אדם חכם אמר פעם, ששוויון פוליטי הוא חסר משמעות לנוכח אי-שוויון כלכלי, מכיוון שכאשר קבוצה קטנה שולטת באופן כמעט מוחלט בנכסי אחרים, על כספם של אחרים, על עבודתם, על חייהם – החיים אינם חופשיים עוד. האדם היה פרנקלין ד. רוזוולט, השנה היתה 1936, כאשר ארצות הברית עדיין נאבקה לצאת מהשפל הגדול שבא בעקבות הקריסה של וול-סטריט ב-1929.
אנו מוקירים חופש כערך המהותי ביותר הקיים, אנו שרים שירי הלל לחופש, אנו נלחמים על חופש, ודמוקרטיה כמובן הינה בראש ובראשונה אודות חופש.
אלא שחופש הוא במובן מסוים "טריקי". בניגוד למה שניתן היה לצפות, הוא מערב בתוכו מגבלות וגבולות, שכן החופש של האחד לא יכול לבוא על חשבון האחר. כאשר אנו מאשרים את החופש שלנו, בו בזמן אישרנו גם את החופש של האחרים. כך, חופש חייב לכלול יושר, הגינות, יושרה, כבוד לאחר, כמו גם אחריות ומתן דין וחשבון (accountability) מצידנו.
זה מה שנמצא בבסיס השיטה הדמוקרטית: בקרות ואיזונים; מערכת של חוקים, כללים ותקנות שנועדו לאפשר חופש ולהגן על חופש של כל אחד ואחד.
הקפיטליזם, למרות שהוא מנופף במרץ בדגל החופש והיוזמה החופשית, הוא ההיפך הגמור מיושר, הגינות וכבוד לאנשים. מונע על ידי חמדנות ותאוות בצע, הוא חסר כמעט לחלוטין אחריות ומתן דין וחשבון. הוא מתנגד לרגולציה, ומיישם את ה-laissez fair באופן המעוות והפוגעני ביותר. הוא אגרסיבי, נצלני ודורסני; הוא מרסק באכזריות כל דבר וכל מי שניצב בדרכו להשגת רווח ועוד רווח למען רווח.
כתוצאה מכך, העשירים מתעשרים עוד ועוד, בעוד האדם הממוצע נוכח לדעת שקשה לו יותר ויותר לכלכל את משפחתו, לנהל חיים סבירים; והפער בין העשירים לשאר גדל בהתמדה. אי-שוויון הולך וגובר זה מגיע לידי פלוטוקרטיה (שלטון ההון), ומדויק יותר יהיה לומר קלפטוקרטיה (שלטון הגנבים), כפי שניסח זאת ג'ארד דיימונד.
הקריסה של 2008 חשפה את פניו המכוערים והנצלניים ביותר של הקפיטליזם כאשר, בניגוד לכל האידיאולוגיות והעקרונות והתיאוריות שמסנגרות על כלכלה חופשית ללא מגבלה וגבול, בעת משבר הוא פנה לממשלות הבית בבקשת עזרה והצלה. לפתע הקפיטליזם לא היה עוד גלובלי, ולא היה עוד חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו.
המסקנה אחת, והיא מתבקשת זה מכבר: לא רק שהקפיטליזם פשט את הרגל, אלא לא ייתכן קפיטליזם (לפחות לא בצורתו הנוכחית של היעדר רגולציה קיצונית) בחברה דמוקרטית.
"כפר גלובלי" הוא מושג יפה, אבל בסופו של דבר, אנו בני האדם מאוד מקומיים: אנו בוחרים לחיות בחברה: מדינה/עיר/קהילה. ואנו עושים זאת מסיבות פרקטיות ופרגמטיות: אנו רוצים תחושה של זהות ושייכות, ולחיות בכבוד ובביטחון. לשם כך, ערכנו בינינו אמנה חברתית: לכבד את האחרים, לנהוג באחרים ביושר, בהגינות, באמפתיה, באחריות, להושיט יד אחד לשני. זהו חוק הג'ונגל: "כי הכוח של הלהקה הוא הזאב, והכוח של הזאב הוא הלהקה."
זהו הסיפור של הדמוקרטיה: שוויון וחופש לכל חבריה, סולידריות, הגינות, צדק חברתי, אמפתיה אחריות וביטחון. דמוקרטיה היא הכוח של האנשים. באמצעות הדמוקרטיה אנו מאצילים את כוחנו לממשלה נבחרת כדי שזו תגן על החופש שלנו, תדאג לאינטרסים שלנו ולצרכינו, ותבטיח את קיומנו. הנושאים הבסיסיים ביותר ומקיימי החיים הם, כמובן, מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות. וזהו תפקיד הכלכלה.
המשמעות המקורית של המושג 'כלכלה' נמצאת ביוונית oikonomia, ניהול משק בית (oikos בית + nemein לנהל ). כלכלה עוסקת במחייה של אנשים, לא בעשיית רווח לשם רווח. תפקידה לספק אמצעים לניהול הבית, בין אם הבית הוא אחוזת פאר או בקתה צנועה.
מזון, ביגוד, דיור ושירותי בריאות נאותים – אלו הכרחיים לתחושת חופש וביטחון. אדם שחי בדמוקרטיה שלא מאפשרת לו להשיג קורת גג, או טיפול רפואי; אדם שנאלץ לבחור בין קניית אוכל ותרופות, או שאין לו ביטחון תעסוקתי – אינו אדם חופשי.
ניתן היה לחשוב שהקריסה של 2008, שהיתה רק האחרונה בשרשרת של משברים פיננסיים, תשמש סוף סוף קריאת השכמה ותמריץ להתנערות מהקפיטליזם; מה עוד שהיו אלה כספי משלמי המיסים – שלכם ושלי – ששימשו להצלת התאגידים הקורסים. אבל נכון לעכשיו, ממשלות דמוקרטיות עדיין עסוקות בריקוד צמוד למדי עם הקפיטליזם: בעודן מצהירות שהשווקים חייבים להיות מפוקחים וכו', הן עדיין מאפשרות לתאגידים ולעשירים להמשיך עם 'עסקים כרגיל'.
בכך ממשלות לא רק מועלות בתפקידן, אלא בפועל מעודדות את התרחשות הקריסה הבאה.
והיא תבוא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב שלא לעולם חוסן. יתרה מכך, ישנו גבול ליכולתה של חברה דמוקרטית לשאת אי שוויון וניצול קיצוניים.
