] ועד פחד, חרדה, כעס וכד' [= אמיגדלה, שמחברת בין רגשות לקלט חושי מהסביבה] וזיכרון [= היפוקמפוס ואמיגדלה]. כמו כן היא שותפה להנאה, התנהגות מינית, חברתית, ובהיבטים שונים של למידה וזיכרון.]
עיבוד מידע
מה שעוזר לנו לספק צרכים בסיסיים הוא עיבוד מידע. האופן בו מערכת ביולוגית חיה ושורדת תלוי במידה רבה באופן בו היא מעבדת מידע. כל המערכות הביולוגיות, ואנחנו בתוכן, הן מערכות עיבוד מידע. מידע הוא מכלול הנתונים שיש לנו לגבי העולם ולגבי עצמנו. תוצאת עיבוד המידע הזה – זוהי הידיעה. ברור שכדי לחיות ולשרוד אנחנו צריכים לדעת לזהות דברים, ולדעת מראש מה מועיל לנו ומה מזיק לנו. לדעת מראש – זהו הניבוי.
כלומר – ידיעה וניבוי, שנמצאים במשוואת האושר, הם לא ייחודיים לנו, הם קריטיים להישרדות של כל יצור חי. הידיעה היא צורך קיומי, הישרדותי.
איך מתבצע עיבוד המידע?
המוח הוא כלי עיבוד הנתונים. הוא מעבד את הגירויים שמנגנוני הקליטה [חמשת החושים] מעבירים מהמציאות ומזינים את המוח בהתאם לנתונים הגנטיים [יכולת העיבוד] ולידע שנרכש במהלך החיים.
העיבוד מתבצע על-ידי סינון הנתונים הרלבנטיים לקיום והישרדות מתוך המכלול שהמציאות מספקת וגיבושו ל"משפך" של קטגוריות. אף מערכת ביולוגית לא מסוגלת לקלוט ולתפוס ולעבד את כל מה שיש במציאות.
סינון הנתונים מתוך המציאות הוא שרירותי, ונעשה על-פי הצרכים הייחודיים של כל מערכת ביולוגית, ועל-פי יכולות עיבוד המידע שלה, והוא נעשה ביעילות מירבית.
יעילות זו תלויה ביחס בין כמות המשאבים שמערכת ביולוגית משקיעה בסינון הנתונים ליכולת הניבוי שהיא מפיקה מאותם משאבים. ניבוי משמע הישרדות. כלומר – יעילות זו פירושה שלא מבזבזים אנרגיה על מה שאיננו קריטי להישרדות. וברור שככל שמערכת ביולוגית יעילה יותר – סיכויי ההישרדות שלה גדולים יותר!
מערכת עיבוד המידע תרחיב את משפך הקטגוריות [כלומר – תוסיף נתונים חדשים מתוך רצף המציאות] רק כשהיא תתחיל לשלם מחיר אם לא תעשה זאת, קרי: כאשר המשפך הנוכחי אינו מספק עוד יכולת ניבוי נאותה. זוהי הסתגלות לצורך הישרדות. המחיר – לשרוד או לחדול. זוהי גם היכולת להתמודד עם הבלתי צפוי, והיכולת להסתגל למציאות חדשה במידת הצורך. [נפתלי תשבי, מחשב ועיבוד מידע ]
אם כן:
מערכת ביולוגית רוכשת מידע על סביבתה ועל פעילות הגומלין של עצמה עם סביבה זו, מזהה סדירויות במידע שרכשה, מגבשת את הסדירויות הללו לאיזו סכימה, או דגם, ופועלת בתוך העולם הממשי בהסתמך על סכימה זו [מארי גל-מן, הקווארק והיגואר, עמ' 33-35. הוא מכנה זאת "מערכת סתגלנית מורכבת"].

אבל – ידיעה זו ויכולות הניבוי שלה אינן קשורות בכוח ושליטה.

