ארכיון קטגוריה: משהו לחשוב עליו

משהו לחשוב עליו: הנוחיות השוכחת את עצמה – ושנה טובה

thumb.jpg

חכם ה-דאו צ'ואנג-צה אומר: "אתה שוכח את רגליך כשהנעליים נוחות לך. אתה שוכח את מותניך כשהחגורה נוחה לך. אתה שוכח להבחין בין טוב ורע כשהרוח נוחה עליך. כשאין אתה משתנה מבפנים, כשאין אתה הולך אחרי מה שבחוץ, או-אז נוחים עליך הדברים. הנוחיות השוכחת את עצמה, תמיד היא בנוח, לעולם אינה שלא בנוח".
[מתוך: קולות האדמה. תרגום: יואל הופמן]

הקטע מתאר חיים הרמוניים. הרמוניה זו היא הנוחיות השוכחת את עצמה, והיא מושגת כאשר שום דבר לא מטריד אותנו – לא פיזית ולא נפשית [נעליים, חגורה, טוב ורע, העולם הפנימי שלנו והעולם החיצון].
הנוחיות היא שיכחה, מכיוון שכאשר נוח לנו ואנחנו לא מוטרדים מכלום, אנחנו חיים בהרמוניה עם עצמנו ועם העולם. פירוש הדבר: אנחנו שוכחים את קיומם המובחן של דברים. גוף-נפש-עולם הופכים להיות מכלול אחד.
לכן, כאשר אדם נמצא בהרמוניה עם עצמו ועם העולם – הוא מניח לדברים, הוא לא כופה דברים עליו ועל העולם, הוא לא נלחם בעצמו ובעולם. אין לו צורך והוא משוחרר ממושגים והבחנות כמו טוב ורע, מוסכמות, שכר ועונש [שפירושם לא פעם לחץ, פחד וחשש]; הוא פשוט שוכח את עצמו בתוך העולם.

שתהייה לכולנו שנה טובה, שנה של הרמוניה, של נוחיות ששוכחת את עצמה.

 

ליום השואה: קרנפים

thumb.jpg

יום השואה. ביום הזה עולה תמיד שאלה שלא מרפה: האם דבר כזה כמו השואה יכול לקרות שוב?

המחזה "קרנפים" של יונסקו עוסק [גם] בשאלה הזו.
בחרתי להביא כאן מדברי יונסקו על המחזה. אני סבורה שדבריו, לצערי, מאוד רלבנטיים גם היום, ויש בהם אזהרה שכדאי שניקח לתשומת לב.

יונסקו מספר שהרעיון למחזה עלה בו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשקמה קבוצת אנשים ששמה לה כמטרה להילחם באידיאולוגיה הנאצית. "אבל יום אחד החלו לשאול: האם באמת אי-אפשר בנקודה מסוימת קטנה להסכים עמם? מובן שנמשיך להיות אנטי נאצים, אך יתכן שבאחוז אחד הם צודקים". …"וברגע שהרעיון הזה, כמו חיידק, תקף את אחד החברים מיד נדבקו ממנו עוד אחדים".
"הגיע מצב ששאלתי עצמי", מספר יונסקו, "האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק?"

ועוד הוא אומר: "לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין מגיפה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. האם שמתם לב לדבר, שברגע שידידיך שוב אינם שותפים להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם היו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה של 25 השנים האחרונות מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה, לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!"

