הנוסח הסופי נמצא בספרי "מעבר לקשת זה כאן"
החיים שלנו היום, זמן רב לאחר שהפסקנו להיות בהישרדות, עדיין מתנהלים ברובם המכריע על-פי ומתוך ובתוך הדפוס הזה: חיים כמלחמה, מאבק, צריך לנצח כדי לשרוד – ופחד בבסיס. משפך הקטגוריות שלנו לא השתנה במשך יותר מ- 2,500 שנה. הדפוס של דואליות דיכוטומית: או-או, שמניח שיש טוב מוחלט ואמת מוחלטת, ושהאושר שלנו מותנה במימוש צרכים וציפיות, ולשם כך צריך לשלוט – הביא ליצירת מערכות קריטריונים שיפוטיים מוחלטים לחיינו: טוב/לא טוב, נכון/לא נכון [גם אם הטוב הזה משתנה מתקופה לתקופה], ומערכות שכר ועונש ככלי שליטה באמצעות פחד. המערכות החברתיות שלנו – דת ומוסר – מתבססות על כך, וגם ההתנהלות האישית שלנו.
אמנם, כמו שאומר קארל יאספרס, עם כל המדע והשכל, אנחנו תופסים את העולם קודם כל דרך חוויית הקיום שלנו, שהיא החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, וזה מאוד אישי וסובייקטיבי. אבל גם חוויות הקיום היא במהותה תוצאה של דפוס תרבותי שגורם לנו לחוות את החיים מלכתחילה כבעייה, כסבל, כמאבק. הדפוס הזה, שמקורו במוח היונקים הקדום, המוח הרגשי [האמיגדלה שבמערכת הלימבית, בה נמצא הפחד ההישרדותי], נשען על הנחת היסוד שהאושר האישי שלנו, שמתורגם להשגת ביטחון קיומי ו-וודאות, תלוי בעולם החיצון בכך שהוא יענה לרצונותינו ולציפיותינו – בכך שנוכל לשלוט בו, וכך נוצרת תמונת המציאות שלנו. כל החוויות הפרטיות שלנו – טובות ורעות – שאנחנו צוברים ונושאים איתנו במהלך חיינו, ואשר נוצרות מתוך האינטראקציה בינינו לבין הסביבה, נחוות בתוך ועל-פי הדפוס הזה.
זה קורה באמצעות התנייה: פחד, שכר ועונש.
כולנו, בעלי-חיים ובני אדם, לומדים באמצעות התניה. התניה זו היא אלמנטרית, ופועלת בדרך של ניסוי וטעייה: נגענו באש – נכווינו – יותר לא ניגע. אבל ההתניה שאנחנו לומדים היא מודעת ומכוונת, ונועדה לרַצות, כי היא מבוססת על שכר ועונש. מינקות מלמדים אותנו שקבלת גמול באה כתוצאה מריצוי האחר. מעשיית מה שמצפים מאיתנו. ותוך כדי כך מוטבע בנו השיפוט: טוב ורע, נכון ולא-נכון אליבא דהורינו, החברה וכיו"ב – והחובות הנובעים מהם, שהם למעשה הוראות התנהגות. לרצון שלנו אין כמעט ביטוי. זהו מצב של אילוף בשיטת המקל והגזר; שכר ועונש, תוך שימוש בפחד, באותו מנגנון הישרדותי-קיומי. כפועל יוצא מכך, גם הטעות נתפסת ככישלון, כרע. אנחנו פוחדים לטעות, שכן טעות גוררת בעקבותיה ענישה. ניטשה אומר: אנחנו מסתגלים ומקבלים את השיפוט החברתי לא בגלל שאנחנו חושבים שזה טוב לנו – אלא בגלל אוזלת-יד ופחד.[דמדומי שחר, ס' 104] וכדאי לשים לב: לרצות ו- לרַצות נגזרים מאותו השורש: רצה… עד כדי כך שני הדברים התערבבו והוטמעו בחוויית הקיום שלנו. התנייה זו גורמת לנו לפעול מתוך כוונה לקבל תמורה, והיא מולידה ציפייה לתמורה.
