ארכיון קטגוריה: פילוסופיה

פרופ' ציונה שמשי על שני ספרים שלי

ציונה

אגדת הרוח או החותם – כעת בספר אלקטרוני בעברית ובאיטלקית

באביב 1989 נסענו, בת דודתי ואני, לפוזיטנו לשבועיים, "לצייר ולכתוב" [בהתאמה (-: ] .
פוזיטנו הוא כפר קטן ומקסים ששוכן בדרום איטליה, בדרך בין סורנטו לאמאלפי, דרך שנחשבת בפני עצמה לאתר תיירות מהיפים שיש. הכפר נפרש על צלע הר ויורד עד לים, הוא מכיל כביש אחד, חד-סטרי, שמתחיל בקצה העליון של הכפר, מתפתל דרכו למטה עד לקצה האחר. אנשיו חמים ומכניסי אורחים. 
בקיץ הים מלא בסירות קטנות וגדולות שמגיעות מכל העולם ורובצות להן בנחת בים הכחלחל-ירקרק; בחורף האבוס הקטן בו נולד ישו [הוא ניצב בגומחה קטנה חצובה בהר באמצע הכפר] מתעורר לחיים.

לא הספקתי לשרבט הרבה כשהחלה להיכתב, כמו מאליה, בשטף וללא טיוטות, אגדת הרוח או החותם, שהיא למעשה אוסף של שלוש אגדות קצרות: רוח, הר ופרח.
כשנתיים אחר-כך פורסמה האגדה בספרון קטן במהדורה מצומצמת בהוצאת ירון גולן. את צילום הכריכה היפהפה תרם אנדריאה דה לוקה, צלם מאמאלפי, שגם מנהל חנות קטנה ומטריפה בשם La Scuderia del Duca  למוצרי נייר עתיקים [הנייר המפורסם בעבודת יד של אמאלפי], חותמות עתיקות/חדשות, ספרים בכריכות מיוחדות  וכו'. החנות נמצאת במרכז התיירותי של אמאלפי, קרוב לחוף, ומאוד מומלץ לבקר בה. גן עדן לחובבי הניירות, הספרים, החותמות והגרפיקה למיניהם.

האגדה אף זכתה לתרגום לאיטלקית של גאיו שילוני המנוח, שאהב אותה ותרגם אותה באחר-צהריים אחד, וללא תמורה. הגירסה האיטלקית לא פורסמה, אולם הדפסתי אותה בכמה עותקים ולקחתי אותה איתי לפוזיטנו יחד עם הספר בעברית, והשמחה בכפר היתה גדולה (-:.

הספרון הקטן הזה יצר בזמנו כמה אדוות קטנות, הוא נלמד בבית ספר אחד או שניים [לא מצליחה להיזכר היכן]; ואם חשבתי שהוא נשכח [כי אני די שכחתי ממנו], אז ב-2007 מישהו/י באוניברסיטת קליפורניה סרק והעלה אותו לרשת, עם מילות מפתח והכל.

לפני כמה חודשים הספרון שב וצץ לו במפתיע בחיי, כאשר שירי גולן, בתו של ירון, התקשרה ואמרה שהם מסדרים את המחסן וגילו 10 עותקים של האגדה והאם אני רוצה אותם. ברור ששמחתי. זו היתה מעין מחווה מהעבר להווה? מכל מקום, חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הגרסה האיטלקית, שמעולם לא ראתה אור, בספר אלקטרוני; ואם כבר איטלקית, אז למה לא גם את העברית שוב?

בימים אלה הספרים – בעברית ובאיטלקית – עלו לרשת.
הם נמצאים במנדלי מוכר ספרים ברשת, במחיר מופקע של 19 ש"ח. אבל אגדות הן הרי מצרך יקר (-: 
הגרסה האיטלקית נמצאת גם במנדלי, וגם באמאזון העולמי. הקישור כאן הוא לאמאזון איטליה.

אגדת הרוח כריכה חדשה 1                  Ramon new Ital cover

טכסט הכריכה האחורית:

בפוזיטנו, כפר קטן וקסום החבוי לצד הדרך בין סורנטו
ואמאלפי, נכתבה אגדת הרוח, והיא מוקדשת לכל אותם
היודעים לגעת ברוח, בהר, בפרח –
וצורך אין להם בחותם.