התודעה
עיבוד המידע מתבצע במוח – בתודעה. התודעה היא כושר מנטלי שבאמצעותו אנחנו מעבדים מידע. כלי הכרה זה מכיל שלושה כשרים:
– תבונה – היכולת לעבד נתונים שנקלטים במוח, בדרך-כלל באופן דיסקורסיבי, שיטתי, ובעקבות זאת להפיק מידע מסויים. באיזה אופן העיבוד מתבצע ? זה כבר תלוי ביכולות מנטליות. [כאן השימוש במושג תבונה הוא במובן של יכולת עיבוד מידע באופן כללי, ולא חשיבה רציונלית.]
– ידיעה ישירה, מיידית – היכולת להפיק מידע באופן מיידי, ישיר, ללא תיווך השכל; התבונה. היא לא ניתנת לפירוק לגורמים. היא מעין מכלול שמתקבל באחת. לכן אנחנו מכנים אותה ידיעה ישירה, וגם אינטואיציה.
– מידע גנטי – הגנום; מידע אבולוציוני שנצבר ומאוחסן בגנום; אינסטינקט.
הפחד
נתון נוסף שאנחנו חולקים עם בעלי החיים קשור גם הוא קשר הדוק לידיעה וליכולת הישרדות, והוא הפחד.
פחד הוא תגובה אינסטינקטיבית כלפי כל מה שמאיים על הביטחון שבהמשך הקיום. הוא הגילוי הראשוני והעמוק ביותר של ייצר הקיום. והוא מתעורר כל אימת שאנו חשים שמשהו מאיים על חיינו. הפחד הוא האמצעי שהעניק לנו הטבע כדי לשמור על קיומנו: הוא בבחינת פעמון האזעקה המתריע בפנינו על כל סכנה. זוהי תגובת ה-הילחם או ברח – Fight or Flight – שמאופיינת בעיקרה בכעס ותוקפנות. כאן אין אופציות. יש רק או-או. הפעמון הזה נמצא גם הוא במוח הרגשי. כלומר: במצבים הישרדותיים – מה שמפעיל אותנו במטרה להגן על קיומנו הוא המוח הרגשי.
אם כן: הידיעה היא צורך הישרדותי במקורה, כי היא מספקת ביטחון. היא וודאות קיומית.

תודעה עצמית

אז למה זה לא קורה? הרי אנחנו לא סתם עוד מערכת ביולוגית פחדנית וסתגלנית שמעבדת מידע לצורך הישרדות. אנחנו הומו-סאפיינס.
זה לא קורה, כי עבורינו ידיעה וודאית פירושה להיות בטוחים גם במחר. שהכל יהיה ידוע ומובן וצפוי כדי שנוכל להתכונן כראוי ולשלוט בתוצאות. הציפייה לידיעה וודאית כזו היא תוצאה של התודעה העצמית כפי שאנחנו בתרבות המערבית עיצבנו אותה.
התודעה העצמית היא הכושר לרפלכסיה:
היכולת לחשוב על המחשבות ועל התחושות שלנו ועל העולם, ולשאול לגביהם איך ולמה. השאלות הללו מיוחדות ככל הנראה לאדם בלבד.
יכולות החשיבה הללו מצויות בקליפת המוח [קורטקס] ובקליפת המוח החדשה [ניאו קורטקס], שהוא ה- 1/3 הקדמי של הקורטקס, שם מתרחשות הפעילויות המורכבות ביותר כמו: שפה, קריאה, למידה, הבנת מוסיקה – יכולות הפשטה והכללה. הקורטקס הקדם-מצחי של אונת המצח השמאלית [Prefrontal Cortex] – זהו מעבד-העל של המוח. הוא האחראי לתהליכים קוגניטיביים. אנחנו מכנים זאת "מוח הגיוני".
אנחנו ככל הנראה מודעים לעיבוד המידע המתרחש בקליפת המוח ובקליפת המוח החדשה, ולכן זהו החלק המודע של המוח. זהו למעשה מה שאנחנו מכנים "תודעה עצמית" ; "מודעות". אנחנו מודעים [תודעה עצמית] לידיעה התבונית ולידיעה הישירה, האינטואיטיבית.