המשוב השיפוטי
התנייה, ציפייה, תמורה, כוונה – והפחד שבבסיסם [שכר ועונש] – מתגבשים יחד לדפוס פעולה שמעצב את האינטראקציה שלנו עם העולם ועם עצמנו. הדפוס אומר: החשוב ביותר הוא המשוב.המשוב הוא אמת-המידה לפעולה שלנו. ערך הפעולה שלנו נמדד במשוב – האם הוא חיובי או שלילי, ללא כל קשר לערך הפעולה עצמה ; או ל-מה שרצינו באמת. כך, גם האושר שלנו הופך לתלוי ומותנה. לא ש-משוב זה דבר שלילי. אף אחד לא מושלם. ביקורת ומשוב זה דבר טוב וחשוב. אנחנו הרי לא חיים בחלל ריק. אבל אנחנו על-פי-רוב לא מתייחסים למשוב כמשהו בונה, שנתון לשיקול שלנו, אלא כמשהו מוחלט שאין לערער עליו, ושמערער את הביטחון שלנו בעצמנו.
ניבוי לשם שליטה
הדפוס הזה של תלות במשוב פועל בדרך ליניארית סגורה: מן העבר אל העתיד, והוא מכוון לנבא את המשוב: הפעולה שלנו בהווה מוכתבת על ידי העבר [שהוא דפוס חיצוני שהוטבע בנו: שיפוט טוב/רע בצירוף חוויות פרטיות] ומותנית בניבוי בעתיד [בציפייה למשוב מהעולם: פחד ממשוב שלילי/דחייה, פחד מטעות וכישלון]. במצב כזה שום מידע חדש על המציאות לא יכול להיקלט. ואנחנו נותרים עם הווה מלא בפחדים וציפיות: פחדים ממשוב שלילי, מדחייה, מטעות וכישלון, וציפייה דרוכה בהמתנה למשוב. ואלו היפוכו של אושר.
ייחוס ותרגום
כדי להשיג את המשוב הרצוי אנחנו צריכים לדעת מה אחרים חושבים ומרגישים ואיך הם יגיבו לפעולות שלנו. מאחר ואין לנו אפשרות לחדור לראש של האחר, אנחנו עושים זאת על-ידי ייחוס ותרגום: אנחנו מנחשים ומפרשים את תגובותיו על-פי התגובות שלנו. במציאות שנתפסת כתלויה בעולם החיצון שייענה לציפיות האישיות, זהו חלק מהותי בבניית תמונת המציאות שלנו. וזה לא הגיוני, כי כל אחד והראש שלו, והייחוס והתרגום מוטים בהתאם לציפיות שלנו. לכן לא פעם אנחנו טועים בתרגומים, ובמקום לקבל דברים כפשוטם אנחנו מסבכים אותם. ורובינו מכירים את הבדיחה הידועה שרצה ברשת כבר הרבה זמן על היומן שלה והיומן שלו:
היומן שלה: בשבת בערב קבענו להיפגש בבר לשתות משהו, ואני איחרתי קצת. כשנפגשנו הוא נראה לי מתוח ופזור דעת. חשבתי שהאיחור שלי עצבן אותו, אבל הוא לא אמר על כך כלום. השיחה בינינו נתקעה. הוא פשוט שתק. שאלתי אותו מה עובר עליו. הוא לא ענה. שאלתי אותו אם הריחוק שהוא מפגין הוא בגללי. הוא אמר שלא, ושאין מה לעשות עניין. בדרך הביתה, באוטו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא סתם חייך והביט בכביש. אין לי מושג למה הוא לא אמר: גם אני אוהב אותך. הרגשתי שאני מאבדת אותו. בבית הוא סתם ישב שקוע בטלביזיה, מרוחק ומנוכר. נכנסתי למיטה, וכעבור זמן קצר גם הוא בא. להפתעתי הוא הגיב לליטופים שלי, ועשינו אהבה. אבל הוא המשיך להיות מרוחק. החלטתי לברר את הדברים לעומק ומיד, אבל באמצע הבירור אני רואה פתאום שהוא נרדם. התחלתי לבכות, ובכיתי עד שנרדמתי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בטוחה שהוא חושב על מישהי אחרת. החיים שלי הרוסים.
היומן שלו: אתמול מכבי תל אביב הפסידה. אבל לפחות היה לי סקס…
רגשות ומניפולציות רגשיות
הייחוס והתרגום מאפשרים לנו לעשות מניפולציות בהתאם. תחום האינטליגנציה הרגשית עושה את זה: לפתח מיומנויות של זיהוי ושליטה ברגשות האחר, בעיקר באמצעות אמפתיה. יכולת לזהות נכון מה אדם אחר מרגיש מאפשרת לנו לפתח יכולות מסויימות כמו השפעה, משחק ברגשות, בקיצור – שליטה יותר טובה בזולת.
וקרה כאן משהו עצוב: אמפתיה זה דבר מאוד חשוב – זו יכולת להרגיש אדם אחר, להזדהות אתו, להשתתף אתו – ואנחנו, בציניות הכל-כך אופיינית לנו, הפכנו אותה לכלי שליטה ומניפולציה.
הייחוס והתרגום גם גורמים לא פעם לרגשות שליליים השלובים אלה באלה: אשמה, נקיפות מצפון, קורבנות, שבתורם הופכים גם הם לכלי מניפולציה כחלק מהניסיון שלנו להשיג שליטה.
אחריות והאַשָמה
זהו אחד המילכודים שדפוסי ההתניות לוכדים אותנו. אחריות היא סוג של שליטה, ואנחנו אוהבים לשלוט. אבל בעירבון מוגבל. כי שליטה משמעה שהאחריות לטעות גם היא שלנו, ומאחר וטעות נתפסת ככישלון, כרע וכברת-ענישה – אנחנו מנסים להתחמק מכך בכל דרך אפשרית, ולהאשים אחרים בטעויות שלנו. כך אנחנו גם נוטים להאשים אחרים במה שקורה בחיינו. כאשר אנחנו נתקלים בקושי כלשהו ולא מצליחים להתמודד אתו, כמעט תמיד צפים ועולים אירועי עבר לא טובים שקרו לנו, ואיתם התחושות שהרגשנו והחוויות שחווינו כאשר הם קרו, ואנחנו מנסים להשתמש בהם כהסברים וכצידוקים לכך שכעת שאנחנו לא מצליחים: דיכאו אותנו, לא עודדו אותנו, לא הבינו אותנו, התעלמו מאיתנו, היכו אותנו – והרשימה ארוכה. ואנחנו? אנחנו הרי פעלנו בהתאם לדפוס: התכוונו, וציפינו, וייחסנו ותירגמנו וניסינו לרַצות. לכן העולם אשם. האחריות היא חיצונית לנו, וכמוה האשמה. ואלו נעים מכוח עליון, אלוהים, ועד להורים לא טובים, חבר לא טוב, בוס גרוע – הכל אומר דבר אחד: יש משהו שהוא מעבר לנו ואשר מנהל את חיינו ושולט בהם. ובהווה אנחנו חשים משותקים וחסרי-אונים.
תחושת אשמה, חובה מוסרית ונקיפות מצפון
ומאידך – כולנו מכירים, לפעמים יותר מידי טוב… את תחושת האשְמה. תחושת האשמה אומרת: לא פעלנו כפי שמצפים מאיתנו ; איכזבנו את הקרובים לנו וכד'. וכמובן שיש הדואגים לעורר אותה בנו, במידה והיא לא השכילה להתעורר לבד… תחושת האשמה היא כלי מניפולציה לשם שליטה מן השורה הראשונה [ואנחנו מכירים את הבדיחות על האמא הפולניה]. כאן נמצאת גם החובה המוסרית: מצפים מאיתנו לנהוג על-פי מערכות המוסר, ללכת בתלם, וכל סטייה נתפסת כאשמה.
גם נקיפות המצפון הם עניין דומה. אמנם ב-מצפון אנחנו מתכוונים למשהו אישי: לאמונות שלנו, לערכים שלנו שישמרו עלינו מלסטות לדרך הרע, אבל בפועל המצפון איננו שלנו, אלא של החברה, שהטביעה בנו את דפוסיה. כך, נקיפות המצפון הן כאשר סטינו מדרך החברה והנורמות. תחושת האשמה מובנית עמוק בתוכנו, כחלק מדפוסי הריצוי, כחלק מהחובות, היא אחד הכבלים החזקים ביותר שכובלים אותנו – ולא פעם גם קוברים אותנו…
קורבן והקרבה
מושג נוסף הכרוך בהאָשמה ותחושת אשמה – אולי המרתק מכולם – הוא הקורבן וההקרבה.
ההקרבה נתפסת בתרבות המערבית כהתנהגות הנעלה ביותר: ויתור על עצמנו ועל רצונותינו למען האחר. היא המבחן האולטימטיבי לאמיתות הרגשות. סמל ומופת לחוסר אגואיזם, אלטרואיזם, סמל לנתינה. אבל למעשה ההקרבה היא שיא התיחכום – והתיכמון.
הקרבת קורבן נעשית על מנת לרַצות. הרי הקורבן הוא אלמנט מרכזי בכל הדתות: יש להקריב מנחה כדי לרצות את האל, או להודות לו. וכמובן, שהקורבן הוא פסיבי, לא אקטיבי. ניטשה אומר בציניות: "השיות לעולה, דעתן על קורבן והקרבה, שונה מדעת הצופים: אלא שמעולם לא ניתנה להן רשות הדיבור"…[המדע העליז, ספר 3 ס' 220]. אלא שאנחנו הפכנו את היוצרות, ואנחנו מזהים את המקריב עם הקורבן, כלומר – אנחנו בוחרים להיות קורבן. אמנם בחירה והקרבה מעידים לכאורה על אקטיביות ; אבל למעשה יש כאן פסיביות, כניעה הן לנורמות כלליות והן לדרישות ספציפיות של הקרובים לנו, ובריחה מלקיחת אחריות על חיינו.
מה חווה המקריב? הוא חווה את עצמו כמי שהועלה קורבן, למרות שבפועל זו היתה בחירה שלו. הוא ויתר על עצמו, על רצונו, על חייו – למען מישהו או משהו. וכיוון שכך, כמו בכל העלאת קורבן, הוא רוצה את התמורה: הוא דורש הערכה, תשומת-לב, הכרה בעובדה שהוא קורבן – הוא רוצה את מחיאות הכפיים שלו. אחרת – בשביל מה להקריב??? וכאשר התמורה לא מגיעה – השמיים נופלים, ומגיע תור התחושות: תיסכול, כעס, טינה, רחמים עצמיים – מול התובענות של האנשים שכביכול גרמו לו לוותר ולהקריב. כביכול – כי אנחנו בהחלט יכולים לסרב ולומר לא. הרי איש לא מצמיד לנו אקדח לרקה ואומר: או-או…
בפועל, אין כאן וויתור על כלום. ההיפך. ה"קורבן" מרוויח מהכל: הוא פטור מלקיחת אחריות על חייו – כי הוא לא מסתכן בלעשות את מה שהוא באמת רוצה; הוא יכול להאשים את כל העולם ואשתו בכך שלא מעריכים את מאמציו, את ויתוריו, את הקרבתו, ולא גומלים לו כראוי – והוא עצמו בכל מקרה לא אשם. אקט ההקרבה הוא גם ניסיון לשלוט באחר באמצעות רגשות אשם שאנחנו מנסים לעורר בו. שהרי איש אינו יכול להאשים את המקריב באגואיזם חלילה, כי הרי הוא מוותר ומקריב את עצמו. אלא שנתינה שמותנית בקבלת תמורה איננה נתינה. זהו כבר מקח וממכר.
באופן הזה אנחנו תלויים לחלוטין במשוב מהסביבה, ובלעדיו אין לנו קיום. זוהי למעשה משמעות הביטוי "לך תמצא לעצמך חיים"… בנוסף, אנחנו מוצאים עצמנו לכודים במעגל סגור שממחזר את עצמו כל הזמן וניזון מרגשות שליליים של חסר ואין, תיסכול וכעס, חוסר-אונים והרבה רחמים עצמיים. ונשאלת השאלה: עם כל הכבוד לנו ולציפיות שלנו, ול-מה שאנחנו חושבים – מי קבע שהעולם צריך לנהוג כפי שאנחנו רוצים ומצפים שינהג?
ישנה עובדה מאוד פשוטה, גם אם מצערת, והיא: העולם לא חייב לנו כלום !
העובדה המשמחת, לעומת זאת, היא שגם אנחנו לא חייבים כלום לעולם !
חובה איננה צורך. היא עניין של נורמות חברתיות. אנחנו יכולים לשלוט בה ולומר: לא רוצים. לא מתאים. אבל ההתניות לימדו אותנו, באמצעות שכר ועונש, להתייחס לכך כמשהו מחייב, שאין לנו ברירה אלא לבצע אותו. אנחנו הפכנו אפשרויות להכרח – ובכך ויתרנו על הרצון החופשי שלנו. רצון חופשי הוא פעילות חופשית זורמת של התודעה. הוא איננו מותנה ואיננו נשלט על-ידי כלום. אפשר לרצות כל דבר ואפשר לא לרצות דבר. אנחנו פועלים במידה רבה על-ידי רצון מותנה: רצון שמונע על-ידי צרכים וציפית. רצון כזה הוא עוד דחף הישרדותי. וכדחף הישרדותי הוא שולט בנו, לא אנחנו בו. כאשר ויתרנו על הרצון החופשי שלנו, ויתרנו גם על ה-אני שלנו והפכנו גם אותו למותנה – לאגו.
