הרהור קצרצר על סרבנות

"אין מקום לסרבנות מכל סוג שהיא" – זה המוטו של ראש הממשלה וכל צמרת הממשל בהתייחס למכתב של אנשי 8200. אמירה אומללה – ומסוכנת.
כי אם כך, לדוגמה, לא היה מקום למשפטי נירנברג. לא כן? הרי זה היה ההסבר שנתנו שם קצינים רבים: רק מילאנו פקודות….

עוֹבֵר – ספר חדש יצא לאור

"לכל עת וזמן לכל חפץ", אומר החתול במחזה "עוֹבֵר", כאשר הוא נשאל מהו זמן. 
שני המחזות: "עוֹבֵר" ו"מראות ודלתות", הרואים כעת אור בהוצאת גוונים, נכתבו במהלך 1998. הם נכתבו באבחת קולמוס, אחד אחר השני [ראשון נכתב "מראות ודלתות" ("הדלת" בשמו המקורי), אחריו "עובר"], כמעט ללא שינויים ותיקונים, אין לי מושג איך ולמה ומהיכן הם צצו. אבל לא התווכחתי איתם (: וכנראה כעת הגיע זמנם לצאת לאור, לא מעט בזכות עידודה ותמיכתה של עדנה שבתאי חברתי, שגם כתבה את טקסט הכריכה האחורית, ועל כך תודותיי.

רמון מחזות

טקסט כריכה אחורית:

שני המחזות המוגשים כאן עוסקים בשאלות, קטנות כגדולות, שהחיים מציבים לפתחינו, עם חמלה והומור, ועם קריצת עין אירונית אל מול האיוולת שבציפייה לישועה.

ע וֹ בֵ ר
בדיאלוגים שבין חתול, מנקה רחובות ועובר-אורח, עולים הנושאים החשובים לחיינו: הזמן, הזיכרון, אלוהים, תקווה, מהות החיים. המבנה המיוחד של המחזה: שילוב של קטעי חוכמה בפיהן של שתי מקהלות, המזכיר את הדרמה היוונית הקלאסית, מפתיע ומרתק, ומוסיף ממד של תחכום.

מראות ודלתות
זהו מחזה פילוסופי שהדמויות המובילות בו הן החיים, המוות והאַיִן.
ילד עם תיק שפן נקלע שלא מרצונו לסיטואציה הטעונה של הקונפליקט הנצחי ביניהן, ומעורר צער וחמלה. ואולי זה כל מה שנשאר. 

                                                                                                      עדנה שבתאי

                                                    ***************** 
אורית צמח ערכה את הספר. 
איור ועיצב העטיפה הם של טלי עמית.

הספר ניתן לרכישה בהוצאת גוונים, ובחנויות הספרים.
באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת,הספר נמצא כרגע בגרסה דיגיטלית של איפאב. בקרוב תועלה גירסת קינדל, וכן ניתן יהיה לרכוש ספר מודפס.

התמלוגים מהספר מוקדשים לעמותת גירגורים, שעוסקת בהצלת חתולים במצוקה וכלבים בעלי צרכים מיוחדים. [ראו גם דף הפייסבוק של העמותה].

העולם שלי ריק מאלוהים, אבל מלא

תשובה למאמר של אווה אילוז בדבר העולם החילוני והמוסר החילוני מול הדתי.

העולם שלי ריק מאלוהים, והעולם שלי עשיר עד בלי די,
כי הוא מלא בכל היקום.
כי בעולם שלי יש מקום לכל הדברים, 
כי העולם שלי לא מנסה לכפות את עצמו על האחרים,
כי העולם שלי נותן לדברים להיות מה שהם,
כי העולם שלי דינמי ומתפתח ומסקרן ולא מנוּוָן ומשוּתָק ומשָתֵק ומנָוֵול,
כי בעולם שלי רבגונות ושוני הם ברכה ולא קללה ולא סיבה למלחמת חורמה.

כי בעולם שלי חמלה ואמפתיה והושטת יד הם הברור מאליו

ובעולם הזה שלי יש כלל-מוסר אחד, פשוט נורא:
תן לי להיות מי שאני, והיה מי שאתה.