אתם מוזמנים לקרוא וליהנות (-:

*
תודה גדולה לאנדריאה דה לוקה מאמאלפי, שנתן את הסכמתו לשוב ולהשתמש בצילום היפהפה הזה לכריכה.
Un grande ringraziamento ad Andrea De Luca, che ha consentito il riutilizzo di questa bellissima fotografia per la copertina.

תודה אוהבת לורד דיה, שעמלה על הכריכה.

תודה גדולה לשירלי פינצי לב, שהגיהה וערכה את התרגום האיטלקי.

תודה מקרב לב לירון גולדשטיין מ"מנדלי מוכר ספרים ברשת" על המקצועיות והאדיבות, ובעיקר על אורך הרוח והנדיבות.

על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול – גם באינדיבוק

ספרי "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול" נמצא גם באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת, במחיר מוזל.".
.

 nina_earth_cover

חג שמח (-:

 

פוסט אורח: שנה טובה? אם ואז…

אם ואז
אם  לא תאמינו ש..'מה שהיה הוא שיהיה'
אז  יהיה לכולם טוב יותר
                     
ציונה שמשי

תשעד לוח  שנה

ריקוד האיוולת של הדמוקרטיה עם הקפיטליזם

אדם חכם אמר פעם, ששוויון פוליטי הוא חסר משמעות לנוכח אי-שוויון כלכלי, מכיוון שכאשר קבוצה קטנה שולטת באופן כמעט מוחלט בנכסי אחרים, על כספם של אחרים, על עבודתם, על חייהם – החיים אינם חופשיים עוד. האדם היה פרנקלין ד. רוזוולט, השנה היתה 1936, כאשר ארצות הברית עדיין נאבקה לצאת מהשפל הגדול שבא בעקבות הקריסה של וול-סטריט ב-1929.

אנו מוקירים חופש כערך המהותי ביותר הקיים, אנו שרים שירי הלל לחופש, אנו נלחמים על חופש, ודמוקרטיה כמובן הינה בראש ובראשונה אודות חופש.
אלא שחופש הוא במובן מסוים "טריקי". בניגוד למה שניתן היה לצפות, הוא מערב בתוכו מגבלות וגבולות, שכן החופש של האחד לא יכול לבוא על חשבון האחר. כאשר אנו מאשרים את החופש שלנו, בו בזמן אישרנו גם את החופש של האחרים. כך, חופש חייב לכלול יושר, הגינות, יושרה, כבוד לאחר, כמו גם אחריות ומתן דין וחשבון (accountability) מצידנו.

זה מה שנמצא בבסיס השיטה הדמוקרטית: בקרות ואיזונים; מערכת של חוקים, כללים ותקנות שנועדו לאפשר חופש ולהגן על חופש של כל אחד ואחד.

הקפיטליזם, למרות שהוא מנופף במרץ בדגל החופש והיוזמה החופשית, הוא ההיפך הגמור מיושר, הגינות וכבוד לאנשים. מונע על ידי חמדנות ותאוות בצע, הוא חסר כמעט לחלוטין אחריות ומתן דין וחשבון. הוא מתנגד לרגולציה, ומיישם את ה-laissez fair באופן המעוות והפוגעני ביותר. הוא אגרסיבי, נצלני ודורסני; הוא מרסק באכזריות כל דבר וכל מי שניצב בדרכו להשגת רווח ועוד רווח למען רווח.

כתוצאה מכך, העשירים מתעשרים עוד ועוד, בעוד האדם הממוצע נוכח לדעת שקשה לו יותר ויותר לכלכל את משפחתו, לנהל חיים סבירים; והפער בין העשירים לשאר גדל בהתמדה. אי-שוויון הולך וגובר זה מגיע לידי פלוטוקרטיה (שלטון ההון), ומדויק יותר יהיה לומר קלפטוקרטיה (שלטון הגנבים), כפי שניסח זאת ג'ארד דיימונד.

הקריסה של 2008 חשפה את פניו המכוערים והנצלניים ביותר של הקפיטליזם כאשר, בניגוד לכל האידיאולוגיות והעקרונות והתיאוריות שמסנגרות על כלכלה חופשית ללא מגבלה וגבול, בעת משבר הוא פנה לממשלות הבית בבקשת עזרה והצלה. לפתע הקפיטליזם לא היה עוד גלובלי, ולא היה עוד חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו.

המסקנה אחת, והיא מתבקשת זה מכבר: לא רק שהקפיטליזם פשט את הרגל, אלא לא ייתכן קפיטליזם (לפחות לא בצורתו הנוכחית של היעדר רגולציה קיצונית) בחברה דמוקרטית.

