ארכיון קטגוריה: משהו לחשוב עליו

משהו לחשוב עליו: שיר סיום / אווה קילפי

סימן על הקיר - קטנה

לאחרונה התוודעתי למשוררת והסופרת הפינית
אווה קילפי, ולספר שלה: הפרפר חוצה את הכביש
(הוצאת כרמל).

שירים נפלאים, מרגשים, נוקבים – עונג צרוף.
 
הנה אחד מהם – אני מכנה אותו "שיר סיום". 

שתהייה שבת טובה (-:

הפרפר חוצה את הכביש אווה קילפי

הצילום לקוח מאתר טקסט.

את הספר ניתן לרכוש במחיר מוזל באתר אינדיבוק.

מה לאחל לשנת 2014?

רק היגיון, מעט היגיון.
לא מהממשלה הזו חלילה. מהעם, שפעם אחר פעם בוחר באלו שנכשלו, והולך שולל אחר דמגוגיה נוצצת [כבר כתבתי על כך בהקשר אחר].
אני מודעת לכך שככל הנראה זו בקשה/תקווה מופרזת, אולי אפילו מופרכת. אבל אנחנו "מגרדים" את הדקה ה-90, וכבר ניצבים על פי תהום:
תהום מדינית, כלכלית, חברתית, לאומנות קיצונית שמתחזקת, ובעיקר – כפייה דתית מתעצמת.

לנוכח התפשטות הכפייה הדתית בערים;
לנוכח המתחולל בצה"ל: משירת נשים ועד ל"שיחות חובה" של רבנים בנושאי דת על חשבון שעות מנוחה;
ובעיקר – וזה המפחיד ביותר – לנוכח המתחולל בגנים ובבתי הספר הממלכתיים: חדירת הדת במסווה של "תגבור במדעי היהדות", "לימודי רוח וחברה ערכית בישראל", "מדריך/מלווה רוחני" ועוד כהנה וכהנה ביטויים מכובסים הנאמרים במתק שפתיים [לדוגמה כאן] -    
אני תוהה:
כמה סנוניות עוד צריך כדי להבין שהאביב הדתי כבר כאן???

ומי שחושב שזו הגזמה, פרנויה, צרות אופקים או לא יודעת מה – מוזמן לקרוא שוב [או לראשונה] את הסיפור המוזר ומלא תמהון על האי הקטן, האי הגיון. [אפרים סידון ויוסי אבולעפיה, כתר, 1993]

סידון אבולפיה

הסיפור מסתיים כך:
" ואנו תקווה שהכל רק דמיון,
ורוב טיפש הנכנע למיעוט
לא קיים במציאות.
לא קיים במציאות.
וזהו!
"

אבל תקווה ללא פעולות למימושה רק מאפשרת למציאות לעלות על כל דמיון…

שתהייה שנה אזרחית טובה, שנה של היגיון בריא (-:

אגדת הרוח או החותם – כעת בספר אלקטרוני בעברית ובאיטלקית

באביב 1989 נסענו, בת דודתי ואני, לפוזיטנו לשבועיים, "לצייר ולכתוב" [בהתאמה (-: ] .
פוזיטנו הוא כפר קטן ומקסים ששוכן בדרום איטליה, בדרך בין סורנטו לאמאלפי, דרך שנחשבת בפני עצמה לאתר תיירות מהיפים שיש. הכפר נפרש על צלע הר ויורד עד לים, הוא מכיל כביש אחד, חד-סטרי, שמתחיל בקצה העליון של הכפר, מתפתל דרכו למטה עד לקצה האחר. אנשיו חמים ומכניסי אורחים. 
בקיץ הים מלא בסירות קטנות וגדולות שמגיעות מכל העולם ורובצות להן בנחת בים הכחלחל-ירקרק; בחורף האבוס הקטן בו נולד ישו [הוא ניצב בגומחה קטנה חצובה בהר באמצע הכפר] מתעורר לחיים.

