רק היגיון, מעט היגיון.
לא מהממשלה הזו חלילה. מהעם, שפעם אחר פעם בוחר באלו שנכשלו, והולך שולל אחר דמגוגיה נוצצת [כבר כתבתי על כך בהקשר אחר].
אני מודעת לכך שככל הנראה זו בקשה/תקווה מופרזת, אולי אפילו מופרכת. אבל אנחנו "מגרדים" את הדקה ה-90, וכבר ניצבים על פי תהום:
תהום מדינית, כלכלית, חברתית, לאומנות קיצונית שמתחזקת, ובעיקר – כפייה דתית מתעצמת.
לנוכח התפשטות הכפייה הדתית בערים;
לנוכח המתחולל בצה"ל: משירת נשים ועד ל"שיחות חובה" של רבנים בנושאי דת על חשבון שעות מנוחה;
ובעיקר – וזה המפחיד ביותר – לנוכח המתחולל בגנים ובבתי הספר הממלכתיים: חדירת הדת במסווה של "תגבור במדעי היהדות", "לימודי רוח וחברה ערכית בישראל", "מדריך/מלווה רוחני" ועוד כהנה וכהנה ביטויים מכובסים הנאמרים במתק שפתיים [לדוגמה כאן] -
אני תוהה:
כמה סנוניות עוד צריך כדי להבין שהאביב הדתי כבר כאן???
ומי שחושב שזו הגזמה, פרנויה, צרות אופקים או לא יודעת מה – מוזמן לקרוא שוב [או לראשונה] את הסיפור המוזר ומלא תמהון על האי הקטן, האי הגיון. [אפרים סידון ויוסי אבולעפיה, כתר, 1993]
הסיפור מסתיים כך:
" ואנו תקווה שהכל רק דמיון,
ורוב טיפש הנכנע למיעוט
לא קיים במציאות.
לא קיים במציאות.
וזהו! "
אבל תקווה ללא פעולות למימושה רק מאפשרת למציאות לעלות על כל דמיון…
שתהייה שנה אזרחית טובה, שנה של היגיון בריא (-:
