טקסט שכתבתי לקטלוג תערוכת היחיד "כמו מים בתוך מים" של כרמלה וייס. הפתיחה ביום חמישי הקרוב, 11 בדצמבר 2014, בשעה 20:00 .
אמנות כטקסט פילוסופי
יש פילוסופיה, יש פילוסופיה של: של כלכלה, ביולוגיה, מדע, אמנות.
ויש אמנות שהיא פילוסופיה.
ישנם רגעים בהם תמונה יוצאת מתחום האמנות והופכת לפילוסופיה.
תמונת הגורילות ההולכות היא כזו.
תמונה זו מציגה עולם חף מקיום אנושי, וממילא מתפיסת הקיום האנושי כנזר הבריאה שבלתו אין קיום לעולם. עולם חף מקיום אנושי מסלק מניה וביה את החשיבה המושגית-השיפוטית, ומותיר רק את החשיבה הראשונית, החווייתית, של המכלול: החשיבה התמונית.
החשיבה המושגית מטבעה היא ליניארית-סיבתית, חד-ממדית, במבנה של נושא-נשוא, ולכן צרה ומוגבלת, ובהכרח חד-משמעית ושיפוטית; כך, עולמה אף הוא לינארי-סיבתי, חד-ממדי וחד-משמעי, צר ומוגבל. ויטגנשטיין מבטא זאת היטב באומרו שגבולות השפה הם גבולות העולם.[i]
לעומתה החשיבה התמונית, שאיננה כלואה במושגים, ומשוחררת מהליניאריות והחד-משמעיות שכופה המושג, היא חשיבה פתוחה, מכילה, מקיפה, חווייתית וזורמת, ולכן יכולה להמריא לכל עבר, לחדור לכל עומק. עולמה, בהתאם, פתוח אף הוא, מקיף, חווייתי, זורם, עשיר – הוא המציאות כפי שהיא.
ואכן, ויטגנשטיין נאלץ להודות: "ישנם, באמת, דברים שאינם ניתנים להיאמר. זה מתגלה מאליו. הם מהווים את המיסטי".[ii] אלא שזהו המיסטי במובן המערבי: משהו אי-רציונלי, שאיננו ניתן להשגה או להבעה לא במחשבה ולא בדיבור. במובן התמוני, החורג מגבולות ומגבלות השפה המושגית, אין כאן כל מיסטיקה, אלא פשוט אופן ידיעה שונה – ידיעה שמקורה בהתבוננות פתוחה וחווייתית בעולם כפי שהוא.
"מה שאי-אפשר לדבר עליו – עליו יש לשתוק". אומר ויטגנשטיין.[iii]
"המחשבה ציפור מרחבים היא, אשר בכלוב המילים תחבוט בכנפיה אך לעוף לא תוכל", עונה לו ג‘ובראן ח‘ליל ג‘ובראן.[iv]
כן, יש דברים שאי-אפשר לדבר עליהם, אבל אפשר גם אפשר לחשוב אותם ולצייר אותם. ובזה כוחה של התמונה, שהיא ממוססת ופורצת את כלוב המילים ומביאה אותנו אל עולם חדש.
תמונת הגורילות ההולכות משרטטת נינוחות קיומית (שנוטה להיתרגם בחוויה האנושיות כפסימיות) שזורה באופטימיות דקה.
זהו ריאליזם מסוג אחר, שונה, מפתיע. ריאליזם זה, שהוא מעבר למושג ולשיפוט, אינו מתווכח עם המציאות, לא מנסה לתקן אותה או לשנותה – אינו מעביר מסר כלשהו; עם זאת, עדיין קמה בנו תחושה שמאפשרת לחשיבה המושגית להיפתח אל האופטימיות הנינוחה הזו.
ובשבריר של הרף-עין אנחנו כבר בפנים, ואנו מוזמנים להצטרף אליהן ולגלות.
[i] ויטגנשטיין, טרקטאט לוגי-פילוסופי, פסוק 5.6.
[ii] שם, פסוק 6.522 .
[iii] שם, פסוק 7.
[iv] ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, הנביא, הדיבור, עמ' 56.
**********************
Art as a Philosophical Text
Translation: Vered Weiss
There is philosophy, there is philosophy of: of economics, biology, science, art.
And there is art that is philosophy.
There are moments in which a painting exits the realm of art and becomes philosophy.
The painting of the walking gorillas is like that.
This image depicts a world innocent of human existence, and surely from the perception of human existence as the crown of creation without whom the world does not exist. A world innocent of human existence banishes along the way conceptual-judgmental thought, leaving only the primal experiential thought of the whole: the pictorial thought.
Conceptual thought is by nature linear-causal, one-dimensional, in a subject-object structure, and therefore is narrow and limited, and consequently definitive and judgmental; thus, its world is also linear-causal, one-dimensional and definitive, narrow and limited. Wittgenstein expresses it well by stating the limits of language are the limits of the world.[1]
In juxtaposition, pictorial thought, which is not imprisoned by concepts, and is free from the linearity and conclusiveness the concept imposes, is an open, inclusive, circumventive, experiential and flowing thought, and therefore can soar to all directions, to penetrate all depth. Its world, accordingly, is likewise open, inclusive, experiential, flowing, rich – it is reality as is.
Surely, Wittgenstein had to admit: “There is indeed the inexpressible. This shows itself; it is the mystical.”[2] Only this is the mystical in the Western sense: something irrational, which is unattainable and can be expressed neither in thought nor speech. In the pictorial sense, which goes beyond the limits and limitations of conceptual language, there is nothing mystical here, simply a different manner of knowing – a perception that originates from open and experiential observation of the world as is.
“What we cannot speak about we must pass over in silence,” says Wittgenstein.[3]
“For thought is a bird of space, that in a cage of words may indeed unfold its wings but cannot fly,” responds Gibran Kahlil Gibran.[4]
Yes, there are things that one cannot speak of, but one most certainly can think and paint them. Here lies the power of the painting, which melts and breaks through the cage of words bringing us to a new world. The image of the walking gorillas outlines an existential serenity (that tends to be translated in human experience as pessimism) threaded with thin optimism.
It is another kind of realism, different, surprising. This realism, which is beyond concept and judgment, does not argue with reality, does not attempt to correct or alter it – does not deliver some message; nonetheless, still awakens within us a feeling that allows conceptual thought to open up towards this optimistic serenity.
And in the blink of an eye we are already in, and we are invited to join them and discover.
[1] Wittgenstein, Ludwig (1921) Tractus-Logico Philosophicus 5.6
[2] Ibid. 6.522
[3] Ibid. 7
[4] Gibran Kahlil Gibran, (1923) The Prophet 56.
