"עורב לבן" – תערוכה חדשה והשקת ספר אמן של כרמלה וייס
גלריה P8 , רח' הפטיש 1 תל אביב
הפתיחה ביום חמישי 26.1.2017 בשעה 20:00
נעילה 18.2.2017
ארור כנען עבד עבדים יהיה שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים וימת יוסף ויחנטו אותו
סדרת העבודות הנוכחית של כרמלה וייס היא משא ומתן עם הטקסט. וייס קוראת את התנ"ך ומגיבה. זו איננה תגובה עיונית או אקדמית. זו תגובה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, הלוקחת לעצמה רשיון פואטי רחב לתמרון. הטקסט המקראי משמש כאן כטריגר. ככח מניע. משהו שנקרא מעורר את סקרנותה והיא יוצאת למסע. היא מחפשת כמה פרשנויות, קוראת בנושא, נמשכת אחרי אפה, ולבסוף בוחרת דימוי. הדימוי אינו בהכרח ייצוג של המתואר בטקסט אלא תגובה מטונימית, אסוציאטיבית אישית לנקרא. ראו למשל כיצד היא יוצאת מהדיון בקללת חם. הנושא על הפרק הוא היותם של בני האדם השחורים עבדים. ועוד קודם לכך היותם של "בני חם" שחורים בכלל. המקרא והמדרשים מציגים זאת כעונש על חטא גילוי עריות. בני חם לקו בעורם- נהיו שחורים והכלבים, כדוגמה לחיה נוספת שחטאה בתיבה נגזר גורלם שיקשרו אותם ולא יהיו חופשיים. מנקודת מבטה של וייס בעצם אין פה קללה אמיתית, (ייתכן שחייהם של הכלבים המבוייתים טובים בהרבה למשל מיי אחייהם החופשיים) לכל היותר רציונליזציה מאוחרת לעוול מתמשך. ציורה בנושא הוא טיפול חופשי בצילום נוסח נשיונל ג'יאוגרפיק המציג, כדרכם של צילומים כאלה, בו זמנית את המצולמים האפריקאים רוקדים מקסימים חופשיים ומאושרים –אך בה בעת את מבטו הבולעני של הצלם המערבי המחפצן והופך את חייו של האחר לפטיש ריק של היקסמות אקזוטית. (אני נזכר בבדיחה ישנה שטענה כי ציצים של נשים לבנות זה פליי בוי וציצים של נשים שחורות זה נשיונל ג'יאוגרפיק).
הציור של וייס מחזיר אם כן את הסוגיה לפתחנו ומעמיד מולנו מראה. שכן הסוגיה של יחסיי האדם הלבן עם האדם השחור, לא ירדה כלל מהפרק ונראה כי מעולם לא הייתה קרובה ואקוטית יותר. כך הופכת קללת חם מסוגיה מקראית להרהור אקטואלי.
כאן מתרחש היפוך יפה, שבו הציור שנולד מהטקסט הופך להיות טקסט עצמאי שהמקור התנ"כי הוא לגביו אופציה פרשנית אחת. הציור מתנתק מהטקסט.
וכך, הופכים ציוריה לטקסט נתון לפרשנות אמנותית, כמו טקסטים פרשניים שמכבר, נאמר "משנה תורה" לרמב"ם, הנלמדים כטקסטים עצמאיים, וניתנים לפרשנות, והם שבים למקור כמפתח: זו תנועת המטוטלת ההופכת את מעשה הציור לפעולה של קריאה. זו מחשבה על הציור לא כתוצאה או כסיכום של עיון בטקסט אלא כמעשה העיון עצמו. הייתי אומר, שלא כמו איורי התנ"ך של גוסטב דורה שוייס עובדת אתם, החייבים את קיומם לצמידותם לטקסט, ואשר צברו איזו פיסת היסטוריה באמנות הישראלית מרפי לביא, מיכל נאמן ועד יוסי קריספל, הנלווים לטקסט ומאיירים אותו,עבודתה של וייס הינה כאיורים קבליים או אלכימאים בתוך ספרות מיסטית המהווים איבר מאיברו של הטקסט ובה בעת אובייקטים עצמאיים ונפרדים.
המהלך הזה של הפיכת הפרשנות לעמדה אסתטית מרתק אותי משום שנדמה לי כי אני מוצא בקריאתה הפרוזאית, החילונית והאינטואיטיבית של וייס בכתבי הקודש גוון חשוב בדיון המותש על חילוניים ודתיים.
אני תוהה שמא אין בעולם איש שמאמין באלוהים. ולא היה כזה מעולם. גם החרדים במאה שערים הם אתאיסטים גמורים על פי השקפה זו. גם המוסלמים המתאבדים, גם משה רבנו, גם עזרא הגדול, כמוהם כמו כל יהודי שבצוק העיתים אינו צועק "שמע אלוהיי" אלא "שמע ישראל" כאילו ברור לו שאין אל השומע והוא משליך יהבו פנימה. כולם כולם, אתאיסטים גמורים. האמונה בכך שמישהו מאמין באלוהים, האמונה של המצהירים שהם מאמינים, זהו אפקט הלוואי של תעלול התודעה הכוזבת הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
הדברים לא נאמרים מפרספקטיבה שפינוזיסטית או "ביקורת המקרא" ואני לא מביא כאן כראיה את משה שמקבל את עצת יתרו למנות שופטים (כי הוא לא מאמין שאלוהים ייתן לו כח לשפוט בעצמו) ואינני מביא כאן את "תנורו של עכנאי" מהתלמוד ואומר לכם כי משמעות האמת מאחורי הביטוי "כי לא בשמים היא" בספר דברים הנה כי השמים ריקים גם לדעת כותב הטקסט, או משהו ברוח ספרו של אליה ליבוביץ'. אינני מצביע כאן על העובדה הפשוטה והיומיומית שאנחנו פשוט חיים לפי ההנחה שאין אלוהים (כי אנחנו קמים להביא משהו ולא מחכים שהוא יעוף אלינו מכח האמונה).
