בימים טרופים אלה, לאור "חגיגת" העליהום על שוברים שתיקה ושאר ארגוני זכויות אדם כאן בהנהגתו של נתניהו ובניצוחו על מקהלת המסיתים, הכי רועמת היא שתיקתם של רוב אנשי האקדמיה. ואמנם מידי פעם נזרקת לחלל המילה "התקרנפות", קרנפים", אבל כמה אנחנו בדיוק זוכרים את המחזה הנפלא הזה?
אני מביאה כאן ניתוח קצר של "קרנפים", הלקוח מתוך ספר בכתובים שעוסק באבסורד בדרמה המערבית.
הכל בא בהדרגה – אבל בפתאומיות.
לפתע, ביום א' בבוקר [שבת], מופיע קרנף בכיכר העיר. בהתחלה אחד, ולא בטוח שהיתה לו קרן אחת או שתיים, ואחר כך עוד אחד. התוצאה, באופן טבעי ומובן – בהלה: אנשים נבהלים, מלצרית שומטת מגש עם צלחת וכוסות, חתול נדרס ושותת דם.
למחרת, במשרד, מתנהל ויכוח עירני בנושא: היה קרנף או לא היה?
תוך כדי ויכוח – שועט קרנף אל מדרגות הבניין, הורס אותן, כולם כמובן נבהלים, אי-אפשר לצאת, מזעיקים מכבי אש לחילוץ, ואלו מתעכבים כי הם הוזעקו לעוד מקומות בעיר שנפגעו על-ידי קרנפים;
בהמשך – רעש, מהומה, קרנפים מתחילים להתרבות, ותוך כדי כך – יש דיונים על כל העניין הזה, דעות שונות מוצגות, אנחנו עדים גם לתהליך התקרנפות בפועל של אחת הדמויות – ז'אן, ובסיום כולם התקרנפו, להוציא את הדמות שהכי פחות סביר שתחזיק מעמד.
הדמויות המרכזיות:
ברנז'ה וז'אן, שהם חברים; דייזי, פקידה שעובדת יחד עם ברנז'ה, והוא מאוהב בה בסתר; בוטאר ודודאר גם הם פקידים במשרד של ברנז'ה. בוטאר הוא מורה בדימוס, דודאר הוא בעל תואר במשפטים, והלוגיקן.
◆
העיסוק בקיום האנושי הפרטי ברמה היומיומית שלו, מה שקאמי מכנה "התפאורה", מאוד מצומצם כאן. הוא מופיע ברמז או שניים, ובדמות אחת בלבד: ברנז'ה.
ברנז'ה הוא אדם פשוט, לא מלומד, הוא עובד כפקיד במשרד, והעסק הזה של החיים קצת גדול עליו. הוא לבוש ברישול, על גבול המוזנח, לא מגולח. הוא מודע לשגרת החיים חסרת הטעם, והוא לא מרוצה ממנה. העבודה במשרד, 8 שעות, רק שלושה שבועות חופשה בקיץ [עמ' 11] – זה מייאש אותו. "אני לא מסתגל לחיים", הוא אומר [עמ' 12]. הוא גם לא מסתדר עם אנשים, וגם לא עם עצמו, והשתייה היא דרכו לברוח מהמציאות, ומעצמו. כשהוא שותה, הוא משתחרר, הוא נינוח.
ז'אן ידידו מציע לו את התשובה: תיצמד לתפאורה. החיים הם מאבק, צריך להילחם. הנשק – כוח רצון, נשק הסובלנות וההשכלה, נשק החכמה, שכל חריף ומזהיר. [עמ' 30]
איך עושים זאת? ז'אן מסביר לברנז'ה: חסוך בשתייה, הופעה מסודרת, להתעדכן בתרבות ובספרות… [עמ' 32] "זה יחלץ אותך מהמועקה ויעצב את רוחך. תוך ארבעה שבועות תהייה לאדם תרבותי!" [עמ' 33].
כלומר – אדם תרבותי לא סובל ממועקות קיומיות.
◆
אבל מהר מאוד יונסקו עוזב את מישור הקיום האנושי הפרטי, ומעביר אותנו למישור הרחב יותר : האדם והחברה. הבעיות האישיות של הפרט [ברנז'ה], מתגמדות עד נעלמות מול בעיות החברה.
על רקע תופעה בלתי מובנת, בלתי נתפסת, אבסורדית: הפיכת בני-אדם לקרנפים – יונסקו משרטט תמונה כואבת מאוד של החברה האנושית הלכאורה נאורה. המחזה נכתב כביקורת מפורשת על החברה שאיפשרה את עליית הנאציזם לשלטון.
תמונת הפתיחה מאוד ריאליסטית: מציאות יומיומית שלווה בעיירה קרתנית, שמתנהלת לפי הרגלים קבועים, ודמויות שעסוקות בעיסוקים יומיומיים: שני חברים, ברנז'ה וז'אן, יושבים כהרגלם בכל יום א' לשתות קפה… עקרת בית עורכת קניות… אבל הכל מתהפך כאשר, ללא כל סיבה או הסבר הגיוני כלשהו, פורץ בשעטה קרנף לכיכר העיר ומרעיד הכל.
ברור שהופעת הקרנף מעוררת פחד, וצורך למצוא הסבר. וכאן מתחיל מחול שדים של ניסיונות להסביר.
הלוגיקן משכנע את כולם שיש לו הסבר, ומתחיל להסתבך בהסברים לוגיים על היקשים, ומתקבל מעין ג'יבריש אחד גדול חסר-היגיון לחלוטין – וחסר-מובן. [עמ' 33, 49, 51]
ברנז'ה מנסה למצוא הסבר "ממשי" [עמ' 22]: "אולי התחבא מתחת לאבן… ברח מגן חיות… אולי בנה את קנו על ענף יבש?" הסברים שמעידים על כך שבעצם זה לא מעניין אותו. הוא עסוק בצרות האישיות שלו. ז'אן מגיב ברצינות, ושולל את ההסברים הללו אחד לאחד [עמ' 21-22]: אין גן חיות, אין ביצות, אין קרקס.
אין שום הסבר, ולא יכול להיות שום הסבר לתופעה כזו. האבסורדיות חוגגת, והשכל האנושי לא מסוגל להתמודד עמה.
לאור כישלון הלוגיקה והרציונליות, מה שנותר הוא ויכוח תפל ועקר לגבי מוצאו של הקרנף: אפריקני או אסייאתי, והאם הוא חד קרני או דו קרני. ואכן הוויכוח האירוני הזה הופך להיות המרכזי, שזה האבסורד בהתגלמותו לנוכח מה שקורה בפועל. ועוד נחזור ללוגיקה ולרציונליות בהמשך.
הדמויות מייצגות את הקשת החברתית, וכל אחת מהן נותנת את הזווית שלה לעניין ההתקרנפות.
ז'אן הוא הטיפוס הנורמטיבי הקלאסי. הוא מחשיב את עצמו, הוא דעתן, הוא מאוד מרוצה מחייו,
מקפיד על לבושו, פועל על-פי כללי הנימוס הראויים, יודע תמיד מה טוב ומה מוסרי, לכאורה הוא איש תרבות ההולך עם רוח הזמן [מבקר בהצגותיו של יונסקו] – הוא מחשיב עצמו ל"אדם עליון" – והנימוק: מילוי חובתו כפקיד [עמ' 12]. הכוח שלו נובע מהיותו אדם מוסרי [עמ' 27].
הוא מטיף מוסר לברנז'ה: תפסיק לאחר, אל תשתה, תהייה מסודר, תלבש עניבה, מקטורן – אבל בפועל גם הוא עושה זאת: הוא מאחר לפגישה עם ברנז'ה ; הוא שותה ערק ; הוא מבקר את ברנז'ה על ששתה לשוכרה במסיבת יום הולדת של ידידו וטוען שהוא עצמו נמנע מלבוא, אלא שעד מהרה מסתבר, שהוא לא הוזמן כלל. כשברנז'ה מזמין אותו לצפות בהצגה הוא אומר שעליו לפגוש ידידים בבית המרזח [ עמ' 35]… וכשברנז'ה מעיר לו על כך, ז'אן עונה בזעם: "ידידי היקר, סנונית אחת לא תאפשר את האביב… ביני לבינך אין כל דמיון…" [עמ' 36]. הוא מרצה לברנז'ה על חשיבות ה"בילויים האינטליגנטיים" [עמ' 33], אך הוא מתחמק מלקחת בהם חלק.
גם האמירה לברנז'ה: "תוך ארבעה שבועות תהיה לאדם תרבותי!" [עמ' 33] מעידה על קליפה תרבותית שאין מאחוריה כלום.
מבחינתו של ז'אן, ההקפדה על הלבוש, על ההופעה החיצונית ועל הגינונים הטובים כמוה כרכישת השכלה ותרבות. אבל אלו מעטה חיצוני בלבד, תפאורה, ואין לו שום קשר למהות האנושית האמיתית.
המוטו שלו: צריך להיות מעודכנים. [עמ' 31] אבל ה"עדכון" הזה הוא בעצם להיות כמו כולם, להיסחף עם הזרם. וז'אן הוא בין הראשונים שמתקרנפים. ואז גם מתגלה דמותו האמיתית/כאשר הוא מתקרנף, מתגלה דמותו האמיתית.
הוא לא מאמין בידידות, לא אכפת לו מבני אדם, הם מגעילים אותו, ואם יעמדו בדרכו ירמוס אותם [עמ' 94], קרנפים הם יצורים כמונו, וגם להם הזכות לחיות [עמ' 97];
כשברנז'ה אומר לו שאין לו בעיה עם הקרנפים בתנאי שלא יהרסו לאנשים את החיים, והרי לנו יש מוסר, ז'אן, שהתהדר בכך שהוא אדם מוסרי, מתרגז ואומר:
"המוסר! יופי של מוסר, נמאס לי מהמוסר, צורה לו למוסר! צריך להתעלות מעל למוסר". [עמ' 98]
במקום המוסר, הוא מציע את הטבע, כי לטבע יש חוקים משלו, והמוסר נוגד את הטבע.
ברנז'ה מנסה להבין: "אתה רוצה להחליף את חוקי המוסר בחוקי הג'ונגל", וז'אן אומר במפורש: כן. "צריך לכונן מחדש את תשתית חיינו. צריך לשוב לשלימות הראשונית".
והוא מציע להרוס את התרבות האנושית, ואז לכולם יהיה טוב. [עמ' 98] "אבד הכלח על האנושיות!" [עמ' 99], והוא לא רוצה יותר לשמוע את המילה "אדם".
וכשברנז'ה שואל אותו אם הוא רוצה להיות קרנף, ז'אן משיב: למה לא? "אין לי דעות קדומות כמוך" [עמ' 99].
דעות קדומות – זו דוגמה לדמגוגיה. אם התנגדות להתקרנף זו דעה קדומה, כלומר – התקרנפות זו נאורות, קידמה, פתיחות מחשבתית…
בוטאר הוא מורה בדימוס, וכנראה מורה מתוסכל.
הוא לא למד באוניברסיטה, וכנראה זה מציק לו, כי הוא תוקף את דודאר, שיש לו תואר במשפטים, ואומר שאוניברסיטאות לא משתוות לבית-ספר יסודי [עמ' 62], ושאקדמאים לוקים בחוסר צלילות-דעת, בחוסר חוש הבחנה וגישה מעשית, לאקדמאים יש חשיבה מופשטת, והם לא מבינים שום דבר מהחיים [עמ' 63].
הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב "דברים מדוייקים, שהוכחו באופן מדעי", ומהלך חשיבה שיטתי ומדוייק [עמ' 58], הוא מתנגד לגזענות, בז לכנסייה ולדת [עמ' 60], נאבק בבערות.
הוא מאמין רק ל-מה שהוא רואה, ולא ל-מה שכתוב בעיתונים, קרנף מופיע רק בספרי הלימוד, לא במציאות, הוא לא מאמין למיתוסים, גם לא לצלחות מעופפות [עמ' 65].
אבל – ברגע שאי אפשר עוד להתכחש למציאות הקרנפים – הוא מעמיד פנים שיש לו הסבר, זו מעין פרובוקציה שעוד ידובר בה… וכשהוא הופך לקרנף, דייזי מספרת שמילותיו האנושיות האחרונות היו: "צריך לצעוד עם הזמן" [עמ' 128], שזה ביטוי כמעט זהה ל-"להתעדכן". מה קרה לחשיבה שיטתית, מדויקת? היא נעלמה.
דודאר הוא כאמור בעל תואר במשפטים, טיפוס שהיינו מכנים "מיושב בדעתו".
הוא דמות האינטלקטואל שיונסקו יוצא נגדו – האינטלקטואל קר הרוח שבאופן מחושב מצטרף לעדר.
דמותו מתגלה כאשר הוא בא לבקר את ברנז'ה, שיושב בבית, עדיין המום מהפיכת ידידו הקרוב ז'אן לקרנף מול עיניו. [מערכה 3]
הוא מנסה לעודד אותו, והשיחה שמתפתחת שם היא לב המחזה.
ברור שההתקרנפות היא תופעה לא רק מדאיגה, אלא גם מזעזעת, כפי שאומר ברנז'ה [עמ' 109], ואי-אפשר להסביר אותה.
דודאר משוכנע שקיים הסבר מניח את הדעת. ה"נימוק": "זה קיים, לכן חייב להיות הסבר" [עמ' 109]. וה"הסבר":
אולי ז'אן אהב את אוויר הכפר ורצה להפיג את המתח, אולי מר פרפר [מנהל המשרד] רצה לחלץ עצמות….
ובכלל – לא צריך לדאוג בגלל כמה מקרי התקרנפות. ואולי זו בכלל מחלה שתעבור…
שאון הקרנפים בחוץ גובר, וברנז'ה נלחץ יותר ויותר. ודודאר:
תתעלם מהם, במה הם מפריעים לך […] [עמ' 110] הם לא יתקפו אותך… [עמ' 113]
הוא אומר לברנז'ה שאין לו חוש הומור, שייקח את הדברים בקלות [עמ' 114], שלא ישפוט… הוא לא מצדד בקרנפים, כמובן, אבל הוא התרגל לתופעה [עמ' 114]. וה"הסבר": "אם תופעה כזו מתחוללת – הרי שבעליל נעוץ בה מניע…" [עמ' 115]
וכשברנז'ה אומר שהוא לא יכול לסבול את זה, לקבל את זה, ושיכתוב לעיתונים, יפנה לממשל, דודאר משיב:
"איזו זכות מוסרית יש לך להתערב בכלל…" !!! [עמ' 115]. "מספר אנשים ביקשו להחליף את עורם. הם לא הרגישו בנוח בשלהם. הרי הם חופשיים וזה עניינם." [עמ' 116].
ברנז'ה מתעקש: צריך לעקור את הרע מן השורש".
ודודאר: " הרע? איזה רע? סתם מילה נבובה!….. [עמ' 116
ובהמשך [עמ' 120 – 123]: דודאר מדבר בזכות הפתיחות והסובלנות, הצורך להבין את האחרים, לבוא עם גישה אוהדת, או לפחות נייטרלית: "מן הראוי שמלכתחילה גישתנו תהייה אוהדת או, לפחות, נייטרלית, ועליה לגלות את הפתיחות האופיינית לחשיבה מדעית. הכל הגיוני, ולהבין, פירושו להצדיק". [עמ' 121]
ולאט לאט אנחנו מתחילים לראות את תהליך ההתקרנפות של דודאר. הוא לא אוהד שלהם, אבל – – צריך לראות את הדברים באור נכון ובקור-רוח, אין פגם של ממש בכל מה שהוא טבעי, לראות פגם בכל דבר זו תכונה של אינקוויזיטורים….
ברנז'ה מופתע, ושואל: לדעתך זה טבעי?
דודאר: מה טבעי יותר מקרנף?
ברנז'ה: אבל אדם שהופך לקרנף, הרי זו אנורמליה, ואין על כך עוררין.
דודאר: נו, אל תגזים… האם אפשר לדעת איפה הגבול בין נורמליות לבין אנורמליות? הן מבחינה פילוסופית הן מבחינה רפואית, איש טרם פתר את הבעיה. מן הדין שתתעדכן בסוגייה." [עמ' 121]
כמו ז'אן ובוטאר, גם דודאר, על סף התקרנפותו, מדבר על להתעדכן, לצעוד עם הזמן, להתעדכן בסוגייה.
ברור שהתגובה הטבעית היא זו של ברנז'ה: מיגרנות, סיוטי לילה, פחד. הרי במצב כזה אין כל מקום להומור.
התגובה השלווה והאטומה אפילו של דודאר היא המפחידה כאן, אולי אפילו יותר מהקרנפים עצמם. הוא רואה בקרנפים "תמימות טבעית" [עמ' 113], תיאור שמנוגד לחלוטין לאופי האלים שמתגלה במחזה.
נקודה חשובה שיש לשים לב אליה היא ההתקרנפות עצמה. ברנז'ה מכנה אותה "עניין אורגני" [עמ' 110]. כלומר – מהותי, פנימי, שינוי שמשנה את עצם ההוויה! גם פיזית! ולא בטוח שיש דרך חזרה מהמצב הזה.
– בתוך כל ההתקרנפות – הקיום האנושי והפרטי פשוט נמחק.
הקרנפים דומים זה לזה שתי טיפות מים [הלוגיקן ניתן לזיהוי רק על-פי כובעו] ולא ניתן להבחין ביניהם. הזהות הפרטית נעלמת. דומה בולטת היא ההערה הצינית של דודאר על הלוגיקן שהתקרנף, וכל מה שנותר ממנו הוא כובע הקש שמושחל על הקרן: "הוא בכל זאת שמר שריד מאישיותו הראשונית" [עמ' 125].
וההערה הזו משליכה גם על המצב, ואי-אפשר להימלט מההקבלה לניטשה ולתיאוריו את העדריות. "קרנפים" הוא תיאור קלאסי וחזק לעדריות, להיסחפות האוטומטית אחר ההמון, ותחושת החסות שההשתייכות לעדר נותנת.
זה מאוד מזכיר את "זמנים מודרניים" של צ'פלין. ראשית, סצנת הפתיחה: רואים עדר של כבשים, שמתחלף לעדר אנשים… והסצנה של הגשת האוכל והקהל הרוקד, שהיא מטאפורה להיסחפות עם הזרם. גם כשלא רוצים ומשתדלים להילחם נגדו – הפרט עדיין חסר-אונים.
◆
הלעג למדע, לרציונליות, לפילוסופיה כניסיון להסביר את התופעה האבסורדית, קיים לכל אורך המחזה. עוצמת הרגשות הבהמיים גוברת על מה שאמור להיות לב החברה המערבית: הרציונליות.
החשיבה הרציונלית מוצגת כמי שמהווה את עוגן הקיום: אם נחשוב – הכל יהיה בסדר.
כך, למשל, ז'אן אומר לברנז'ה [עמ' 28]:
"אתה לא קיים, ידידי היקר, מפני שאתה לא חושב. חשוב והיית". זוהי פרפראזה [אירונית?] על האימרה של דקארט: אני חושב משמע אני קיים.
אבל, ברור לנו שהופעתם האבסורדית וחסרת הפשר של הקרנפים מחסלת כל ניסיון להסבר רציונלי. והשימוש ברציונליות הופך להיות פארסה אחת גדולה:
בוטאר, שחושב שצריך להוכיח כל דבר באופן מדעי [עמ' 58], קובע: מה שלא ניתן להוכחה הוא לא קיים, ולכן "קרנף בארצנו לא היה ולא נברא" [עמ' 64].
כהמשך לכך, דודאר "מנמק" [עמ' 109]: "זה קיים, על כן חייב להיות הסבר" .
וכל מה שנותר מהלוגיקן הוא הכובע שמושחל על הקרן. גם הלוגיקה הצטרפה לעדר, כלומר – נעלמה.
זה בא לידי ביטוי גם בהתפוררות השפה האנושית. גם היא מתקרנפת והופכת לבליל חרחורים חסרי-שחר.
וקיים גם הלעג על דרך החשיבה הרציונלית עצמה, בצורת הנמקות שאין בהן כלום.
"נימוק" מאוד "משכנע" הוא של ז'אן, שאומר: "יש לי כוח משום שיש לי כוח". [עמ' 27]
הלוגיקן אומר שההיגיון הוא דבר גדול – בתנאי שלא משתמשים בו שימוש מופרז [עמ' 28]
הלוגיקן מזהה צדק עם היגיון [עמ' 35]; וכמובן שאין שום קשר בין השניים. גם הג'יבריש הלוגי שהוא מציג מעצים את אפסות ההיגיון /לוגיקה.
דודאר משווה את פתיחותו ואת שאיפת הנייטרליות שלו לחשיבה מדעית (121), ומוסיף: "הכול הגיוני, ולהבין פירושו להצדיק" [עמ' 121]. אבל מאחורי טענת ההיגיון ניצב הדבר האבסורדי ביותר: הפיכת אנשים לקרנפים.
ולבסוף מסקנתה של דייזי [עמ' 147]: "העולם הוא הצודק, לא אתה ולא אני".
אלא שכל ה"מסקנות" הללו אין להן כל קשר להיגיון. צדק – להצדיק – פירושו לחפש תירוצים כדי להסביר תופעות א-נורמליות, כדי לא להילחם בהן. לסדר את המציאות כפי שנוח לנו. זהו דיסוננס קוגניטיבי.
[צדק – להצדיק – פירושו לסדר את המציאות כפי שנוח לןנו. דיסוננס קוגניטיבי]
◆
יונסקו עצמו מבהיר היטב בראיון [רדיו קנדה, 1961] את כוונותיו בקרנפים:
בקרנפים מופיעה דמות מוגדרת, בעלת מעמד אזרחי; אבל, אומר יונסקו, "הוא מריונטה שאינה רוצה עוד להיות מריונטה." [הכוונה היא לברנז'ה.]
ועוד הוא אומר:
" קרנפים קצר הצלחה רבה. למרות הביקורת. המבקרים נעלבו ממנו. הם חשבו שאולי הם עצמם הקרנפים. המבקרים, וכן אותם אנשים הנחשבים אינטלקטואלים, אינטלקטואלים-למחצה. לדידי, אינטלקטואל זה איינשטיין, זה אופנהיימר, זה ברגסון. אבל יש רבים שמאמצים סיסמאות ונשבים בכוחן. אני רוצה לומר אינני אוהב את האינטלקטואלים או את האינטלקטואלים-למחצה, כי הם היו – בגרמניה הם היו כולם נאצים לפני המלחמה, בצרפת הם היו פאשיסטים ממש. כעת הם בשמאל, כי רוסיה היא מדינה חזקה מאוד. אני לא אוהב את האינטלקטואלים. הם לא חושבים באמת. הם חושבים שהם חושבים. הם משמיעים סיסמאות, הולכים שבי אחר סיסמאות נעלות."
ויונסקו אומר חד וחלק:
"זו הכוונה בקרנפות. הקרנפים הם בעצם האינטלקטואלים למחצה, פסאודו-אינטלקטואלים, הרבה יותר מ"האדם הפשוט". אני חושב שהאינטלקטואלים לוקים במנטליות של עדר. [המונים]
הקרנפים זה לא המון העם! זו רוח הטוטאליטריות. אבל חוויית היסוד היא הנאציפיקציה של מדינה. הייתי עד לתהליך של נאציפיקציה הדרגתית. רבים היינו כשהתנגדנו לנאציזם. ואז לאט-לאט פחת מספרינו. עד שבשלב מסוים אמר אחד מחברינו למשל "בוודאי, הפאשיסטים טועים". וכבר היה לנו ברור אז שהוא נשאב לתוך המערכת. ואכן כעבור שבועיים או שלושה שמענו שהצטרף למפלגה. וכך הצטמצמו שורותינו בהדרגה. כמעט יחידים. התנגדנו מוסרית. אני לא הייתי גיבור. ישבתי בשקט. קשה מאוד להיות גיבור מוסרי ולא להיכנע לתעמולה. חשתי ייסורי מצפון והטרדתי אנשים כי חשבתי אחרת מהם.
וכך המחזה הזה משמש מעין משפט של האינטלקטואלים. כי אם הנאציזם היה אפשרי, זו אשמת האינטלקטואלים. לא הגדולים שבהם, אלא האינטלקטואלים ה"מקצועיים". סופרים, עיתונאים, פרופסורים, וכדומה. זו היתה אשמתם.
עם זאת – יונסקו מודע היטב למהות האנושית, ולבעייתיות שבלהיות יוצא-דופן.
ב"פתח דבר" למחזה הוא כתב: "קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות, אבל בשל כך הן אינן חדלות להיות מחלות קולקטיביות חמורות, אשר כל האידיאולוגיות שלהן הן בגדר אליבי… חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם"…
יונסקו מספר שהרעיון למחזה עלה בו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשקמה קבוצת אנשים ששמה לה כמטרה להילחם באידיאולוגיה הנאצית. אבל יום אחד החלו לשאול: האם באמת אי-אפשר בנקודה מסוימת קטנה להסכים עמם? מובן שנמשיך להיות אנטי נאצים, אך יתכן שבאחוז אחד הם צודקים". …"וברגע שהרעיון הזה, כמו חיידק, תקף את אחד החברים מיד נדבקו ממנו עוד אחדים".
הגיע מצב ששאלתי עצמי, מספר יונסקו, האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? ועוד הוא אומר: "לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין מגיפה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. האם שמתם לב לדבר, שברגע שידידיך שוב אינם שותפים להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם היו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה של 25 השנים האחרונות מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה, לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!"
הנקודה הזו מופיעה במחזה כאשר ברנז'ה ודייזי נשארים לבד, מול כל הקרנפים, מנסים להיאחז זה בזה, לשאוב כוח האחד מהשני, ואז דייזי מתחילה לאט לאט להישמט [עמ' 144]
היא מתחילה לחשוב:
"אולי אנחנו אשמים? עלינו לנהוג באיפוק, למצוא את שביל הזהב, למצוא איתם שפה משותפת… " [עמ' 145].
ברנז'ה עונה לה: הם לא יכולים להבין את שפתינו.
ודייזי: אין ברירה. אין פתרון אחר.
וכאשר ברנז'ה אומר שהם יהיו כמו אדם וחוה, יצרו עולם חדש – דייזי מסרבת ואומרת:
"אולי אנחנו אלה הזקוקים להצלה? אולי אנחנו האנורמליים?"
היא מתבוננת בקרנפים סביבה, ואומרת:
הם נראים עליזים, מרגישים בנוח בעורם, הם לא נראים משוגעים, הם לגמרי טבעיים, היו להם סיבות [עמ' 147].