הצילו את הניצולים מחיבוק השליטים

היום, יום השואה, שיתפה אסתי סגל בספר הפנים פוסט קצרצר של אריאנה מלמד האומר:

במדינה שבה חמישים אלף ניצולי שואה חיים – וגם ימותו – מתחת לקו העוני, אין לשליטים זכות מוסרית לדבר בשם הניצולים.

משפט חזק, נוקב – וכל כך נכון.
חשבתי שמן הראוי לשים ציטוט זה בספר הפנים של רה"מ ושר האוצר.
מרה"מ מן הסתם לא הגיע כל תגובה. וכי איך יגיב? מה יאמר זה שכבר שנים מנפנף בשואה ובזוועותיה, ובו בזמן תחת שלטונו יש ניצולי שואה שסובלים מעוני ומחסור?
מספר הפנים של שר האוצר הגיעו תגובות. אני מביאה כאן את עיקרן:

תגובת צוות יש עתיד:
היי נינה, אתמול עברה בממשלה התכנית הלאומית לסיוע חירום לניצולי השואה בהיקף של מיליארד שקלים.
ניצולי השואה יקבלו 100% החזר על תרופות, מענקים מוגדלים ישירות לחשבון הבנק, טיפולים נפשיים בחינם, מרכזי סיוע ותמיכות וכל זה ביישום מיידי.
בנוסף התכנית כוללת לראשונה את ניצולי השואה שעלו לישראל לאחר 1953, ועד כה המדינה לא הכירה בהם. שר האוצר יאיר לפיד פועל למען כבודם של ניצולי השואה וימשיך לפעול. בברכה, שילה, צוות "יש עתיד"
על כך השבתי:
את זה שמעתי גם בשנה שעברה. וגם לפני חצי שנה. ו-???? הכל בלשון עתיד…. ומה עם עכשיו? עם משהו מוחשי בבנק? ולא בדמות עוד 100 או 200 שקלים עלובים???

כאן נכנסה תשובה ישירות מיאיר לפיד [אני מניחה שבשמו]:
נינה, בשל כך אנחנו משנים את זה עכשיו.
השבתי:
יאיר, אבל בבקשה דאג שה"עכשיו" הזה יהיה במובנה המקורי של המילה, ולא במובן הפוליטי/תקשורתי/פירסומי.תודה

ואז – אז דורון יש עתיד פדהצור, כנראה כדי להוכיח לי שהנה שר האוצר צודק ויש כסף, שולח לי את הקישור הבא:
http://avivshoa.co.il/pdf/טבלת-זכויות-נכון-ל-24.4.2014-כתב-מוגדל-מעודכנת-עם-לינקים.pdf

אני נכנסת לקישור – ומה אני מגלה? זהו דו"ח של עמותה המכונה "אביב לניצולי השואה" [רק מה"אביב" הזה כבר צריך לחשוד במחוזותינו…], ותוכנו ריכוז רנטות [קצבאות] לניצולי שואה מעודכן ל-24.4.14 .הדו"ח מכיל 8 עמודים עם הרבה טבלאות בצבעים שונים ועמוס במספרים.

אין לי מושג מי זו עמותת אביב, נמאס לי ממספרים – והאסימון עוד לא יורד לי: למה מישהו מיש עתיד שולח לי דו"ח של עמותה במקום לשלוח דו"ח ממשרד האוצר?…
ואני עונה:
דורון, ראיתי את הטבלה. היא לא מעניינת אותי. צאו מזה. הראו לי מקררים עם אוכל, בתים עם חימום, בתי חולים סיעודיים עם אנשים מחייכים, ניצולי שואה מחייכים.

זהו. עד כאן ההתכתבות. לא מי יודע מה, תשובות אין כמובן, אבל ניסיתי.

אלא מאי?….. מתישהו אחר כך אני מדפדפת בעיתון הארץ – ונתקלת לתדהמתי בהודעה של עמותת אביב לניצולי השואה, כן, אותה עמותה עם אותו הלוגו, המבקשת ממני ומכם לתרום להם 10 ש"ח!!!

הלכתי לאיבוד לגמרי. לא מבינה.
זו "התוכנית הלאומית לסיוע חירום לניצולי השואה בהיקף של מיליארד שקלים" שעברה בממשלה???
שר האוצר עונה לי שיש תקציב, והכל כאן, ואז מסתבר שבכלל הכספים הללו הם כספי תרומות שלכם ושלי????
כמובן שמיד שיגרתי שאלה כעוסה למדי לשניהם בנושא.
למותר לציין שעד לרגע סגירת המערכת לא התקבלה כל תגובה.
חבל.