ככל שהתפתחנו, ובעיקר אנחנו בתרבות המערבית, פיתחנו יכולת זו לרמה בה אנחנו יכולים להציב את עצמנו מול עצמנו, ולהתייחס אל עצמנו [גוף, מחשבה, תחושה וכד'] כאובייקט חקירה כמו העץ והאבן מולינו [יכולת שלא קיימת בחשיבה הקדומה, הארכאית]. כלומר – כחלק מתהליכי הסיווג והמיון של המציאות, הוספנו גם את עצמנו כנתון נוסף לחקירה.
התודעה העצמית העמידה אותנו במשולב מול עצמנו ומול העולם, ובעימות מתמיד: זו הדואליות הכפולה בה אנו חיים. כי שאלות ה-איך וה-למה נמצאות רק בתודעה שלנו, ומקורן במודעות לצורך שלנו בוודאות קיומית מוחלטת מול עולם שלא יכול לספק וודאות כזו.

היכולת לשאול שאלות פירושה יצירת שפה. כך, אנחנו נותנים שם לעצמנו, למחשבות, לתחושות, לדברים, ושואלים עליהם שאלות. כל זה מתקיים רק בתודעה שלנו. הוא לא קיים בטבע. זהו חלק מעיבוד המידע שלנו. הביטוי הראשון הוא תודעת ה-אני: זיהוי שלנו את עצמנו. ובכך כבר הפרדנו בינינו לבין העולם. בעייה נוספת היא, שברגע שהגדרנו חוויות ומחשבות ונתנו להן שם, צרבנו אותן בדיסק שנקרא מוח, ואנחנו יכולים לחשוב עליהן במנותק מהאירוע בו הן נוצרו. חלק בלתי נפרד מכך הוא יצירת מושגי הזמן: עבר-הווה-עתיד, שגם הם נמצאים רק בתודעה שלנו. כך, אנחנו יכולים לחוות פחד בגלל אירוע עבר או אירוע עתידי אפשרי למרות שכרגע מצבנו בטוח לחלוטין. זהו גם ההסבר לפחד מהמוות. אנחנו מסוגלים לחשוב על המושג עצמו גם כאשר אנחנו לא במצב הישרדות. דוסטוייבסקי ב"שדים" מתאר זאת יפה כאשר הוא אומר: "באבן אין כאב. באימה מפני האבן יש כאב". התודעה העצמית מאפשרת לנו לפחד מהפחד.
כך, אנחנו כל הזמן במצב של שיפוט וביקורת: אנחנו ותמונת הטוב שבתודעה שלנו מול מה שקיים במציאות.
בבסיס השיפוט והביקורת נמצאים מחד הצרכים והציפיות והתקוות שלנו: מה היינו רוצים שיהיה לנו כדי שיהיה לנו טוב, ומאידך שאיפה לביטחון קיומי ופחד מאי-סיפוק הצרכים. שני אלו נמצאים במוח הרגשי, והם שולטים בנו.
אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב – והמציאות לא כל כך נענית לנו.
לכן אנחנו לא כל כך מקבלים את היותנו חלק מהטבע, אנחנו כל הזמן ניצבים מול, בוחנים, שופטים, מנסים לשנות, מדחיקים דברים בתקווה שכך אולי הם ייעלמו… ואנחנו כל הזמן מול העולם, מנסים להתאים אותו לראש שלנו, לתכני התודעה שלנו, ל-מה שהיינו רוצים שיהיה. קאמי מגדיר זאת נפלא כאשר הוא אומר: "האדם הוא החיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא".
מושגי המפתח בתפיסת קיום כזו הם:
חיים כבעייה, כמלחמה, חוסר וודאות, חוסר ביטחון קיומי, לנצח, לשלוט, כלומר – הישרדות.
והמושג המרכזי, מטבע הדברים, כאשר אנחנו במלחמת קיום, בהישרדות, הוא: פחד.
מה קורה במוח שלנו במצב של פחד ?
אמרנו שהפחד הוא פעמון אזעקה שמתריע על סכנה קיומית, והוא נמצא במוח הרגשי – באמיגדלה שבמערכת הלימבית במוח. האמיגדלה מקושרת ישירות לקורטקס הפרה-פרונטלי [שהוא מוח הגיוני]. התגובה שהפחד מעורר היא ה-הילחם או ברח. במצב הזה המוח ההגיוני נסגר, והמוח הרגשי תופס פיקוד על הגוף. כאשר אנחנו במלחמת קיום – המוח הרגשי מכתיב את ההתנהלות שלנו. וכעת כל משאבינו מופנים לטיפול בפחד הזה, ולהשגת ביטחון.