ואני לא שולח אתכם לקרוא אצל זיז'ק איך אקט ההתאבדות אצל שהידים מוסלמים הוא הרגע שבו הם רואים את אי אמונתם ובשל הזעזוע מול העובדה שהם אינם מאמינים הם מבצעים את האקט האחרון הזה כדי להוכיח לעצמם שהם מאמינים-אבל כופרים ברגע האחרון הזה בעצם האמונה.
אינני מבקש מכם כי תביטו בהישגי המדע ובטיב ההסברים של האבולוציה. אינני מבקש מכם כי תשאלו כיצד יכול להיות אדם חרדי במאה שערים מאמין בלב שלם באלוהים בעולמם של ההישיגים המדעיים הללו, שמא יכול הוא כאילו להסתיר מעצמו את העובדה שהשמיים ריקים, חרושי מטוסים, והחלל מלא בלויינים, וה"האבל" רואה 14 מיליארד שנה אחורה בזמן, ואין שם אלוהים.
לא, אינני מבקש מכם דבר מכל אלו: אלו הם הטיעונים בוויכוח מדומה בין החילוני המדומה לדתי המדומה, שניהם שיכורים מרעל המופץ במימד הרביעי של הווייתינו, מימד האידיאולוגיה, מימד העלמא דשיקרא, מימד כלי הכיול, אמצעי ההמשגה, אופני הניסוח בשפה של שאלות מזוייפות.
אין אנו זקוקים לחילוניות הסינית, או זו של היוונים העתיקים (ובראשם תוקידידיס), ואין אנו זקוקים לשום הוכחה מתוככי השיח התרבותי של האנושות. דיה לנו בדקה שקטה של מדיטציה. רגע שקט אחד של התכנסות עם האמת הפנימית של עצמנו כדי לראות שם, לא רק את תודעת מותנו וודאות מותנו ואת הצל ההפוך, צל האור, צל קשת צבעונין שהיא מטילה על חיינו, שחיינו כמו נשברים במנסרת תודעת המוות ומקבלים ממנה את הצבעים שלהם, לא זו בלבד, אלא שדקה אחת חדה כתער של מבט פנימה מגלה לנו כיצד בראנו את עולמנו ואנו רואים צלול מבעד לתודעה הכוזבת את אמת בדידותנו, אמת כלומיותינו.
קו המחשבה הזה רלוונטי לעבודותיה של כרמלה וייס בשל החילוניות הפרוזאית הנון שלאנטית שהקרינה בישיבה אתי על עבודותיה שכולן מתייחסות לתנ"ך ואזוקות לכל מני דיונים פרשניים. כאילו תיתכן עוד חילוניות מחוץ לדגם של מאמין \ לא מאמין. כרמלה אומרת, שהנושא האמוני פשוט מעולם לא העסיק אותה. ולכן אולי רק היא יכולה להתעסק ככה עם ספר הקודש.
לכן אולי יש משהו כל כך לא צמוד טקסט בציורים שלה שהתנ"ך הוא עבורם נתיב האצה, מסלול המראה, והם יוצאים ממנו בקלילות, מתנתקים מכח משיכתו והופכים לאסתטיקה. כמו כל כח מנושל, כמו כלי נשק עתיקים המוצגים במוזיאונים ללא הפוטנציאל האלים שלהם, כאסתטיקה טהורה.
אני מרגיש שבמקום שבו נמצאת ישראל כיום, בתהליכי ההדתה האסוניים הפושים בכל רבדיה, היצירה החילונית הטבעית של וייס, המשחררת את התנ"ך מהתנכיות שלו, ורואה בו זרז למחשבות חדשות, עבודתה של וייס עשויה להיות משחררת ביותר, כמעט בעלת אופי פוליטי. בעוד שכל הקריאה האמונית בטקסט מחלצת ממנו צידוק לאמונה ולמצוות, עבור וייס זהו מבט מבחוץ. היא חוזרת כאן לנקודת המבט האהובה עליה, זו של האנתרופולוגית, החוקרת הבאה מבחוץ.
אם נאמץ, ולו לרגע את ההצעה של חילוניות אדישה שלא על בסיס המדע והקידמה והתבונה, חילוניות פרוזאית ואגבית המניחה שגם המכנים עצמם דתיים חשים במעמקי לבם את תהומות הבדידות המוחלטת שלנו בהסתחררנו בודדים בחשכת החלל, נוכל להבין את העבודות של כרמלה וייס היוצאות מהתנ"ך בפעולה בעלת אופי משחרר. הן משחררות אותנו, להודות באגביות הפרוזאית של חילוניותינו ומשחררות את התנ"ך מאחיזתם של אלה הקוראים בו דברי אלוהים חיים.
יונתן הירשפלד