בראיון משנת 1961 הוא אמר:
"הקרנפים זה לא המון העם. זו רוח הטוטאליטריות. אבל חוויית היסוד היא הנאציפיקציה של מדינה. הייתי עד לתהליך של נאציפיקציה הדרגתית. רבים היינו כשהתנגדנו לנאציזם. ואז לאט-לאט פחת מספרינו. עד שבשלב מסויים אמר אחד מחברינו למשל "בוודאי, הפאשיסטים טועים". וכבר היה לנו ברור אז שהוא נשאב לתוך המערכת. ואכן כעבור שבועיים או שלושה שמענו שהצטרף למפלגה. וכך הצטמצמו שורותינו בהדרגה. כמעט יחידים. התנגדנו מוסרית. אני לא הייתי גיבור. ישבתי בשקט. קשה מאוד להיות גיבור מוסרי ולא להיכנע לתעמולה. חשתי ייסורי מצפון והטרדתי אנשים כי חשבתי אחרת מהם….
וכך המחזה הזה משמש מעין משפט של האינטלקטואלים. כי אם הנאציזם היה אפשרי, זו אשמת האינטלקטואלים. לא הגדולים שבהם, אלא האינטלקטואלים ה"מקצועיים". סופרים, עיתונאים, פרופסורים, וכו'. זו היתה אשמתם…
הקרנפים הם בעצם האינטלקטואלים למחצה, הרבה יותר מ"האדם הפשוט". אני חושב שהאינטלקטואלים לוקים במנטליות של עדר….
לדידי, אינטלקטואל זה איינשטיין, זה אופנהיימר, זה ברגסון. אבל יש רבים שמאמצים סיסמאות ונשבים בכוחן. אני רוצה לומר אינני אוהב את האינטלקטואלים או את האינטלקטואלים-למחצה, כי הם היו – בגרמניה הם היו כולם נאצים לפני המלחמה, בצרפת הם היו פאשיסטים ממש… אני לא אוהב את האינטלקטואלים. הם לא חושבים באמת. הם חושבים שהם חושבים. הם משמיעים סיסמאות, הולכים שבי אחר סיסמאות נעלות. "

ב"פתח דבר" למחזה הוא כתב: "קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות, אבל בשל כך הן אינן חדלות להיות מחלות קולקטיביות חמורות, אשר כל האידיאולוגיות שלהן הן בגדר אליבי… חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם"…

משהו לחשוב עליו: רוח הריב והמדון

thumb.jpg

הֵרַקְלֵס [גיבור יווני אגדי] הלך במשעול צר. ראה על הארץ דבר דומה לתפוח וניסה לרמסו ברגליו. כאשר ראה, שהחפץ גדל פי שניים, הסתער עליו ביתר עוז וחבטו במטה שבידו. התנפח אותו דבר ביותר וחסם את כל הדרך. אז השליך הרקלס את מטהו ועמד משתומם על מקומו. נגלתה אליו אתנה [אלת החכמה] ואמרה לו: "חדל לך, אחי! החפץ הזה הוא רוח הריב והמדון. אם מניחים אותו ואין מתגרים בו, הוא נשאר כמו שהיה תחילה, אך אם נלחמים בו, הוא מתנפח, כמו שראו עיניך."

מתוך: משלי איסופוס, תרגום מיוונית: שלמה שפאן.

משהו לחשוב עליו: הינשוף והחלום

לפני הרבה שנים, רחוק רחוק מכאן, בעץ גדול ועבות, גר ינשוף זקן. יום אחד עבר במקום ילד, והתיישב בצל העץ שבו גר הינשוף.
"למה אתה עצוב, ילד?" שאל הינשוף.
"כי רציתי נורא חתול קטן, ואבא ואמא לא מסכימים".
"אז אולי תחלום על זה?" , הציע הינשוף.
"מה זה חלום?" שאל הילד.
"חלום זה כשרוצים מאוד משהו שאין עכשיו. זה משהו שבו הכל אפשר, כי בחלום אפשר לרצות הכל. ולפעמים, אם רוצים ממש חזק, הרצון גורם לחלום להתגשם".
"ומה קורה אם הוא מתגשם?", שאל הילד.
"תמיד יש חלום נוסף", ענה הינשוף.

עברו שנים. יום אחד עבר במקום איש, והתיישב בצל העץ שבו גר הינשוף.
"שלום, אתה זוכר אותי?" שאל הינשוף.
האיש הביט למעלה, ראה את הינשוף, ואמר בקול עייף: "כן, אני זוכר. אתה לימדת אותי לחלום".
"נכון. כמה חלומות יש לך?" שאל הינשוף.
"אף לא אחד", ענה האיש. "לא נשאר לי אף חלום".
"אף לא אחד? הכיצד?" תמה הינשוף. "זה לא טוב", הוסיף הינשוף ואמר. "צריך תמיד שיהיה חלום."
"אבל בשביל מה? כשרוצים מאוד משהו וזה לא קורה, פעם אחר פעם…"
"כן, אמר הינשוף, "אבל אסור לוותר. חלום זה משהו שאף-פעם לא מוותרים עליו."
"לפעמים, כשמאוד עייפים, מוותרים, כי אין עוד כוח לחלום", ענה האיש.
"לא. חלום לא נגמר אף-פעם", נענע הינשוף בראשו. "לכל היותר מרדימים אותו. או שמים אותו בצד לקצת זמן. אבל אי-אפשר לסיים אותו. לימדתי אותך לחלום. אבל שכחת שחלום זה משהו שבו הכל אפשרי, ולא כל מה שאפשר מתגשם. לפעמים רק חלק קטן, לפעמים רק חלום אחד…"
"כן", אמר האיש. "אבל זה קשה".
"בדרך כלל", הסכים הינשוף. "אבל מה שחשוב באמת הוא לא שרצית משהו, אלא שניסית להגשים את מה שרצית".