איך משיגים ביטחון ? התשובה ידועה: כדי לשרוד אנחנו, כמו כל בעלי החיים, צריכים לדעת מראש – זהו הניבוי. אבל ניבוי גרידא לא מספיק. צריך יותר מזה. ואנחנו גילינו מה צריך.
התודעה העצמית, שהיא היכולת לשאול איך דברים קורים, הביאה לכך שהבנו שאם נדע את כל הגורמים המעורבים בתהליכים השונים – נוכל גם לשלוט בהם. כלומר – הבנו שיכולת ניבוי יכולה להביא גם ליכולת שליטה. וזה יצר באופן בלתי נמנע את הצורך בשליטה.
את הצורך הזה בשליטה העברנו גם לאופן ידיעה נוסף שיש לנו כחלק מהתודעה העצמית: ידיעת המשמעות.
כחלק מהצורך לדעת, המודעות לידיעה ועיבוד החוויה לכלל מושגים והגדרות יצרה רובד נוסף שמצריך אף הוא ידיעה לצורך ניבוי ושליטה: ידיעת התכלית והכוונה שמאחורי האירוע, ה-למה, כדי שנוכל לדעת מהו הגורם לתהליך שמביא לתוצאה מסויימת, וכדי שנוכל לשלוט בתוצאה.
אלא שיש כאן בעייה.
נכון שיכולת שליטה בתוצאה נותנת את הביטחון המכסימלי. אין יותר מזה. אבל אנחנו יודעים שבפועל היכולת הזו מאוד מוגבלת. גם ידיעת המשמעות והתכלית היא בעייתית, מכיוון שמשמעות ותכלית הן פרי התודעה הפרטית של כל אחד מאיתנו, ואין לנו אפשרות לדעת מה האחרים חושבים. אבל עובדות אלו אין בהן כדי לשנות את צרכי הקיום שלנו: אנחנו חייבים לדעת, לקבל הסברים וסיבות לאיך ול-למה, כדי שנוכל לשלוט ולשרוד.
מטבע הדברים, חיפשנו עולם מסודר, ברור, וודאי, וחיים לא פחד. כדברי ניטשה: הפחד מצווה עלינו את ההכרה. "כל מה שאנחנו רוצים הוא לגלות בתוך כל מה שהוא זר, בלתי-רגיל, מפוקפק, את מה שאינו מטריד עוד את מנוחתנו" [המדע העליז ספר 5 סעיף 355].
אז מה עושים ? אנחנו בתרבות המערבית מצאנו פיתרון מקורי לכך. בדמות הרציונליות.

על כך במאמר הבא

אי-שם מעבר לקשת: תפיסת האושר בתרבות המערבית [חלק ראשון©]

הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"

אי-שם מעבר לקשת: תפיסת האושר בתרבות המערבית [חלק ראשון]

תמונת האושר שלנו
אנחנו בתרבות המערבית חולמים על גן העדן, על הקשת בענן, ועוד הרבה דימויי אושר כאלו. המשותף לכולם: קיים אושר מושלם. אנחנו משתמשים במושג "גן-עדן" כמושג שמתאר חיים טובים, נינוחים, שלווים, ללא כל דאגות ; מקומות נופש נמכרים כ-גן עדן טרופי, גן עדן לאוהבי טבע, גן עדן למשפחות עם ילדים… אנחנו רוצים להיות שם, בגן העדן, מעבר לקשת, במקום בו היא תמיד נמצאת, אליו עפות הציפורים הכחולות המאושרות, ואנחנו לא מבינים: למה גם אנחנו לא יכולים לעוף לשם ? למה זה כל כך מסובך להיות מאושרים ?
התשובה טמונה בנו, במבנה התודעה והחשיבה שלנו, ולא בגלל שאנחנו לא ציפורים…