אני ואגו
אגו הוא תדמית האדם את עצמו: איך הוא מדמה עצמו, ואיך הוא רוצה שהאחרים יראו אותו או חושב שהאחרים רוצים לראות אותו. תדמית היא מלשון דימוי. ודימוי הוא משהו שאיננו קיים במציאות, אלא רק בתודעה. התדמית הזו היא כסות: עלינו לעטות כסות מסויימת, תמונה מסויימת, כדי להיראות באופן מסויים.
איך? על-פי תבנית מסויימת שבנו עבורנו הדפוסים והנורמות החברתיות. הדפוס והנורמה של החברה המערבית הם כוח, עוצמה וכבוד. הביטויים הבולטים הם מעמד חברתי ותחומי עיסוק, ושניהם מקושרים לפרסום ו/או כסף. כך, התדמית שאנחנו רוצים לעטות על עצמנו היא של כוח, עוצמה, דעתנות – כל מה שהדפוסים לימדו אותנו שצריך כדי להתמודד עם הסביבה ולהצליח: שיחשבו שאנחנו יודעים, חכמים, חזקים, אוהבים לעזור – כל התכונות שנחשבות לראויות.
למה? כדי שנהייה מקובלים, שיעריכו אותנו, שישמעו לנו, שנוכל לתמרן אנשים לצרכים שלנו, קרי: משוב חיובי לצורך קיומי. אם ניתפס טוב בעיני העולם – נרגיש טוב עם עצמנו. [ניטשה מכנה זאת "תרבות העדר"].
כלומר – נקודת המוצא היא שאנחנו כפי שהננו לא בסדר. עלינו לעטות מסיכה. התוצאה: אנחנו לא חיים את החיים שלנו, ואנחנו כל הזמן תחת שבט הביקורת והשיפוט הן של הסביבה והן של עצמנו. [המושג "פרסונה"; "אישיות" מקורו ברומא, שם "פרסונה" היה השם למסיכת שחקן במחזה]. כהגדרתו של ניטשה: ה-אגו – רוח הרפאים של ה-אני. זהו אני שהצטייר במוח של הסביבה והוחדר לתוכינו. [דמדומי שחר, ס' 105].
אז כאשר אנחנו מדברים על "הגשמה עצמית", השאלה היא: את מי בדיוק אנחנו רוצים להגשים? את עצמנו, או את האגו שלנו? כי אגו אי-אפשר להגשים. אגו אפשר רק להזין.
הישגיות ומצויינות
הדוגמה, ב-ה'א הידיעה, לאגו, היא ההישגיות והמצויינות, שהפכו לערך עליון בחברה שלנו. כשלעצמם הם ערכיים, אבל אנחנו הפכנו אותם לכלי להשגת שליטה. ניטשה מכנה זאת "דמון העוצמה": השאיפה להצטיינות, הוא אומר, היא השאיפה לניצחון. התחושה שמביא הניצחון – היא שיכרון. השיכרון נובע לא מהיכולת שלנו, אלא מהעובדה שהיריב הובס, ובכך אושרה עליונותנו, ואושר הכוח שלנו. הכוח הזה הוא שד – והוא שולט בנו. [דמדומי שחר, ס' 113, 262]
מצויינות והישגיות ככלי להשגת שליטה הם נורמה. לא ערך. נורמה היא עניין חברתי, של מוסכמה חברתית בדבר אופן התנהגות ואופן חיים. נורמה היא חיצונית לאדם, היא משרתת צרכים, והיא שולטת בנו. ערך, לעומת זאת, איננו נורמה ואיננו מטרה. ערך הוא בחירה אישית, אופן התנהגות, דרך חיים שאנחנו מאמינים בו ובוחרים לחיות על-פיו בהווה משום שאנחנו מאמינים שהוא טוב. הוא לא מותנה בכלום, ולא נועד לקבלת גמול חיצוני כלשהו. באשר הוא הווה, הוא מתייחס למצבים קונקרטיים, ולכן נתון תמיד לשיקול מחודש ולהכרעה מחודשת. לכן ערכים אינם דבר מוחלט. הערך אינו שולט באדם. האדם שולט בו. [ליבוביץ'/על מדע וערכים]. אנחנו העלינו נורמות ומטרות לדרגת ערכים, אנחנו מקדשים אותם, ומקדישים את חיינו להשגתן. וזו הטרגדיה שלנו. כי בכך הפנמנו את הצורך בשליטה כאופציית החיים היחידה והפכנו אותו לבחירה ואמונה אישית שאכן כך יש להתנהל.