ברנז'ה מתעקש, כמעט בייאוש: "אנחנו הצודקים, דייזי, אני מבטיח לך."
ודייזי: "איזו יומרנות… אין צדק מוחלט. העולם הוא הצודק. לא אתה ולא אני."
ואפילו האהבה אין לה כבר מקום [עמ' 148].
דייזי מתאהבת בכוח ובעוצמה של הקרנפים. פתאום הנחרות שלהם נשמעות לה כשירה עריבה, פתאום הם רוקדים יפה, הם יפים, הם אלילים [עמ' 149] …. אותם קרנפים, שבשיחה במשרד היא אומרת עליהם "זה בעל חיים מגושם מאוד ומכוער" [עמ' 60] – כעת הוא יפה, הוא אליל…
כאשר כולם מצטרפים לעדר – גם החזקים, הדעתניים, הנורמטיביים – אז אולי באמת יש דברים בגו? אולי באמת הם הצודקים?
בסופו של דבר, לא בטוח שרק עניין ההתקרנפות כאן. כי גם לפני כן החברה מתנהלת למעשה באותו אופן: על-פי מוסכמות ריקות, על-פי הכתבה נורמטיבית, וכולם הולכים בעיניים עצומות כעדר גדול אחרי הנורמות, בלי לעצור לרגע ולשאול, לחשוב. וגם כאשר קורים דברים חריגים – הרוב מעדיפים לעצום עיניים ולא לראות.
אולי כובע הקש של הלוגיקן מסמל את זה, כי אם כובע הקש שמושחל על הקרן מסמל משהו מהאישיות הראשונית, אז מלכתחילה לא היה באישיות הזו ממש.
דודאר מבטא היטב את ה"נימוק" העדרי: עמ' 134 – יש לי מוסר כליות. חובתי ללכת בעקבות מנהליי ועמיתיי, לטוב ולרע… אני מעדיף את השמחה הגדולה והאוניברסלית…
ברנז'ה הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי. הוא אדם פשוט, לא מתוחכם, הצרות של עולם לא מעניינות אותו, הוא מרוכז בעצמו, באומללותו – ומחוסר ברירה הוא מוצא עצמו האדם האחרון ששומר על צלם אנוש. מחוסר ברירה הוא שם בצד את הבעיות האישיות שלו ומנסה להתמודד עם תופעת ההתקרנפות.
ואולי ברנז'ה לא מתקרנף מכיוון שמלכתחילה הוא לא היה חלק מהחברה. הוא לא משכיל, הוא לא הלך לתיאטרון, לא קרא ספרות, לא ביקר במוזיאונים, היתה לו בעיה עם תפאורת החיים: המשרד, 8 שעות, החיים היו קצת גדולים עליו. כפי שאומר לו דודאר [עמ' 116]: "לעולם לא תהפוך לקרנף… חסרה בך הנטייה!"
אבל גם ברנז'ה, באופן כלשהו, מצטרף לקרנפים, בכך שהוא מצטער שלא הפך לכזה.
◆
ונשאלת השאלה: האם דברים כאלה יכולים עדיין לקרות? התשובה, לדעתי, היא: כן.
בעמ' 24, ז'אן אומר: "מן הראוי שלא תהיינה תופעות כאלה". ברנז'ה עונה לו, שזו חיית-פרא אכזרית, שנכחדה מזמן, שלא קיימת. אלא שהמחזה מבהיר היטב שהחיה הזו מאוד קיימת בנו.
אם נחזור לניטשה ולעדריות – זה בדיוק העניין. כל עוד האדם לא ימצא בתוך עצמו את מקור הכוח שלו – פאשיזם, נאציזם, סטאליניזם ודומיהם ימשיכו לחיות.
[קרנפים/ יוג'ין יונסקו. הוצאת אור-עם. תרגום: חיה ומיכאל אדם. 1984 ]
* מתוך ספר שבכתובים.
© כל הזכויות שמורות.