אלבר קאמי פותח את "המיתוס של סיזיפוס" במשפט לא קל: "שאלה פילוסופית רצינית יש רק אחת: ההתאבדות. האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם".
ה"טירחה" הזו היא בעצם שאלת המשמעות: בשביל מה אנחנו חיים, למה, מה הטעם בחיים שמסתיימים במוות, ועוד שאלות כיו"ב. זו טירחה, כי אנחנו מחפשים משמעות, וזו חומקת מאיתנו לא פעם.
השאלות הללו מעידות על מצב-חיים [מצב קיומי] מסויים: חיים שנתפסים מלכתחילה כבעייתיים.
זוהי נקודת המוצא שלנו: החיים הם סבל, בעייה, לא קלים – לא פיקניק, לא מרגרינה – עונש: הגירוש מגן-עדן. נקודת מוצא זו, יחד עם שאלת המשמעות, מהווים את הפער בין הרצוי למצוי, פער שקאמי מכנה "אבסורד": בין מה שהיינו רוצים שיהיה בחיינו – כל התקוות והרצונות והציפיות שלנו: תמונת גן העדן, המשמעות שאנחנו מחפשים ; לבין מה שיש בחיינו כעת, בפועל. הפער הזה מקורו בתפיסת האושר שלנו.

תמונת גן העדן, שהיא תמונת האושר המושלם, מגלמת את המימוש בהווה של כל מה היינו רוצים שיהיה בחיינו, כל אחד לפי הראש שלו, כאשר בשורה התחתונה – אנחנו רוצים ביטחון קיומי, חיים בנחת, ללא פחד, מלאים בטוב. כלומר – האושר הוא מימוש ציפיות ותקוות בהווה; מצב של יש, חוויה של יש, ואנחנו מניחים שקיים יש כזה, שכולו רק טוב אחד ענק. טוב מוחלט, מושלם. אושר = יש.

