ארכיון תג: חירות

הייתכן גטיסברג ישראלי?

ב-19 בנובמבר 1863 נאם לינקולן את נאום גטיסברג המפורסם.

קרב גטיסברג היה מן הקרבות המכריעים במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861 ל- 1865.

[מלחמת האזרחים פרצה 85 שנים לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית, בעקבות מאבק בין מדינות הדרום שתמכו בעבדות וכל כלכלתם התבססה על עבדות, לבין מדינות הצפון, שדגלו בחופש ושוויון בין כל בני האדם.]

 

לינקולן פתח את הנאום במשפט:

"לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים."

ושאלתו היתה: "האם אומה זו או אומה כלשהי, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים."

במילים אחרות: המלחמה היתה על השורה הפותחת את החוקה האמריקנית: כל בני האדם נולדו שווים – כן או לא. 
 

*

 

והבוקר מצאתי עצמי תוהה על הדמיון בשני המצבים.

בהעדר חוקה, מגילת העצמאות היא הדבר בקרוב ביותר לחוקה. ליבת המגילה מצויה בפסקה הזו:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. "

אנחנו בעת הזו 68 שנים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

ודבר לא נותר ממנה.

מדינת ישראל מערימה קשיים לעיתים בלתי אפשריים על יהודים ממוצאים מסוימים שרוצים לעלות, פיתוח הארץ נעשה בעיקר בהתנחלויות שבשטחים הכבושים, שוויון זכויות חברתי ומדיני ללא הבדל דת, גזע ומין – לא קיים;

ובאשר לחופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות  – אלו נרמסו ברגל גסה עד היסוד בממשלת הימין הקיצונית המושלת כעת.

המאבק כיום איננו עוד  על ימין/שמאל/מרכז. המאבק הוא על קיום עקרונות מגילת העצמאות, עליהם הוקמה מדינת ישראל. 

השאלה היא, האם אומה זו, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים  – או שמא, כפי שמנבא רינו צרור במאמרו על מלכות ישראל השלישית, סופה של זו להיעלם – שוב – למשך דורות רבים, אולי אף לצמיתות בפעם הזו.

ימין ושמאל – רק חול וחול: טייק 2

לפני שש שנים בדיוק, ב-10 בינואר 2009, ערב הבחירות דאז, פרסמתי פוסט שכותרתו ימין ושמאל – רק חול וחול.

היום, ה-10 בינואר 2015 – הדברים שכתבתי אז תקפים גם לעת הזו.

אני רוצה להוסיף רק כמה מילים.
בצל מתקפת הטרור שעברה בימים האחרונים על צרפת, כאשר בלב פאריז עיתון סאטירי שלם – שארלי הבדו  Charlie Hebdo – נטבח: עורכים וקריקטוריסטים, בידי מוסלמים קיצונים מאל-קעידה, ומסע הרצח נמשך בצפון פאריז ובמרכול כשר ברובע ה-12 – מושגי הימין והשמאל אכן מתייתרים.

כי המתקפה הרצחנית הזו היא מתקפה על החירות ועל חופש החשיבה והביטוי של האדם באשר הוא, בשם אידיאולוגיה. ומאחר וחירות וחופש חשיבה וביטוי הם ערכי יסוד ומאושיות הדמוקרטיה [אני מקווה שלכך יש הסכמה…], הרי שבהגדרה אין כל מקום למחנאות.
חברה דמוקרטית יכולה להתקיים אך ורק מכוח הסכמה חברתית שתוקפה כשמה: מתוקף האנשים המכוננים אותה. אין בנמצא דמוקרטיה שתוקפה באלוהים זה או אחר [כל אידיאולוגיה היא סוג של אלוהים]. "דמוקרטיה" ו"אלוהים" הם שני מושגים סותרים המוציאים זה את זה.   
כאשר אזרחי צרפת יצאו לרחובות עם שלטים "אני הבדו" – ההזדהות הזו היא טוטאלית, והיא אינה קשורה לאידיאולוגיה כלשהי. מן הסתם את השלטים הללו נשאו אנשי ימין ושמאל, אנשים חילוניים ואנשים בני דתות שונות ואמונות שונות.

הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטייר, מגדולי אנשי הרוח במאה ה-18, אמר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".
אבל לא כדאי להתבלבל: חירות וחופש חשיבה וביטוי אין פירושם החירות לרצוח ולהטיף לרצח! תפקידה המהותי של דמוקרטיה הוא לא לאפשר זאת.