פוסט אורח: ציונה שמשי – הרהורים על חג פסח 2014

PESACH2014

מה שלומך?

אנחנו כבר מזמן לא מנומסים. אחת הסיבות היא שהתרנו את רסן הדיסטנס האלמנטרי שיוצר השימוש בשמות התואר "מר" ו"גברת" – שימוש המזכיר לנו שהאדם הניצב מולנו הוא זר, לא חבר שלנו, ויש לנהוג בו בכבוד ובנימוס המתבקשים – ועברנו לשימוש בשמות פרטיים. מהלך זה יצר אי אלו תופעות התנהגותיות לא נעימות במיוחד, כמו זו של אנשי מכירות טלפוניות.

לא די בכך שהפרטים האישיים שלנו זולגים לכל עבר וכל דכפין ייתי וייקח ויצלצל, אלא גם מתייחסים אלינו כנתינים המחויבים להקשיב להם; וכאשר אנחנו מנסים לקטוע את שטף הדיבור הם נוזפים בנו ודורשים שלפחות נהייה מנומסים ונקשיב להם עד הסוף.
כן, אני יודעת, הם בסך הכל עושים את עבודתם, אבל מה עם הפגיעה בפרטיות שלי וזכותי לחופש מהטרדות טלפוניות כאלה? היכן הנימוס שלהם?

לאחרונה מישהו הגה רעיון גאוני כיצד לנטרל טריקות טלפון: לפתוח את השיחה ב:"שלום [שם פרטי], מה שלומך?" ככה, בלי להזדהות, בלי כלום.
זו שאלה מאוד מפתיעה, ומבלבלת-משהו, כי מי ששואל לשלומנו ברגיל הם אנשים שאנחנו מכירים, ואנחנו מצפים שמי שנמצא מעברו השני של הקו יהיה מוכר. ואז, קצת נבוכים, כי אולי לא זיהינו קול של חבר, אנחנו עונים בהיסוס: תודה… תוך שאנחנו מנסים לתור במהירות במעמקי הזיכרון למי ממכרינו/ידידינו שייך הקול הזה – –
ואז נענים ב"יופי" – ומבלי ששמנו לב החלה שיחה בה מנסים למכור לנו חבילת שיחות לחו"ל [כי מגיע לך בתור לקוח ותיק… אבל אני מעולם לא הייתי לקוח שלכם….], אינטרנט במהירות 100 מגה [קודם שיעבוד ה-30 שכבר יש לי… ], בתור לקוח מועדף אתה זכאי להלוואה בתנאים נוחים [כן בטח, בריבית קצוצה של השוק האפור…], זכית במבצע מיוחד במיוחד לאנשים מיוחדים של —- …

הלו??? מי אתם?? איזו חברה??? מה שמך, גב' טלפנית???

הטריק הזה מעצבן, מלוכלך, מתחת לחגורה… חוצמזה, שלומי חשוב לי, אני דואגת לו, מטפחת אותו, ולא אוהבת שפורטים אותו לפרוטות. והחלטתי לעשות מעשה.
בטלפון הבא השיחה התנהלה כך:

– שלום נינה, מה שלומך?
מי שואל?
– אני מדברת עם נינה?
מי שואל?
– אני מחברת —-. מה שלומך?
מה שמך גברתי?
– א' מחברת —. מה שלומך?
חברת — מתעניינת בשלומי?
– אה, נינה…
אנחנו מכירות?
– אה.. [קול מבולבל ולחוץ מעט]
אנחנו לא מכירות, אז נא לפנות אלי בנימוס: גב' רמון או ד"ר רמון, מה שמתאים לך
– אה…
יש בעיה, גברתי?
– אה, אז מה שלומך?
למה שלומי מעניין אתכם?
– אה, נינה – –
גב' רמון. כבר סיכמנו זאת.
– אה…
האם אני יכולה לעזור לך במשהו, גב' א'? אולי תרצי כוס מים?
בשלב הזה הטלפון נטרק.

אני מקווה שהשיחה הזו הוקלטה. "לצרכי בקרה ושיפור השירות", אתם יודעים….