אבל החיים, למרבה הצער, לא מתנהלים בדיוק על-פי רצוננו. אין לנו שום וודאות שנוכל לממש את הציפיות והחלומות שלנו, או גרוע מזה – שלא נאבד את כל מה שכבר הישגנו.
כלומר – ה-יש הזה מותנה במשהו חיצוני לנו. הוא לא כל-כך תלוי בנו. שהרי ברור ש-מה שתלוי בנו – אנחנו נפעל ונעשה רק מה שיהיה טוב לנו. אנחנו זקוקים לביטחון: שהבורסה לא תיפול, שלא ישתלטו על מה שהישגנו. אחרת אנחנו ממשיכים לחיות בחשש, בפחד. ואנחנו מוסיפים נתון נוסף למשוואה: אושר = יש = ביטחון
ואנחנו שוברים את הראש – איך אפשר שהחיים יתנהלו כך: בביטחון, בוודאות, ללא פחד, ללא כאב וסבל – וכפי שאנחנו רוצים = שהרצוי יהפוך למצוי.
זהו, למעשה, החיפוש אחר האושר: איך להגיע לביטחון הזה. החיפוש הזה אחר האושר, אחר הדרכים למציאת האושר – הוא גם החיפוש של הפילוסופיה.
מספרים ששופנהאואר אמר לאמו, כאשר שאלה אותו למה הוא הולך ללמוד פילוסופיה: "החיים הם עסק מצער, החלטתי להקדיש עצמי להרהורים על כך…" הפילוסופיה היא אהבת החכמה. והיא מחפשת אחר הידיעה. ההנחה היא שידיעה תפתור את העניין. איך זה? מדוע מתקיים הזיהוי של ידיעה עם אושר? עם ביטחון ?
כי כאשר יודעים – אין סימני שאלה, אין אי-וודאות, אין פחד. הדרך היחידה שלנו להגיע לכך שחיינו יתנהלו על-פי רצוננו – זה אפשרי רק אם נדע איך מתנהל העסק הזה שנקרא "חיים" ו-"עולם".
כבר לוקרציוס ברומא, במאה 1 לפנה"ס, אומר שהידיעה היא אמצעי להשגת האושר העליון, שהוא השלווה הנפשית – האטארכסיה. הסיבה – בורות ובערות מולידות את האמונות הטפלות ואת הפחד הנצחי מפני הבלתי-מובן, ותכלית הידיעה היא להפיץ אור בחשיכה, לרפא את נשמת האדם מפחדיה ולאפשר לה להגיע לאושר. [לוקרציוס, על טבע היקום, ספר 1, 150 עמ' 33. ]
והנה הוספנו עוד נתון למשוואה: אושר = יש = ביטחון = ידיעה
אבל ידיעה סתם לא מספיקה.
אנחנו רוצים לוודא באופן מוחלט ש-מה שאנחנו רוצים שיהיה אכן יתממש – ולשם כך אנחנו זקוקים לידיעה טוטאלית, מוחלטת, שתיתן לנו את כל הסיבות והגורמים כדי שנוכל לחזות ולנבא תוצאות, וגם ליכולת לשלוט בגורמים המעורבים בתוצאה, ולהתאים אותם לרצוננו.
כלומר – הידיעה היא לצורך ניבוי ושליטה: היא הכלי שאמור לעזור לנו לסדר את החיים שלנו כפי שאנחנו רוצים.
משוואת האושר שלנו כעת היא: אושר = יש = ביטחון = ידיעה = ניבוי = כוח ושליטה
פרנסיס בייקון, במאה ה-17, אומר שידע הוא כוח. הוא מדבר על כיבוש הטבע ועינויו על הסד עד שיסגיר את סודותיו, על חדירה למקומותיו הסודיים כדי שהאדם יוכל לכפות עליו עבדות ולשעבדו להגשמת רצונו. כך, ביצירתו "אטלאנטיס החדשה" [Nova Atlantis ] מתאר בייקון מצב אוטופי של עם חכם היושב על אי ומגיע למצב מאושר בגלל ידיעותיו הטכניות והתגליות המדעיות. מכאן ה"משוואה" המפורסמת המיוחסת לו: ידע = כוח = שליטה, משוואה שעד היום אנחנו מנופפים בה בגאווה רבה ומסתופפים בצילה.
אם כן:
האושר שלנו הוא יש שכולו רק טוב אחד ענק, מוחלט, מושלם, והוא מותנה: הוא יושג כאשר נצליח לשלוט בעולם שמחוצה לנו, ולהתאים אותו לצרכינו ולציפיותינו. אז יהיה לנו ביטחון, תהייה לנו וודאות, לא נצטרך לדאוג למחר – המחר לא יהיה קיים. ולשם כך אנחנו צריכים להיות מסוגלים לנבא, קרי: לדעת, כדי להשיג כוח ושליטה.

ואפשר לסכם את המשוואה שמבטאת את תפיסת האושר שלנו באופן הזה: אושר = ביטחון = כוח ושליטה

התמונה שמתקבלת בהווה היא : הווה של מלחמה, מאבק: אני מול העולם, וזה הווה של חסר, של אין, של חוסר וודאות – של פחד. זה כמובן תואם את תורת האבולוציה של דארווין: מלחמת הישרדות: רק החזק והמתאים ביותר שורד: או-או. העניין הוא, שבמלחמת הישרדות, כאשר אנחנו פוחדים, קשה למצוא טוב, שלווה, נינוחות, אושר…
והשאלה היא – למה אנחנו, עם כל הידע שלנו, לא מצליחים לצאת ממלחמת ההישרדות הזו.
הסיבה נעוצה באופן בו בחרנו לעצב לעצמנו את התודעה והידיעה. במילים אחרות – התודעה הזו איננה מחוייבת המציאות. היא לא בבחינת "זה מה יש".
למה בחרנו בתודעה כזו? לשם כך יש לבחון את מבנה התודעה שלנו, כולל את האופן בו אנחנו מתייחסים לידיעה.

על כך בחלק השני של המאמר