כבר כמה שנים – למעשה מאז נבחר נתניהו בפעם הראשונה לראש ממשלה, כשנה לאחר שעמד על הבלקון בכיכר ציון מול המון משולהב שהניף שלטים עם תמונות רבין במדי ס.ס., ופחות משנה לאחר רצח רבין – אני מנסה להבין איך זה יכול להיות…
איך ייתכן שהציבור ממשיך, מכה אחר מכה, כישלון אחר כישלון, להאמין לנתניהו, וממשיך לחשוב / לקוות ש"הפעם הוא ישתנה".
ההסבר היחיד שעולה בדעתי הוא "תסמונת האשה המוכה". כך מתנהג הציבור. מוחה, מתקומם, אבל ממשיך להאמין שנתניהו יודע מה הוא עושה וכי הוא מסוגל לנהל מדינה [למרות שהמציאות מוכיחה ההיפך], שדברים ישתנו, וכי נתניהו וחבר מרעיו ישתנו.
כל מה שנתניהו מצטיין בו הוא תככנות פוליטית מהסוג הנמוך ביותר, דמגוגיה של משטרים אפלים, ואגו יהיר. ובזה הוא אכן עסוק כל ימיו: תככנות פוליטית לשימור שרידותו. דמוקרטיה וחוק הם מכשול עבורו. והוא נוהג בהתאם: מחוקק ומשנה לנוחיותו. ובזה הוא מצליח.
מעבר לכך, כל מה שנתניהו נוגע בו מתחרבש: כלכלה, חברה, חינוך, בריאות, ביטחון פנים, ביטחון חוץ. וככל שהכישלונות מתרבים כך גדלים עיוורונו והמגלומניה שלו ["אני מתכבד להזמין את הראשון שהבין…"]. הוסיפו לכך את ברק – עוד כישלון בפני עצמו – וקיבלנו מתכון לאסון.
מה עושים כדי לטשטש את מכלול הכישלונות ולהסיט את דעת הציבור מכך? עוברים לחזית הקיומית-הישרדותית: להפחיד את הציבור מפני הגרעין האיראני, ולפמפם לו השכם והערב שרק התקפה על איראן תמנע מאיראן להיות גרעינית.
"הם מ-פ-ח-דים"… זוכרים??? וזוכרים את חיוך המרוצה [והמפחיד] שהתלווה ללחישה הזו???
אז מה אם ברור כי הפצצת איראן לכל היותר תדחה איראן גרעינית בשנה או שנתיים אבל לבסוף איראן תהייה גרעינית? ואז מה אם העורף לא מוכן ולא מוגן? אז מה אם ייהרגו "רק" כמה מאות? וגם אם כמה אלפים? קטן על ברקיהו. ולא לדאוג. למשפחות ברקיהו יש מיגון.
והציבור? כמו כל אשה מוכה, אומר: הפעם יהיה בסדר… כי מה אפשר לעשות?
והציבור שוכח שאנשים כאלה לא משתנים. הפתרון היחיד הוא לקום ולעזוב. ומאחר ולא קיים מקלט לציבור… יש להעזיב את ברקיהו.
אם בקיץ שעבר יצאנו לרחובות למען צדק חברתי וקורת-גג – כעת עלינו לצאת לרחובות כדי לשמר את חיינו.