לא הספקתי לשרבט הרבה כשהחלה להיכתב, כמו מאליה, בשטף וללא טיוטות, אגדת הרוח או החותם, שהיא למעשה אוסף של שלוש אגדות קצרות: רוח, הר ופרח.
כשנתיים אחר-כך פורסמה האגדה בספרון קטן במהדורה מצומצמת בהוצאת ירון גולן. את צילום הכריכה היפהפה תרם אנדריאה דה לוקה, צלם מאמאלפי, שגם מנהל חנות קטנה ומטריפה בשם La Scuderia del Duca  למוצרי נייר עתיקים [הנייר המפורסם בעבודת יד של אמאלפי], חותמות עתיקות/חדשות, ספרים בכריכות מיוחדות  וכו'. החנות נמצאת במרכז התיירותי של אמאלפי, קרוב לחוף, ומאוד מומלץ לבקר בה. גן עדן לחובבי הניירות, הספרים, החותמות והגרפיקה למיניהם.

האגדה אף זכתה לתרגום לאיטלקית של גאיו שילוני המנוח, שאהב אותה ותרגם אותה באחר-צהריים אחד, וללא תמורה. הגירסה האיטלקית לא פורסמה, אולם הדפסתי אותה בכמה עותקים ולקחתי אותה איתי לפוזיטנו יחד עם הספר בעברית, והשמחה בכפר היתה גדולה (-:.

הספרון הקטן הזה יצר בזמנו כמה אדוות קטנות, הוא נלמד בבית ספר אחד או שניים [לא מצליחה להיזכר היכן]; ואם חשבתי שהוא נשכח [כי אני די שכחתי ממנו], אז ב-2007 מישהו/י באוניברסיטת קליפורניה סרק והעלה אותו לרשת, עם מילות מפתח והכל.

לפני כמה חודשים הספרון שב וצץ לו במפתיע בחיי, כאשר שירי גולן, בתו של ירון, התקשרה ואמרה שהם מסדרים את המחסן וגילו 10 עותקים של האגדה והאם אני רוצה אותם. ברור ששמחתי. זו היתה מעין מחווה מהעבר להווה? מכל מקום, חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הגרסה האיטלקית, שמעולם לא ראתה אור, בספר אלקטרוני; ואם כבר איטלקית, אז למה לא גם את העברית שוב?

בימים אלה הספרים – בעברית ובאיטלקית – עלו לרשת.
הם נמצאים במנדלי מוכר ספרים ברשת, במחיר מופקע של 19 ש"ח. אבל אגדות הן הרי מצרך יקר (-: 
הגרסה האיטלקית נמצאת גם במנדלי, וגם באמאזון העולמי. הקישור כאן הוא לאמאזון איטליה.

אגדת הרוח כריכה חדשה 1                  Ramon new Ital cover

טכסט הכריכה האחורית:

בפוזיטנו, כפר קטן וקסום החבוי לצד הדרך בין סורנטו
ואמאלפי, נכתבה אגדת הרוח, והיא מוקדשת לכל אותם
היודעים לגעת ברוח, בהר, בפרח –
וצורך אין להם בחותם.

אתם מוזמנים לקרוא וליהנות (-:

*
תודה גדולה לאנדריאה דה לוקה מאמאלפי, שנתן את הסכמתו לשוב ולהשתמש בצילום היפהפה הזה לכריכה.
Un grande ringraziamento ad Andrea De Luca, che ha consentito il riutilizzo di questa bellissima fotografia per la copertina.

תודה אוהבת לורד דיה, שעמלה על הכריכה.

תודה גדולה לשירלי פינצי לב, שהגיהה וערכה את התרגום האיטלקי.

תודה מקרב לב לירון גולדשטיין מ"מנדלי מוכר ספרים ברשת" על המקצועיות והאדיבות, ובעיקר על אורך הרוח והנדיבות.

הסיפור שרצה לספר את עצמו

פעם היה סיפור שרצה לספר את עצמו.
הלך הסיפור לערים הגדולות, אבל לאף אחד לא היה זמן בשבילו. כולם מיהרו כל הזמן לכל מקום ולשום מקום, נוקשים במכשירים שבידיהם.
הלך הסיפור לעיירות ולכפרים, וגם שם איש לא שם לב אליו. אותם מכשירים מוזרים.

ישב הסיפור בצד הדרך. עייף, נבוך, מבולבל.
מה יעשה? הרי הוא סיפור. זה מה שהוא, זה מה שהוא יודע לעשות, ובלי לספר הוא פשוט איננו.
לא היה לו מושג מה יעלה בגורלו. אבל הוא ידע שהזמן בעוכריו: ככל שהזמן עובר כך הוא הולך ומתפוגג. עוד מעט יהיה מאוחר מידי, חשב.