"כפר גלובלי" הוא מושג יפה, אבל בסופו של דבר, אנו בני האדם מאוד מקומיים: אנו בוחרים לחיות בחברה: מדינה/עיר/קהילה. ואנו עושים זאת מסיבות פרקטיות ופרגמטיות: אנו רוצים תחושה של זהות ושייכות, ולחיות בכבוד ובביטחון. לשם כך, ערכנו בינינו אמנה חברתית: לכבד את האחרים, לנהוג באחרים ביושר, בהגינות, באמפתיה, באחריות, להושיט יד אחד לשני. זהו חוק הג'ונגל: "כי הכוח של הלהקה הוא הזאב, והכוח של הזאב הוא הלהקה."

זהו הסיפור של הדמוקרטיה: שוויון וחופש לכל חבריה, סולידריות, הגינות, צדק חברתי, אמפתיה אחריות וביטחון. דמוקרטיה היא הכוח של האנשים. באמצעות הדמוקרטיה אנו מאצילים את כוחנו לממשלה נבחרת כדי שזו תגן על החופש שלנו, תדאג לאינטרסים שלנו ולצרכינו, ותבטיח את קיומנו. הנושאים הבסיסיים ביותר ומקיימי החיים הם, כמובן, מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות. וזהו תפקיד הכלכלה.

המשמעות המקורית של המושג 'כלכלה' נמצאת ביוונית oikonomia, ניהול משק בית (oikos בית + nemein לנהל ). כלכלה עוסקת במחייה של אנשים, לא בעשיית רווח לשם רווח. תפקידה לספק אמצעים לניהול הבית, בין אם הבית הוא אחוזת פאר או בקתה צנועה.
מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות נאותים – אלו הכרחיים לתחושת חופש וביטחון. אדם שחי בדמוקרטיה שלא מאפשרת לו להשיג קורת גג, או טיפול רפואי; אדם שנאלץ לבחור בין קניית אוכל ותרופות, או שאין לו ביטחון תעסוקתי – אינו אדם חופשי.

ניתן היה לחשוב שהקריסה של 2008, שהיתה רק האחרונה בשרשרת של משברים פיננסיים, תשמש סוף סוף קריאת השכמה ותמריץ להתנערות מהקפיטליזם; מה עוד שהיו אלה כספי משלמי המיסים – שלכם ושלי – ששימשו להצלת התאגידים הקורסים. אבל נכון לעכשיו, ממשלות דמוקרטיות עדיין עסוקות בריקוד צמוד למדי עם הקפיטליזם: בעודן מצהירות שהשווקים חייבים להיות מפוקחים וכו', הן עדיין מאפשרות לתאגידים ולעשירים להמשיך עם 'עסקים כרגיל'.
בכך ממשלות לא רק מועלות בתפקידן, אלא בפועל מעודדות את התרחשות הקריסה הבאה.

והיא תבוא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב שלא לעולם חוסן. יתרה מכך, ישנו גבול ליכולתה של חברה דמוקרטית לשאת אי שוויון וניצול קיצוניים.

הכרה בזכויות משפטיות של בעלי חיים

אתמול התפרסמה בהארץ כתבתו של צפריר רינת בדבר קביעה תקדימית של שופט המחוזי דניאל פיש, כי יש להעניק לבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות. יש "להתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד" ולקבוע את חובות בני אדם לחיות על פי קריטריונים דומים לאלה של אפוטרופסות".
לדברי פיש, הכרה בזכויות משפטיות של בעלי חיים, מבלי שיהיו זהות לאלה של בני אדם, תביא בהכרח להגנה חזקה יותר ורחבה יותר מפני פגיעה בהם. "דעתי היא כי ראוי שהמשפט יתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד כלפי בעלי חיים לתפיסות שתכרנה בכך שלבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות ברמה מסוימת", כתב השופט. "המשמעות המשפטית תהיה שחובותיהם של בני אדם לא יימדדו מכוח הפגנת חמלה המתחייבת ממעמד של אדנות כלפיהם, אלא על פי קריטריונים הנובעים ממעמד של אפוטרופסות".