עברו שנים. יום אחד עבר במקום זקן, והתיישב בצל העץ שבו גר הינשוף.
"שלום, אתה זוכר אותי?" שאל הינשוף.
הזקן הביט למעלה, ראה את הינשוף, וחייך: "כן, אני זוכר. אתה לימדת אותי לחלום".
"נכון. האם נשארו לך איזה חלום או שניים?"
"חלום או שניים? יש לי הרבה!", צחק הזקן, והוסיף: "אתה יודע, כל הזמן רציתי לדעת אם גם לך יש חלום".
"בוודאי", ענה הינשוף.
"ומה החלום שלך?" שאל הזקן.
"הוא התגשם ברגע זה", חייך הינשוף.
©

משהו לחשוב עליו: מה זו אהבה?

thumb.jpg

לפני כמה זמן קיבלתי מייל מקסים שכותרתו "אז מה זאת אהבה?", ובו אוסף תשובות של ילדים. הנה הן:

  כאשר סבתי חלתה בדלקת עורקים, היא לא יכלה להתכופף ולשים לק בציפורני הרגליים שלה. אז סבא שלי היה עושה זאת בשבילה, אפילו כאשר הוא בעצמו חלה בדלקת עורקים בידיים שלו. זאת אהבה. רבקה בת 6.

  אם מישהו אוהב אותך, יש לו דרך מיוחדת להגיד את השם שלך. ואתה יודע שהשם שלך נמצא בבטחה כאשר הוא נמצא בפה של אותו בנאדם. בילי בן 4.

♪  אהבה זה כשאתה הולך למסעדה כדי לאכול ונותן את רוב הצ'יפס שלך למישהו מבלי לדרוש משהו בתמורה. קריסי בת 6.

♪  אהבה זה משהו שגורם לך לחייך גם כשאתה עייף. טרי בת 4.

♪  אהבה זה כשאמא שלי מכינה קפה לאבי ולוקחת שלוק כדי לוודא שהקפה אכן יצא טעים. דני בן 7.

♪  אהבה זה כשאת אומרת לילד שיש לו חולצה יפה ומאז הוא בא עם אותה החולצה כל יום. נואל בת 7.

♪  אהבה זה כשהכלבלב שלך מלקק לך את כל הפרצוף גם אחרי שהשארת אותו כל היום לבד. מרי-אן בת 4.

♪  כאשר אתה מאוהב, הריסים שלך מתעופפים למעלה ולמטה ומתחתם נופלים כוכבים. קרן בת 6.

♪  אהבה זה כשאמא רואה את אבא בשירותים ולא חושבת שזה מגעיל. מרק בן 6.

♪  אם אינך אוהב, אסור לך בשום אופן לומר "אני אוהב". אבל אם אתה כן אוהב אתה צריך להגיד את זה כל הזמן. אנשים שוכחים. ג'סיקה בת 8.

ולסיום:
♪  ילדון בן 4, ששכנו הזקן איבד את אישתו לא מזמן, ראה שהזקן בוכה. הילדון נכנס לחצרו, טיפס על ברכיו והתיישב עליהם. כשאמו שאלה מה בדיוק הוא אמר לשכן, הילדון ענה: "שום דבר. פשוט עזרתי לו לבכות".

[תודה לאיתן אוגד]

ושתהייה לכולנו שנה טובה, עם המון המון אהבה.