תוך כך נפלה עליו תנומה. עוד רגע, והנה הוא יושב על ברכי ילדים, ובחיק מבוגרים, ואלה כמו אלה מצפים ;
והוא מספר על ימים רחוקים וקרובים וכאלה שאולי עוד יבואו וכאלה שכבר לא, על מסעות ועל הרפתקאות, על אהבות ועל געגועים, על שמחה וצער ועל צחוק ובכי, על סופים טובים ועל כאלו שעדיף היה שלא יקרו, ותוך כך הוא משעשע ומסקרן ומלהיב, ומנחם ומלטף ומרגש ומעודד, והאותיות שיצרו מילים שיצרו משפטים שיצרו פסקאות ועמודים מתערסלות להן בין ובתוך וסביב…

כאמור, זה היה פעם

ערה"ש תשע"ד, 4 ספטמבר 2013

פוסט אורח: שנה טובה? אם ואז…

אם ואז
אם  לא תאמינו ש..'מה שהיה הוא שיהיה'
אז  יהיה לכולם טוב יותר
                     
ציונה שמשי

תשעד לוח  שנה

משהו לחשוב עליו: על אנשים ולטאות

סימן על הקיר - קטנהיום אחד מופיעה צלחת מעופפת מעל שמי לונדון, ולאחר נחיתה רועשת ומסורבלת-משהו, מגיח רובוט עצום מתוך כבש החללית, ומבקש לפגוש את הלטאה של בני כדור הארץ.
איש אינו מבין במה מדובר.

פורד מסביר לארתור.

"הוא בא מדמוקרטיה עתיקה מאוד, אתה מבין…"

"אתה רוצה להגיד לי שהוא בא מעולם של לטאות?"

"לא," אמר פורד, […] "זה לא פשוט עד-כדי-כך. זה לא מתקרב בכלל לשום דבר מובן עד-כדי-כך. בעולם שלו, האנשים הם אנשים. המנהיגים הם לטאות. האנשים שונאים את הזוחלים, והזוחלים שולטים באנשים."

"מוזר", אמר ארתור, "חשבתי שאמרת שזאת דמוקרטיה".

"ככה אמרתי", אמר פורד. "זאת דמוקרטיה".

"אם כך", אמר ארתור וקיווה שאינו נשמע סתום עד כדי גיחוך, "למה האנשים לא נפטרים מהלטאות?"

"למען האמת, זה פשוט לא עולה על דעתם," אמר פורד. "לכולם יש זכות בחירה, לכן כולם פחות או יותר מניחים שהממשלה שהם בחרו דומה פחות או יותר לממשלה שהם היו רוצים שתהיה להם."

"אתה מתכוון שהם ממש מצביעים בעד הלטאות?"

"מה, בטח," אמר פורד במשיכת כתפיים, "כמובן."

"אבל," אמר ארתור והעלה שוב את השאלה הגדולה, "למה?"

"כי אם הם לא יצביעו בעד לטאה," אמר פורד, "הלטאה הלא-נכונה עלולה להיבחר. יש לך ג'ין?"

[……]

"אני אבדוק. ספר לי על הלטאות."

פורד משך שוב בכתפיו.

"חלק מהאנשים אומרים שהלטאות הן הדבר הכי טוב שקרה להם אי-פעם," אמר. "הם טועים לגמרי, כמובן, טועים לגמרי ולחלוטין, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה."

דאגלס אדמס / היו שלום, ותודה על כל הדגים. תרגם גבי פלג. כתר 2011.

משהו לחשוב עליו: כוחן של מילים

סימן על הקיר 5

                                              ללא מילים…..

תודה לג'נט כהן

משהו לחשוב עליו: חמדנות העין

סימן על הקיר 5   פעם אחת בארץ רחוקה…
היה בדואי שהיה לו הכל. היו לו גמלים, היו לו סוסים , היו לו  סייחים, היו לו אוהלים, היו לו נשים – כל דבר שבעולם.
יום אחד הוא קם בבוקר ואמר לעצמו שיש לו הכל אבל אין לו משהו חשוב.  החליט שהיום הוא הולך לעיר הגדולה כדי לקנות משהו חשוב באמת. לקח את הגמל, שם עליו ארגז מלא בדינרים, דולרים, אבנים טובות ושרשראות זהב, לבש את הז'קט והשרוואל החדשים ויצא למסע אל עבר העיר הגדולה.