פיש טוען שיש סיבות מדעיות ותועלתניות למתן מעמד משפטי עצמאי. לדבריו, תורת האבולוציה של דרווין כבר הוכיחה שאין הצדקה רציונלית לראיית מין כזה או אחר כמין עליון. סיבה מרכזית יותר היא שתפיסות אחרות לא הצליחו למנוע נזקים כבדים לעולם החי, ובכלל זה להגנה על המגוון האקולוגי שהוא בעל חשיבות לקיום האדם.

ככל שהקביעה הזו חשובה, היא לוקה במגרעות אותן היא באה לתקן, והיא עדיין רחוקה מרחק רב מאוד מהשינוי התודעתי העמוק שצריך להתרחש בכל האמור במושג "זכאות ל-": זכאות לצדק, זכאות למוסר, זכאות לחיים, כאשר באים לדבר על יחסנו לבעלי חיים.

אני דנה בנושאים הללו בספרי "על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול", ואביא כאן תמצית שבתמצית, ורק בהקשר של זכויות:

הנחת היסוד של הקביעה: "הכרה בזכויות משפטיות [של בעלי חיים] מבלי שיהיו זהות לאלה של בני אדם" ו"הכרה בזכויות משפטיות ברמה מסוימת" – משמעה שבמהות בעלי חיים נחותים מבני אדם ונתונים לחסדם. בכך נותרה על כנה אותה תשתית אדנותית אותה מבקשת הקביעה לשנות. כי בפועל אין הבדל: פעולה מתוך חמלה או אפוטרופסות – שתיהן מקורן באדנות כלפי מי שנחשב נחות ולא מסוגל לדאוג לעצמו.
ומי יקבע את הקריטריונים של האפוטרופסות המוצעת? על פי מה?

צדק קשור בהוגנות, בשוויון, והוא מושג יחסי וסובייקטיבי, הוא נושא בתוכו את יכולת הפרכתו, כי הוא מכיל בתוכו את יכולת הצידוק: צדק-צידוק, וככזה בלתי אפשרי לקבוע לו קריטריונים אובייקטיביים.
נקודה חשובה נוספת היא זו שדיוויד יום הצביע עליה: צדק קיים רק בין כוחות שווים. ברגע שישנה קבוצה חזקה וקבוצה חלשה — יש מקום לדבר על אהבת בריות ועל לנהוג ברוך, אבל לא על ־פי צדק. עצם המושג "צדק" מצביע על מאבקי כוחות ועל אינטרסים. אלו שאין להם כוח — האינטרסים שלהם אינם רלבנטיים. לכל היותר הם יכולים לצפות למחוות חסד. כך, גם למושג "זכות" אין משמעות אלא בעולם של כוח ואינטרסים.

מנקודת המבט של הטבע — אפיונים כמו מנת משכל, צבע עור, שיוך אתני/לאומי/דתי, הליכה על שתיים או על ארבע, עצם זנב פעילה או מנוונת — אין להם כל משמעות, והם אינם מעידים על כלום. הם פשוט מה שהם: עובדות טבע. הטבע אינו שופט. אין שום אמת ־מידה אובייקטיבית שיכולה להצדיק הבחנה כלשהי בין היצורים השונים, ובוודאי לא מדרג זכויות.
מאסון, בספרו "כשפילים בוכים", מבחין בין המושג "הבדל", שהוא חיווי תיאורי, לבין "עליון" או "נחות", שהם מושגים שיפוטיים. העובדה שלבעלי חיים יש תודעה, חשיבה וחיי רגש אין פירושה שבעלי חיים זהים לבני אדם. זו טעות אנתרופומורפית אמיתית; השלכה לא מדויקת. כולנו יצורים חיים, אך איננו זהים — לא עליונים או נחותים, אלא נבדלים. ואם אנו כל־ כך זקוקים לקריטריונים, ישנו רק אחד, זה של בנת'האם: "השאלה כלל אינה "האם מסוגלים הם [בעלי החיים] לשקול בדעתם" או "האם הם מסוגלים לדבר" אלא "האם הם מסוגלים לסבול." והתשובה לכך ידועה לנו היטב.
זהו הקריטריון היחיד שיכול לעמוד מול כל טיעון, מכיוון שבפועל אנחנו מקבלים אותו ללא עוררין. "שזה עוול לגרום לחיה סבל הוא דבר שאנחנו כבר מאמינים בו", אומרת קורסגאארד, "מכיוון שישנה חיה – אנו עצמנו – שאת הסבל שלה אנו מצהירים שיש לדחות מוסרית".