פט-סאפיינס: פינת הגיג: ככה נראה אושר

מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים -_thumb4

שלום אנשים,
לפני ממש קצת זמן דיברתי על איך שאתם מתעללים בחיות שנותנות לכם אוכל שלא כל כך בטוח שאתם בכלל צריכים – חלב….

ואנ'שמח לספר לכם על כפר קטן שהרפתן שם החליט שלא כדאי לו להמשיך להחזיק רפת עם פרות חולבות כי זה כבר לא עושה הרבה כסף [אוף! אתם עם הכסף שלכם….] ורצה לשחוט את כל הפרות.

אבל אנשים טובים בכפר חשבו שזה לא הוגן ולא מוסרי – והם אספו כסף וקנו את הפרות, ונתנו להם לצאת החוצה מהרפת בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שהפרות היו סגורות ברפת.

תראו את הסרטון הזה – הפרות יוצאות בפעם הראשונה בחיים שלהם החוצה, לאוויר, לירוק, למרחב.

ככה נראה חופש של ממש. על אמת. ככה נראה אושר:
פרות קופצות, מדלגות, מחככות את הראש בעשב… ועכשיו תגידו לי שלחיות לא אנושיות אין רגשות,

פרות מאושרות

ככה צריכות לחיות כל החיות, אנושיות ולא אנושיות: בחופש, באוויר פתוח, במרחב.
לא בתוך מקום סגור, מחוברות בציצים למכשירים שמוצצים את החלב שלהן, ואחר כך הורגים אותם.

תודה לרון דהן על ההפניה לסרטון.

"מעבר לקשת זה כאן" – כעת בספר דיגיטלי

שמחה להודיע – הספר שלי "מעבר לקשת זה כאן" עכשיו באינדיבוק, חנות הספרים העצמאית ברשת.
עותק דיגיטלי – 25 ש"ח. מגיע תוך דקות לסמארטפון/טאבלט/קורא דיגיטלי/מחשב.
עותק מודפס – 50 ש"ח [כולל משלוח עד הבית].

nina_front

סופ"ש נפלא שיהיה (-:

פט סאפיינס–פינת הגיג: על פרות ועגלים

מוקדש לפצ'קוש, באהבה ובגעגועים פצ'קוש דואג

שלום אנשים,  

זה לא חדש. שוב כתבה הערב בחדשות שלכם בטלוויזיה איך מתעללים בפרות שנותנות לכם חלב.
הכתבה כאן

המגישה פתחה בהסבר – זה קורה כי אין הנחיות ברורות, והכתבה נגמרה בזה שמשרד החקלאות בדק והנחה את הרפתן לעבוד לפי הנהלים.

וא'נלא מבין:

צריך נהלים כדי לא להתעלל בבעלי חיים? וזה מה שקורה למי שמתעלל? אתם "קוראים אותו לבירור" במקום לתת לו עונש רציני? אתם מרשים לו להמשיך ולטפל בבעלי חיים?

זה לא הנהלים, אנשים, זה אתם.
אני מדבר על זה המון כאן. לא צריך נהלים בשביל לא להתעלל בפרות ובעגלים, שהם בסך הכל תינוקות. בשביל זה צריך רק לב. הלב הוא ההתחלה של מה שאתם קוראים לו "מוסר". אבל נראה שאיבדתם את הלב שלכם.

פעם, האיכרים ידעו לכבד את החיות שנתנו להם אוכל. הם נתנו להן שמות, טיפלו בהן, דאגו להן. היום איבדתם את הלב: את הכבוד לחיות, לטבע – וגם את הכבוד שלכם לאנשים אחרים. אין מוסר בלי לב.

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שותים חלב או אוכלים גבינה.
ולא. אנחנו לא אוהבים חלב. רק תינוקות שותים חלב.

משהו לחשוב עליו: שיר סיום / אווה קילפי

סימן על הקיר - קטנה

לאחרונה התוודעתי למשוררת והסופרת הפינית
אווה קילפי, ולספר שלה: הפרפר חוצה את הכביש
(הוצאת כרמל).

שירים נפלאים, מרגשים, נוקבים – עונג צרוף.
 
הנה אחד מהם – אני מכנה אותו "שיר סיום". 

שתהייה שבת טובה (-:

הפרפר חוצה את הכביש אווה קילפי

הצילום לקוח מאתר טקסט.

את הספר ניתן לרכוש במחיר מוזל באתר אינדיבוק.