כשהגיע לשער העיר הוא הכניס לכיס שלו כמה שיותר דולרים, פשוט מילא את הכיסים בכל טוב, שם את הארגז שנשאר עדיין מלא בתכשיטים מתחת לאוכף הגמל וכיסה אותו במעיל כדי שאף אחד לא יראה. אחר כך הוא נכנס לעיר הגדולה והתחיל להסתכל בחלונות הראווה של הרחוב המרכזי, אבל גילה שהכל יש לו, וכבר עוד מעט נהיה לילה. הוא התחיל לחפש את הדרך חזרה אל הגמל כדי להגיע למאהל שלו לפני שיחשיך.
אבל אז הוא מצא סימטה קטנה עם חנות נסתרת שבה יש מדף אחד ועליו מוצר אחד – עין גדולה. הוא אמר לעצמו: "וואללה,  זה אין לי". נכנס לחנות וביקש לקנות את העין. המוכר הגמד אומר לו שהעין הזאת במשקל. הוא לוקח את המשקל, שם עליו את העין. המשקל עולה והגמד אומר לו שיתחיל לשים בצד השני כסף, ומה שיוריד את העין זה הסכום שהוא ייקח ממנו עבור העין.
הבדואי מוציא חופן גדול של דולרים, שם אותו על המשקל, ושום דבר. לוקח מהכיס השני את האבנים היקרות ושם על המשקל ושום דבר לא זז. מוציא את האבנים הגדולות ועדיין אין תזוזה. הוא אומר למוכר שיחכה רגע, רץ החוצה אל הגמל שלו, מוציא את הארגז וחוזר לחנות. בא לשים את הארגז על המשקל ואז הוא קולט שיש בדואי זקן שמסתכל עליו.
"מה אתה עושה?" – שואל  אותו הבדואי הזקן, והוא ענה לו שהוא מנסה לקנות עין  והמשקל לא זז, אבל הוא בטוח שעכשיו, אחרי שהוא ישים את הארגז הזה, המשקל יזוז גם יזוז.
הבדואי הזקן מבקש ממנו ללכת אחורה, לשים את הארגז בצד. הוא מוציא מהכיס מטפחת, שם אותה על הצד השני של המשקל  כך שתכסה את מה שכבר יש שם, ואיך שהוא שם אותה, העין יורדת.
הבדואי הצעיר נפעם, אומר לו : "איך עשית את זה? אני שמתי את כל מה שיש לי וזה לא ירד ואתה שמת את המטפחת וכבר זה ירד".
הבדואי הזקן מסתכל עליו אומר לו "חביבי , אתה לא יודע? העין, כמה שהיא רואה יותר, ככה היא רוצה יותר."

תודה לאולי זמר

משהו לחשוב עליו: איש אמיתי

סימן על הקיר 5

"… ידיעה אמיתית יש רק כאשר יש איש אמיתי.
למה אני קורא "איש אמיתי"?

האנשים האמיתיים של פעם לא הלכו נגד מעטים, לא עשו מעשי גבורה, לא תיכננו את מעשיהם. אנשים כאלה לא התחרטו אם שגו ולא התרברבו אם צדקו; אנשים כאלה טיפסו לגבהים ולא רעדו, נכנסו למים ולא נרטבו, נכנסו לאש ולא נשרפו….

האנשים האמיתיים של פעם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות; לא ששו לצאת ולא סירבו להיכנס – הלכו בחטף ובאו בחטף, ותו לא…. לזה אני קורא "איש אמיתי".
לפיכך הייתה שיכחה בליבם, שלווה בפניהם, ורחבות במצחם; קרירים כמו הסתיו, חמימים כמו האביב, קשורים לארבע העונות בשמחתם ובכעסם, הם התאימו את עצמם אל הדברים, ואיש לא ידע את גבולם."

מתוך: ג'ואנג צה, הספר האמיתי של פריחת הדרום, עמ' 62, בתרגומו של דן דאור.
זהו ספרו האחרון של דאור, תרגום ששקד עליו שנים, והפוסט הזה מוקדש לזכרו.

משהו לחשוב עליו: רגעים של יופי

thumb.jpg

אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר. הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.

שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימו משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר. לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים. כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.

במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל.
הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם. הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.

זהו סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת – האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ? האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?

אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות: אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?

תודה לאריאלה וידזר