התייחסות התרבות המערבית לרציונליות כאמת מידה לעליונות על שאר היצורים החיים, ואל המוסר שלה כביטוי ליכולת התבונית, לקידמה, לנאורות, וכאמת ־מידה ושיפוט לעליון ונחות ולקביעת זכויות — אין לה כל בסיס. 
צדק, שוויון, זכות משפטית – אלו אינם יכולים להיות כלל סוגיות לדיון ולוויכוח, מכיוון שהזכות לצדק, לשוויון, היא הטבעית והבסיסית ביותר. היא אינהרנטית לכל היצורים החיים.
מילות הסיכום לבנת'האם:
"אולי עוד יבוא היום, שבו שאר ברואיו של עולם החי ישיגו את אותן הזכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח העריצות."

 

אלבר קאמי וסארטר–המחלוקת שלא נגמרת

בימים אלה נפתחים אירועי 100 שנה להולדתו של אלבר קאמי, והפילוסוף והסופר הצרפתי מישל אונפרה יגיע לארץ לסדרת הרצאות שמארגנים אוניברסיטת תל אביב והשגרירות הצרפתית.
בראיון שערך עימו גבי לוין [גלריה, הארץ 8.3.2013] מספר אונפרה בין השאר על קאמי וסארטר, כיצד בשנות ה-70 , כמו רבים, אימץ את האידיאולוגיה של סארטר, וכיצד נדרשו לו שנים כדי לחשוף את פרצופו האמיתי של סארטר ובת זוגו סימון דה-בובואר ולעבור ל"מחנה" קאמי.

אמירתו של אונפרה מוזרה [אם כי אופיינית], מכיוון שכבר בשנות ה-60 היה ידוע שיתוף הפעולה של סארטר עם הנאצים. לכך נוספה תמיכתו הבולטת בשלטון הסובייטי גם לאחר שהתגלו במערב הגולאגים בסיביר, העינויים וההגליות, וכמובן תמיכתו בהיידגר הנאצי וניסיונותיו להכשיר את השרץ.

כתבתי "מחנה", כי בצרפת מתקיימת מאז ומעולם נדנדה בין שני מחנות: זה של סארטר/דה-בובואר, וזה של קאמי. המחלוקות החלו בחייהם של השניים, והמשיכו אחרי מותם, כאשר הרבה מאוד אמוציות נשפכות תוך כדי. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היא בעניין השת"פ של סארטר כן/לא עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, ותמיכתו בגולאגים של סטאלין.

בתקופה בה כתבתי את הדוקטורט שלי על קאמי [1990-1992] מחנה קאמי שוב קיבל זריקת עידוד משמעותית – הרבה בזכות פירסום היומנים האישיים של סימון דה בובואר באותו זמן, ובהם גילויים לא הכי מחמיאים [בלשון עדינה] לגבי חיי הזוג ומעלליהם.
על כך נוספה תגלית מרעישה, שכל מי שעורך מחקר מייחל לה.

במאי 1990 שהיתי בפאריז לצורך איסוף חומרים ופגישות עם המנחה שלי מהסורבון, וגרתי אצל חברים. ערב אחד, מגיע ידיד שלהם ובקול תרועה מוסר לי גיליון של "לה מונד" [3 מאי 1990]. בראש הדף מתנוססת כותרת ענק המכילה שני משפטים.
הראשון: "הגיהינום, זה האחרים". [המשפט המפורסם ביותר במחזהו של סארטר]
ומתחתיה: "זה אלבר קאמי שאמור היה לשחק את "בדלתיים סגורות" ".
הסיפור: התקופה היא 1944, הכיבוש הנאצי בצרפת. קאמי [שהיה גם, ואולי בעיקר, איש תיאטרון], לבקשת סארטר, היה אמור לביים את המחזה ולשחק בו. בעיצומן של החזרות נעצרה אחת השחקניות על- ידי הגסטאפו. קאמי עצר הכל. לאחר זמן, סארטר ביקש לחדש את החזרות עם שחקנית אחרת. קאמי סירב, והודיע שיחכה עד שתשוחרר מהגסטאפו. סארטר לא היה מוכן לחכות. קאמי קם ועזב את ההפקה. סארטר העלה את המחזה בבימויו של אדם אחר ועם שחקנית אחרת.