"המגיפה של המאה ה-21: דיכאון וחרדה"
ההפנמה הזו משמעה להיות נתונים כל הזמן בלחץ להשיג, להצליח, להתמודד, ולהיות כל הזמן תחת שבט הביקורת של המשוב השיפוטי. אחת התוצאות היא, שבמצבים מסויימים התחושות הללו הופכות ל-מה שמכונה היום "המגיפה של המאה ה-21 בתרבות המערבית": דיכאון וחרדה. ארגון הבריאות העולמי צופה שעד שנת 2020 זו תהייה המחלה, בה'א הידיעה, ו- 1 מכל 4 אנשים יחלו בה. וכבר היום אירופה מאחדת כוחות כדי לטפל בתופעת ההתאבדות.
מהי החרדה הזו? פחד ולחץ שהתקבעו כמצב מתמשך. במצבי לחץ ופחד, המוח הרגשי תופס פיקוד על הגוף, משדר "מצב הישרדות", סוגר את המוח ההגיוני, יותרת הכיליה מתחילה להפריש קורטיזול ואדרנלין למערכות השרירים כדי לעזור להם להילחם באיום, הלב מתחיל לשאוב דם במהירות, אלו מעלים את רמת הלחץ בגוף, ומערכות אחרות בגוף כמו המערכת החיסונית נסגרות, כדי לא להפריע לפעולת ההישרדות. זהו מנגנון הישרדות טבעי. הדפוסים והנורמות בלבלו לנו את המנגנון הזה. פעמון הפחד, שאמור להתריע על סכנה קיומית נקודתית, מופעל רוב או כל הזמן, למרות שרובנו בפועל לא במצב הישרדות, והקיום שלנו איננו בסכנה. אבל אנחנו תופסים את עצמנו במלחמה עם העולם, מזהים בכל דבר כמעט סכנה ואיום, ואף הופכים את המותרות לצורך הישרדותי [כמו המירוץ אחר סמלי ההצלחה – עושר, מעמד חברתי, וכד'.] כאשר אנחנו נמצאים רוב או כל הזמן במצב הפיזיולוגי הזה – הפחד הופך לחרדה. הביטוי הפיזיולוגי לכך הוא רמות גבוהות מידי של קורטיזול ואדרנלין בגוף לאורך זמן, דבר שמרעיל את הגוף, לחץ דם גבוה, מערכת חיסונית שלא מתפקדת, ועוד רעות חולות.
לאנשים שמצויים בהישרדות אמיתית אין את הלוקסוס הזה להיות בחרדה ובדיכאון. כמה חרדה ודיכאון אנחנו מוצאים בעולם השלישי? הם לא זקוקים לפסיכיאטרים ולפרוזאק, וגם לא לאפלטון או למאמר הזה. כי הם במלחמת הישרדות לשמה: הם על סף גוויעה, וזקוקים ללחם ומים וכסות וקורת-גג.
מערכת הדפוסים הזו שבתוכה אנחנו חיים מתסכלת אותנו, משתקת אותנו, ומונעת מאיתנו לראות את מה שיש לנו עכשיו וליהנות ממנו. במצב הזה קשה להיות מאושרים. הפחד מפני הצמא, שעה שהבאר שלנו מלאה ושופעת, הוא צמא שלא יישבר לעולם. [ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, הנביא /הנתינה]
סארטר, במחזה "בדלתיים סגורות", מתאר את הגיהינום כמצב בו כל אחד מהווה לאחר את מראת-חטאיו. כל אחד שופט ומוקיע את האחר – וכל אחד הוא התליין של האחר. השורה המפורסמת ביותר במחזה היא: "הגיהינום זה האחרים". אבל למעשה – הגיהינום זה אנחנו. מכל זווית שלא נסתכל על זה – הגיהינום זה מה שאנחנו עושים לעצמנו. איש אינו אשם בכך: לא האחרים, לא העולם.
כאמור, המצב הזה איננו מחוייב המציאות. אנחנו יכולים להשתחרר מהדפוסים האלה. על כך בהמשך.