משהו לחשוב עליו: להשחיז את המסור

thumb.jpg

חכם סיני טייל ביער וראה אדם מנסר עץ. הוא עבד קשה והזיע כולו. בירכו לשלום והמשיך. כשחזר הזקן מאוחר יותר, ראה את האיש ממשיך לנסר במאמץ רב, אבל לא נראה שהוא מתקדם במלאכתו.
שאל אותו הזקן: למה לא תעצור רגע ותשחיז את המסור?
ענה האיש: אין לי זמן לעצור, אני חייב להמשיך לנסר את העץ.
[אגדה עממית]

משהו לחשוב עליו: הכלים שאלוהים נותן

thumb.jpg

הסיפור הגיע אלי במייל, ללא שם, רק עם הכותרת "הכלים שאלוהים נותן". קיצרתי אותו מעט. תודה גדולה למי שכתב את הקטע. ותודה לאלישבע מגריל ששלחה לי אותו.

"כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו – רק פעם אחת – איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית – הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו'- החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו, ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אמר לי,"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה – אתה אף פעם לא עשית דבר רע."
אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר" "ששש.., תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הזה – לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים, כל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא ידיים טובות, לזה כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לך את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם. אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. ולפעמים לוקח לנו קצת זמן לגלות את הכלים, בגלל שהם ככה, מתחבאים. אז תהיה סבלן. כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי. ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי – האיש הפשוט והטוב והחכם הזה – נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי. ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-מה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על-ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו. היא מסתכלת על הנייר ושואלת: "מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.
אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.
מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש – גם פה בארץ וגם בחו"ל. היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית. ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) – מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר:" מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים".

משהו לחשוב עליו: המלא והריק

thumb.jpg

"כשאדם חוצה את הנהר בסירה, וסירה ריקה באה ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר-חימה ככל שיהיה, הוא לא ירגז עליה. אך אם יהיה אדם בסירה השנייה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית. אם גם אז לא ישמע לו, הוא יצעק בשלישית, וילווה את דבריו במטר קללות. במקרה הראשון, כאשר באה מולו סירה ריקה, הוא לא רגז כלל, ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד מול הריק, ואילו עתה הוא עומד בפני המלא.
אם אדם היה מרוקן עצמו, וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי היה יכול לפגוע בו?"
מתוך: קולות האדמה. תרגום: יואל הופמן

משהו לחשוב עליו: דרכם של המבוגרים

thumb.jpg

"יש לי יסוד לשער כי הכוכב שממנו בא הנסיך הקטן הוא הכוכבית הידועה בסימן "ב-612". אסטרונום תורכי גילה אותה בשנת 1909. התוכן התורכי הופיע בועידה בינלאומית לאסטרונומיה והוכיח את תגליתו באותות ובמופתים. אך איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר.
כך דרכם של מבוגרים…
… בשנת 1920 חזר התוכן והוכיח את תגליתו. הפעם הופיע בחליפה אירופית הדורה מאוד והכל קיבלו את דעתו.
… כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו?"……
רק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? … כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו.
אם תספרו למבוגרים: "ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות, בחלונותיו פרחי גרניום ויונים שוכנות על גגו" – לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין אלא אם כן תאמרו להם: "ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה". רק אז יקראו בהתפעלות: "מה יפה בית זה!"…
מתוך: הנסיך הקטן, פרק 4
[תודה לגלעד בוצ'וק].

משהו לחשוב עליו: צלם אנוש

thumb.jpg

תמונה זו צולמה ב-1994 בעת הרעב הגדול בסודן על-ידי קווין קארטר.צילום ילד ועיט

בתמונה ילדה קטנה מוכת רעב מנסה לזחול בשארית כוחותיה לעבר מחנה אוכל של האו"ם, שנמצא במרחק קילומטר. עיט צופה בה, מחכה בסבלנות.
קארטר נתקל בילדה שעה שהסתובב באזור. בעוד הוא מסדר את חצובת המצלמה כדי לצלם אותה, עיט נחת לידה. בשקט, כדי לא להפריע לעיט, הוא מיקם עצמו בזווית הטובה ביותר לצילום, וחיכה כעשרים דקות בתקווה שהעיט יפרוש כנפיו. לבסוף צילם את התמונה, גירש את הציפור, וצפה בילדה הקטנה שעה שחידשה את מאבקה לקום ולזחול.
אחר-כך, כך סיפר, התיישב מתחת לעץ, הדליק סיגריה, דיבר עם אלוהים ובכה.
לא ידוע מה עלה בגורל הילדה.

הצילום היכה בהלם וזיעזע את העולם, וזיכה את קארטר בפרס פוליצר.