והנה מה שאמר יוג'ין יונסקו על סארטר באחד הראיונות שנתן [רדיו קנדה, 1961]:
"זה אדם שנכנע תמיד. לכל. אדם שכתב פילוסופיה בהשראת היידגר הגדול וחושב שזו המילה האחרונה בתחום ההגות, אדם שב-1936, ב-1939, היה קרוב מאוד לנאציזם, שהיה מסוגל להפוך לנאצי, בסופו של דבר הוא עובר את המלחמה בשקט, ומיד אחריה כשגרמניה מובסת הוא נהיה הומניסט. וטוען שהאכזיסטנציאליזם הוא הומניזם. אחר כך רוסיה מתחזקת, והוא נהייה קומוניסט שרוף. ובספרו האחרון הוא מצהיר שהוא ידיד המרקסיזם. כשפורץ המרד בבודפשט הוא יאמר שההיסטוריה השתנתה, והוא לא ילחץ עוד לעולם יד של קומוניסט. שוב האירועים מתחלפים, המרד ההונגרי מדוכא, והוא מחדש את השיח עם קומוניסטים. אני לא מוכיח אותו על שהוא אנטי-קומוניסט או קומוניסט, אלא רק על שאין לו אופי. הוא נכנע תמיד. הוא רק ראי תקופתו. "

במאמר מוסגר: שמחתי לקרוא שקאמי סוף סוף קיבל הכרה כפילוסוף, בנוסף להיותו סופר. כי כאשר התחלתי לכתוב את הדוקטורט שלי על קאמי, היה לי קשה מאוד לקבל אישור של המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מכיוון שקאמי נחשב להוגה דעות ולא לפילוסוף.
ועדיין, לדעתי, חשיבות הפילוסופיה של קאמי לא מוכרת דיה.

ספר חדש שלי יצא לאור (-:

אני שמחה להודיע על ספר חדש שלי שיצא לאור בהוצאת פרדס:

                         על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול
                              כפר גלובלי, ערכי-מוסר, וכל השאר

nina_earth_cover

כותרת הספר תהייה מוכרת למבקרים בבלוג כאן – היא לקוחה מהמדור של פצ'קוש "פט-סאפיינס – פינת הגיג: על חיות כאלה ואחרות וכדור אחד עגול".

תחילתו בקורס שכתבתי עבור המרכז הבינתחומי הרצליה בנושא אתיקה סביבתית, והוא נשא את השם: "אדם וכדור הארץ: מבוא לאתיקה סביבתית".
כתבתי על כך כאן.

תוך כדי כתיבת הקורס, ובמשך השנתיים בהם לימדתי אותו, לא היה לצערי הגדול כמעט אף שבוע מבלי שהמציאות תספק לי חומר תיעודי עכשווי על עוד אסון נפט, עוד סופות ושיטפונות בלתי צפויים, עוד הרג בעלי חיים, עוד ניצול של עובדים במפעלי זיעה, עוד נבלה קפיטליסטית שחוצה כל גבול… והדברים ממשיכים עד היום…
אלה, יחד עם עידוד סטודנטים, משפחה וחברים, הביאו אותי לעבד את הקורס לספר הזה. 

האיור ועיצוב הכריכה המקסימים הם של טליה בר.

 

הספר נמצא בחנויות, וניתן לרכוש אותו במחיר מוזל ישירות מהוצאת פרדס.

משהו לחשוב עליו: על אנשים ולטאות

סימן על הקיר - קטנהיום אחד מופיעה צלחת מעופפת מעל שמי לונדון, ולאחר נחיתה רועשת ומסורבלת-משהו, מגיח רובוט עצום מתוך כבש החללית, ומבקש לפגוש את הלטאה של בני כדור הארץ.
איש אינו מבין במה מדובר.

פורד מסביר לארתור.

"הוא בא מדמוקרטיה עתיקה מאוד, אתה מבין…"

"אתה רוצה להגיד לי שהוא בא מעולם של לטאות?"

"לא," אמר פורד, […] "זה לא פשוט עד-כדי-כך. זה לא מתקרב בכלל לשום דבר מובן עד-כדי-כך. בעולם שלו, האנשים הם אנשים. המנהיגים הם לטאות. האנשים שונאים את הזוחלים, והזוחלים שולטים באנשים."

"מוזר", אמר ארתור, "חשבתי שאמרת שזאת דמוקרטיה".

"ככה אמרתי", אמר פורד. "זאת דמוקרטיה".

"אם כך", אמר ארתור וקיווה שאינו נשמע סתום עד כדי גיחוך, "למה האנשים לא נפטרים מהלטאות?"

"למען האמת, זה פשוט לא עולה על דעתם," אמר פורד. "לכולם יש זכות בחירה, לכן כולם פחות או יותר מניחים שהממשלה שהם בחרו דומה פחות או יותר לממשלה שהם היו רוצים שתהיה להם."

"אתה מתכוון שהם ממש מצביעים בעד הלטאות?"

"מה, בטח," אמר פורד במשיכת כתפיים, "כמובן."

"אבל," אמר ארתור והעלה שוב את השאלה הגדולה, "למה?"

"כי אם הם לא יצביעו בעד לטאה," אמר פורד, "הלטאה הלא-נכונה עלולה להיבחר. יש לך ג'ין?"

[……]

"אני אבדוק. ספר לי על הלטאות."

פורד משך שוב בכתפיו.

"חלק מהאנשים אומרים שהלטאות הן הדבר הכי טוב שקרה להם אי-פעם," אמר. "הם טועים לגמרי, כמובן, טועים לגמרי ולחלוטין, אבל מישהו מוכרח להגיד את זה."

דאגלס אדמס / היו שלום, ותודה על כל הדגים. תרגם גבי פלג. כתר 2011.

רענון קצר בפילוסופיה לשר האוצר שטייניץ

בשבועות האחרונים אנחנו מתבשרים כי אין מנוס מהעלאת מיסים עקב הגירעון, והיום שטייניץ מודיע כי אף אחד לא יזרים לנו כספים אם ניקלע למצב של ספרד, וכי חייבים לשמור על משמעת תקציבית.

אז הנה רענון קצר בנושא ההכרח למר שטייניץ, שהוא, כידוע, ד"ר לפילוסופיה.[רענון בנושא ערכים ומוסר כבר אבוד, לצערי…]

אפיקורוס, במאה השלישית לפנה"ס, מבהיר את ההבדל בין הכרח לאפשרויות, בין צרכים לבין מותרות, כאשר הוא עורך הבחנה בין טבעי והכרחי; טבעי אך לא הכרחי; לא טבעי ולא הכרחי.
ב"טבעי והכרחי" הוא מונה חברים, חירות, מחשבה, אוכל, מחסה, בגדים.
ב"טבעי אך לא הכרחי" – בית גדול, מרחצאות פרטיים, נשפים, משרתים, דגים ובשר.
ב"לא טבעי ולא הכרחי" – תהילה, וכוח וסמכות.

הכרח הוא צורך קיומי. כלומר, קשה עד בלתי אפשרי לשרוד בלעדיו. לכן הוא גם טבעי – יותר במובן של טבע פיזיולוגי.
כל מה שהוא מעבר לכך – כבר אינו מצוי בגדר ההכרח, גם אם הטבע האנושי חושק בו.

מה הכרחי לנו היום מבחינה קיומית? הצרכים הקיומים שלנו, אם חפצי-חיים אנו, הם חינוך, בריאות, רווחה, ביטחון, כאשר ביטחון הוא קודם כל הביטחון הפנימי לנוכח גל האלימות הגואה כאן. על זה יש להוציא כסף. לא די לנאום על זוועות השואה, לדוגמה, כאשר זו נמשכת בפועל במציאות הישראלית בדמות ניצולים שחיים מתחת לקו העוני.

מה לא הכרחי לנו מבחינה קיומית? עוד כמה עשרות או מאות בתים בהתנחלויות בשטחים הכבושים [מנוסרים או לא], קיצבאות לתלמידי ישיבות, מנגנוני ממשל מנופחים דוגמת מנהל מקרקעי ישראל, חברות רב לאומיות וחברות יצוא גדולות שמשלמות כאן מס חברות אפסי ביחס לרווחים שצברו, ועוד. 
וגם ממש לא טבעי ולא הכרחי ממשלה של קרוב ל-40 שרים וסגני שרים על כל המשתמע מכך, חברי כנסת שמעלים לעצמם את השכר [שהוא מהגבוהים בעולם המערבי], מכוניות שרד יקרות, מטוס חדש לראש הממשלה – רשימה חלקית ביותר,  

גירעון, ידוע וברור לכל, הוא מצב לא מומלץ. במצב כזה, מר שטייניץ, ההיגיון / השכל הישר אומרים שמתחילים לקצץ מהלא הכרחי והלא טבעי.
אבל גם רענון בנושא לוגיקה כנראה כבר אבוד…